הבדלים בין גרסאות בדף "ביטול חמץ"

{{בעבודה}}

== גדר הביטול מהתורה ==

<BR/>ולשיטתם יש ליישב את קושיית הגמרא 'לכי משכחת לה ליבטלה', היינו שעד השתא הבינה הגמרא שאיירי במוצא הגלוסקא קודם זמן איסור, ולכן אינו עובר עד שמוצאה, ומ"מ חיישינן שמא ישהה לאחר זמן האיסור ויעבור. וכעת שואלת הגמרא שעל כל פנים יבטל לכשימצא, דהיינו '''קודם''' זמן האיסור, ומתרצת שמא ימצא '''לאחר''' זמן האיסור, וכבר יעבור למפרע. כן יישב דברי הרא"ש ב'''קרבן נתנאל''' (ג).  

<BR/>אמנם דעת ה'''בית חדש''' (תלא ב ד"ה ונראה ליישב) שהביטול מהתורה הוא דווקא ב'''חמץ ידוע''', אבל חמץ שאינו ידוע אין צריך ביטול כלל. רק חכמים הם שבאו ותיקנו בדיקה וביטול גם לחמץ שאינו ידוע. ושוב כתב כן במקום אחר (תלד ג ד"ה ויש לדקדק) שחמץ שאינו ידוע לו, אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, ויישב דעת הטור לפי דרך זו. גם בדעת הרא"ש שאומר להדיא שעל פירורין עובר איסור אף שאינו יודעם, כתב הב"ח ששאני פירורין שודאי נמצאים ביתו הוו להו כחמץ ידוע ועובר עליהם, אבל גלוסקא שאינו יודע עליה אינו עובר. וכן הסכים לפירוש זה ה'''טורי זהב''' (ג). אבל ב'''קרבן נתנאל''' שם כתב שהוא דוחק בלשון הרא"ש, ואין זו כוונתו, אלא הרא"ש פליג על תוספות בזה.

== זמן הביטול ==

<BR/>ב'''הגהות מיימוניות''' (ג ח) כתב בשם '''ראבי"ה''' שיש לומר "ליבטיל ולהוי '''הפקר''' כעפרא", שהביטול משום הפקר הוא. אבל כתב שרבנו יואל לא היה אומר הפקר, וכן הרמב"ם ורי"ף ורש"י ורבנו יוסף אינם גורסים הפקר. וב'''בית יוסף''' (תלד ד"ה ומש"כ ולא יפרט) כתב שכן נהגו שלא לומר 'הפקר'.

<BR/>אבל ב'''בית חדש''' (ה) כתב שראוי לכל מדקדק במעשיו שיזכיר גם 'הפקר', מאחר שהרבה פוסקים הסכימו לר"ת שביטול מטעם הפקר.

=== כל חמירא וחמיעא ===

כתב ה'''כלבו''' (מח) שצריך לומר 'חמירא וחמיעא' לפי שחמץ ושאור שני דברים הם. אבל ב'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=46 (א קלד)] כתב שאין צריך לנהוג כן ולשבש כל המחזורים שלא כתוב בהם אלא חמירא בלחוד. והסביר שבלשון התלמוד חמץ ושאור שניהם כלולים בלשון 'חמירא'. וסיים שאף שמהר"ם כתב כן, לא בא לדחות דבריו אלא ליישב המנהג הקדמון.

<BR/>אבל ב'''מהרי"ל''' (מנהגים בדיקת חמץ ז) כתוב 'חמירא וחמיעא'. וב'''דרכי משה''' (ד) כתב דווקא בשאר לשונות צריך להזכיר שני הדברים, אך אם אומר בארמית משמע שמסכים לדברי התרומת הדשן. וכן כתב ה'''לבוש''' (ב) שבארמית די לומר חמירא, אבל בשאר לשונות יש לפרט - חמץ ושאור.

=== בביתי או ברשותי ===

ה'''כלבו''' (מח ד"ה וחכמים) כתב בשם '''ר' סעדיה גאון''' שבכל לשון שיאמר את הביטול יצא, והביאו ה'''דרכי משה''' (ב), אבל הוסיף בשם '''ר"י ברין''' שעדיף לומר בלשון שמבין. והביא לזה מהירושלמי, שם מובא הנוסח בלשון הקודש, ומה שאמרו הגאונים בארמית כי הם היו בבבל, וכל הפוסקים העתיקו מהם, אבל כל אדם יאמר בלשון שמבין.

<BR/>וכן כתב '''מהר"י וויל''' (קצג) שמי שאינו מבין ארמית, יבטל בלשון אשכנז. וכן הוא ב'''מהרי"ל''' (מנהגים בדיקת חמץ ז).

== ביטול על ידי שליח ==

<BR/>וה'''דרכי משה''' (ה) הוסיף בשם '''מהרי"ל''' (מנהגים בדיקת חמץ ז) שכשמבטל על ידי שליח, יעמוד השליח לידו. ובשם '''מהר"י ברין''' כתב שצריך השליח לומר "חמצו של פלוני יהא בטל".

<BR/>אמנם הוסיף שאם אינו בביתו, יבטל מרחוק במקום שבו הוא נמצא, ואם אינו עושה כן, טוב שתבטל אשתו. כלומר משמע בדבריו שעדיף שלא לעשות ביטול ע"י שליח אם אפשר.

ב'''בית חדש''' (ז) הביא דעות המתירים על ידי שליח <ref>וע"ש שכתב שכן פסק גם בספר '''צידה לדרך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=11852&st=&pgnum=364 (ד ג ד)], ואינו נמצא שם.</ref>, אבל דעתו לאסור. וכתב שגם העיטור ודעימיה שהתירו, לא התירו אלא מפני שדעתם בביטול כרש"י והרמב"ם שהוא משום השבתה, אבל למ"ד שהוא משום הפקר, לא מהני שליחות. וגם לפי דעת הגאונים שאין צריך להוציא הביטול בפה, אלא במחשבת הלב סגי, איך אפשר לומר שיועיל בזה שליחות. אלא ודאי גם המתיר בשליחות כוונתו שבעל הבית מבטל בלבו, והשליח אומר בפה, אך גם זה אינו אלא למ"ד שהביטול בפה עיקר ולא הביטול בלב.

[[קטגוריה:פסחים ו:]]

[[קטגוריה:חמץ ומצה פרק ב]]

[[קטגוריה:אורח חיים סימן תלד]]