הבדלים בין גרסאות בדף "ביעור פירות שביעית"

קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נוספו 5,932 בתים ,  22:32, 28 באפריל 2022
אין תקציר עריכה
שורה 18: שורה 18:
ה'''ירושלמי''' (על המשנה; לפנינו בהלכה ג) מבאר שהמשנה נשנית על פי שיטת רבי שמעון, שאוכלים מן הבית הבית רק בזמן שיש בשדה. ומדוע לא אוכלים על המופקר? מבאר הירושלמי טעמו: "את הוא שגרמת לה שלא תאכל".
ה'''ירושלמי''' (על המשנה; לפנינו בהלכה ג) מבאר שהמשנה נשנית על פי שיטת רבי שמעון, שאוכלים מן הבית הבית רק בזמן שיש בשדה. ומדוע לא אוכלים על המופקר? מבאר הירושלמי טעמו: "את הוא שגרמת לה שלא תאכל".


=== הכילוי לחיה מן השדה - סיבה או סימן ===
===הכילוי לחיה מן השדה - סיבה או סימן===
ה'''רמב"ם בפירוש המשנה''' מבאר שלא אוכלים על השמור, כיוון שאין החיה אוכלת אלא מן המופקר. נראה מדבריו שיסוד הדין, ומה שקובע את גדר הכילוי להלכה, הוא שיש לאדם רשות לאכול ממין פירות שביעית רק כאשר גם לחיות השדה יש אפשרות לאכול ממין זה. כלומר, יכולת החיה לאכול היא הסיבה להיתר אכילת האדם.
ה'''רמב"ם בפירוש המשנה''' מבאר שלא אוכלים על השמור, כיוון שאין החיה אוכלת אלא מן המופקר. נראה מדבריו שיסוד הדין, ומה שקובע את גדר הכילוי להלכה, הוא שיש לאדם רשות לאכול ממין פירות שביעית רק כאשר גם לחיות השדה יש אפשרות לאכול ממין זה. כלומר, יכולת החיה לאכול היא הסיבה להיתר אכילת האדם.


שורה 27: שורה 27:
לעומת הרמב"ם, ה'''גר"א''' (שנות אליהו) ביאר את טעם המשנה על פי הירושלמי, שהשמירה היא שגרמה לגידולים שלא ייאכלו, והזמן הקובע הוא הזמן שבו ראוי היה המין לכלות לולא התערבות האדם. כלומר, יכולת החיה לאכול היא סימן ולא סיבה, הזמן הקובע הוא סיום מחזור גידול הפירות הטבעי.
לעומת הרמב"ם, ה'''גר"א''' (שנות אליהו) ביאר את טעם המשנה על פי הירושלמי, שהשמירה היא שגרמה לגידולים שלא ייאכלו, והזמן הקובע הוא הזמן שבו ראוי היה המין לכלות לולא התערבות האדם. כלומר, יכולת החיה לאכול היא סימן ולא סיבה, הזמן הקובע הוא סיום מחזור גידול הפירות הטבעי.


=== שלא יהיה תועלת במניעת ההפקר ===
===שלא יהיה תועלת במניעת ההפקר===
ה'''רלב"ג''' ביאר שטעם החובה לבער הוא שלא ימנעו בני אדם מלהפקיר את פירותיהם, שהרי ממילא לאחר זמן הביעור לא יהיה להם שימוש בפירות.
ה'''רלב"ג''' ביאר שטעם החובה לבער הוא שלא ימנעו בני אדם מלהפקיר את פירותיהם, שהרי ממילא לאחר זמן הביעור לא יהיה להם שימוש בפירות.


שורה 54: שורה 54:
===מקורות תנאיים===
===מקורות תנאיים===
ב'''מכילתא דר"י''' (מסכתא דכספא פרשה כ) מבואר שלזית יש ביעור לעצמו, ולכרם לעצמו. וב'''מכילתא דרשב"י''' (שמות כג,יא) בואר הדבר יותר - שלכל מין ומין יש זמן ביעור בפני עצמו.  
ב'''מכילתא דר"י''' (מסכתא דכספא פרשה כ) מבואר שלזית יש ביעור לעצמו, ולכרם לעצמו. וב'''מכילתא דרשב"י''' (שמות כג,יא) בואר הדבר יותר - שלכל מין ומין יש זמן ביעור בפני עצמו.  
במשנה מביאים מספר הגדרות לפרי שמותר לאכול עליו, כלומר שכל עוד הוא נמצא בשדה, אוכלים מאותו המין אף בבית.
=== '''אוכלין על המופקר אבל לא על השמור''' ===
ב'''משנה''' (שביעית ט ד) נאמר שהזמן שמוגדר כ"כלה מן השדה", שאחריו יש לבער - מוגדר רק על פי פירות מופקרים, ולא על פי פירות שמורים. זו היא שיטת תנא קמא, אך רבי יוסי חולק ומתיר לאכול על השמור.
ה'''ירושלמי''' (על המשנה; לפנינו בהלכה ג) מבאר שהמשנה נשנית על פי שיטת רבי שמעון, שאוכלים מן הבית הבית רק בזמן שיש בשדה. ומדוע לא אוכלים על המופקר? מבאר הירושלמי טעמו: "את הוא שגרמת לה שלא תאכל".
ה'''רמב"ם בפירוש המשנה''' מבאר שלא אוכלים על השמור, כיוון שאין החיה אוכלת אלא מן המופקר, וכן ביאר '''רבנו שמשון''' (ט ד). באופן דומה, מפרש ה'''גר"א''' (שנות אליהו ט ד) ביאר את טעם המשנה על פי הירושלמי, שהשמירה היא שגרמה לגידולים שלא ייאכלו, והזמן הקובע הוא הזמן שבו ראוי היה המין לכלות לולא התערבות האדם. לדבריהם - "שמור" היינו מה שלא יכול להיות מצוי לחיה, ואף אם הוא מופקר לכל בני האדם.
בשיטת רבי יוסי שמתיר שמור, מעיר ה'''תוספות יום טוב''' (ט ד) ש"תפסת מרובה לא תפסת", והשמור שיש להתיר על פיו הוא ההגדרת הקלה ביותר לשמור, וזה הפירות שעוד מחוברים לאילן, והאילן עומד במקום שמור.
ה'''מלאכת שלמה''' (ט ד) ביאר אחרת, ש"שמור" היינו פירות שעברת עליהם בעשה של "תשמטנה ונטשתה", ולכן אין לסמוך עליהם. 
==== פסק ההלכה ====
ה'''רמב"ם''' פסק מה הוא שמור על פי פירושו.
אמנם, '''ר"ש סירליאו''' (על הירושלמי הנזכר; הובא גם במלאכת שלמה) פסק הלכה כרבי יוסי, כיוון שבירושלמי אמרו שתנא קמא הוא רבי שמעון, והלכה כרבי יוסי מחבירו (עירובין מו ב ועוד). אולם, גרסת ה'''פני משה''' שם אחרת, וביאר שמשנה זו נשנית כסתם משנה, ולרוב הראשונים אין הלכה כרבי יוסי כנגד רבים וסתם משנה<ref>ראו מקורות בנושא ושכך דעת רוב הראשונים, [https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php/%D7%9E%D7%99%D7%A7%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%93%D7%99%D7%94_%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93%D7%99%D7%AA:%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94_(%D7%92)_-_%D7%9B%D7%9C%D7%9C%D7%99_%D7%94%D7%94%D7%9C%D7%9B%D7%94_%D7%91%D7%9E%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%A7%D7%AA_%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%90%D7%99%D7%9D#.D7.9B.D7.A8.D7.91.D7.99_.D7.99.D7.95.D7.A1.D7.99_.D7.9E.D7.97.D7.91.D7.A8.D7.95 במיקרופדיה תלמודית]</ref>. וכן טען כנגדו הפוסקים כרבי יוסי '''ערוך השולחן''' (ערוך השולחן העתיד שמיטה כז כב).
ה'''שושנים לדוד''' (על משנתנו) תמה תימה נוספת על כך שפסקו כתנא קמא, והרי נראה מהירושלמי (לגרסתנו, לא כפני משה המובא לעיל) שהמשנה כרבי שמעון שדריש שם טעמא דקרא, והרי פסקנו שאין דורשים טעם דקרא, ותירץ שכיוון שסתם לנו התנא כרבי שמעון, הלכה כמותו.
=== '''אוכלין על הטפיחין''' ===
עוד שנו ב'''משנה''' (ט ד) שאוכלים על הטפיחין.
ב'''ערוך''' ([https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=43084&st=&pgnum=137 ערך טפיח]) הביא שני פירושים:
# בשם ר' דניאל: מעין כלי חרש הבנויים בכותל שהעופות  שמים בהם זרעים וכדומה, והכוונה שאוכלים על מה ששמו שם העופות.
# הפירות והזרעים שנמצאים בין העשבים.
את פירושיו הביאו מפרשני המשנה גם ה'''ר"ש''', '''רא"ש''', '''ריבמ"צ''' ועוד. וב'''משנה ראשונה''' הקשה על הפירוש הראשון, מדוע אוכלים עליו והרי בפסוק כתוב "ולחיה...", ואם נאמר שחיה לאו דווקא, והוא הדין לעוף - האם יש "שמור" מפני העוף? ומדוע לא אוכלים על הפירות שבחצרות?
ה'''רמב"ם''' פירש שטפיחים הם גרגירי תבואה קשים שעולים מאליהם כספיחים ולא נזרעים, ומרוב קושיים ויבשותם נשארים הרבה זמן, ואף עליהם אוכלים, וכן פסק להלכה (ז,ד), ובהלכה הזכיר גרגירי ענבים קשים, ללמדנו שאין דין זה דווקא בתבואה, אלא בכל גידול (רדב"ז).
פסק ההלכה
כאמור, ה'''רמב"ם''' פסק שאוכלים על הטפיחים, כלומר על גרגירים קשים שנשארים עד לסוף השנה. '''ערוך השולחן''' (כז כג) כתב על הפירוש שהובא בשם '''ר' דניאל''' בערוך, ועל פירוש הרמב"ם - כי לדינא שניהם אמת.
ו'''רבנו נתן''' (המאסף מפירוש ר' נתן אב הישיבה שביעית ט ד) ביאר שטפיחים אלו פירות שהוכו מהשמש או מהקור ולא יתבשלו עוד.
ועל הדופרא אבל לא על הסתווניות רבי יהודה מתיר כל זמן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ: 


ב'''משנה''' (שביעית ט ה) הובאה מחלוקת תנאים, שממדרשי ההלכה משתמע שהיא יסודית ביותר, שכן גם בספרא וגם במכילתא סמכו משנה זו אל עיקר דרשת דין הביעור (ראו לעיל). במשנה נחלקו תנאים כיצד יש לנהוג כאשר כבשו שלושה מיני ירקות שונים בחבית אחת, והתחילו לכלות מיני הירקות הללו מן השדה: רבי אליעזר אומר "אוכלים על הראשון", רבי יהושע אומר "אף על האחרון", ורבן גמליאל אומר שכל ירק שנכבש מכלים לעצמו בזמן שכלה מינו מן השדה. ובסיפא הובאה דעת רבי שמעון ש"כל ירק -  אחד לביעור".
ב'''משנה''' (שביעית ט ה) הובאה מחלוקת תנאים, שממדרשי ההלכה משתמע שהיא יסודית ביותר, שכן גם בספרא וגם במכילתא סמכו משנה זו אל עיקר דרשת דין הביעור (ראו לעיל). במשנה נחלקו תנאים כיצד יש לנהוג כאשר כבשו שלושה מיני ירקות שונים בחבית אחת, והתחילו לכלות מיני הירקות הללו מן השדה: רבי אליעזר אומר "אוכלים על הראשון", רבי יהושע אומר "אף על האחרון", ורבן גמליאל אומר שכל ירק שנכבש מכלים לעצמו בזמן שכלה מינו מן השדה. ובסיפא הובאה דעת רבי שמעון ש"כל ירק -  אחד לביעור".
שורה 144: שורה 185:
ב'''ירושלמי''' (שביעית ז א) החליפו בין זמן הגרוגרות לזמן התמרים. וה'''רמב"ם''' (שמיטה ויובל ז יא) פסק על פי הבבלי, וכתירוץ הראשון: שזהו אותו שיעור. מכל מקום, נראה מדבריו שהעיקר הוא זמן הכילוי בפועל, וה'''ר"י קורקוס''' (שמיטה ויובל ז יא) ביאר שזו הזמן עליו יכול אדם לסמוך אם אינו יודע האם כלו הפירות מן השדה במציאות - אך אם יודע שלא כלו, יכול לאכול עד שיכלו.
ב'''ירושלמי''' (שביעית ז א) החליפו בין זמן הגרוגרות לזמן התמרים. וה'''רמב"ם''' (שמיטה ויובל ז יא) פסק על פי הבבלי, וכתירוץ הראשון: שזהו אותו שיעור. מכל מקום, נראה מדבריו שהעיקר הוא זמן הכילוי בפועל, וה'''ר"י קורקוס''' (שמיטה ויובל ז יא) ביאר שזו הזמן עליו יכול אדם לסמוך אם אינו יודע האם כלו הפירות מן השדה במציאות - אך אם יודע שלא כלו, יכול לאכול עד שיכלו.


=== קביעת זמן הביעור בימינו ===
===קביעת זמן הביעור בימינו===
כתב ה'''שערי צדק''' (יט ט) שהיום אנו לא יודעים מה הם הארצות שחילקו חכמים את ארץ ישראל לעניין ביעור, ולכן לא הביא דיני הארצות, ו'''הרב יהודה עמיחי''' ([https://www.toraland.org.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-%D7%95%D7%95%D7%99%D7%93%D7%95%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA/%D7%96%D7%9E%D7%A0%D7%99-%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA/ תשובה באתר מכון התורה והארץ]) הוסיף שהטעם שיש מינים שאמרו חכמים שאין בהם חלוקה לשלוש ארצות הוא שפירות אלו משונעים ממקום למקום בכל הארץ, ואם כן כל ארץ ישראל אחת לעניינם - והיוםוודאי שכל הפירות עוברים ממקום למקום ברחבי הארץ.  
כתב ה'''שערי צדק''' (יט ט) שהיום אנו לא יודעים מה הם הארצות שחילקו חכמים את ארץ ישראל לעניין ביעור, ולכן לא הביא דיני הארצות, ו'''הרב יהודה עמיחי''' ([https://www.toraland.org.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-%D7%95%D7%95%D7%99%D7%93%D7%95%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA/%D7%96%D7%9E%D7%A0%D7%99-%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA/ תשובה באתר מכון התורה והארץ]) הוסיף שהטעם שיש מינים שאמרו חכמים שאין בהם חלוקה לשלוש ארצות הוא שפירות אלו משונעים ממקום למקום בכל הארץ, ואם כן כל ארץ ישראל אחת לעניינם - והיוםוודאי שכל הפירות עוברים ממקום למקום ברחבי הארץ.  


לעניין זמני הביעור המדויקים, מתפרסמות בכל שנת שמיטה רשימות זמני ביעור, ועל פיהם יש ללכת (מאמר מרדכי כא יד).  
לעניין זמני הביעור המדויקים, מתפרסמות בכל שנת שמיטה רשימות זמני ביעור, ועל פיהם יש ללכת (מאמר מרדכי כא יד).  


=== כשיש ספק בזמן הביעור ===
===כשיש ספק בזמן הביעור===
ה'''חזון איש''' ([https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41159&st=&pgnum=141 סדר השביעית ה]) פסק שכאשר יש ספק בזמן הביעור יש להפקיר ולחזור ולהפקיר כל יום עד שהוא בטוח שזמן הביעור עבר, אך ה'''מנחת שלמה''' (א נא יח) כתב שאין הפקר כזה מועיל כלל, אלא צריך להפקיר ולא לזכות עד שיהיה בטוח בלבו שעבר זמן הביעור, וכן כתב ב'''ספר השמיטה''' (ט יב). ה'''רב מרדכי אליהו''' (מאמר מרדכי כא יד) הציע להכניס לבית על מנת שלא לזכות, ולתת המפתח לחברו ולהודיעו שיכול להיכנס ולקחת מהפירות, כדי לקיים את ההפקר אך להשאיר הפירות מוגנים ולא בחוץ.  
ה'''חזון איש''' ([https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41159&st=&pgnum=141 סדר השביעית ה]) פסק שכאשר יש ספק בזמן הביעור יש להפקיר ולחזור ולהפקיר כל יום עד שהוא בטוח שזמן הביעור עבר, אך ה'''מנחת שלמה''' (א נא יח) כתב שאין הפקר כזה מועיל כלל, אלא צריך להפקיר ולא לזכות עד שיהיה בטוח בלבו שעבר זמן הביעור, וכן כתב ב'''ספר השמיטה''' (ט יב). ה'''רב מרדכי אליהו''' (מאמר מרדכי כא יד) הציע להכניס לבית על מנת שלא לזכות, ולתת המפתח לחברו ולהודיעו שיכול להיכנס ולקחת מהפירות, כדי לקיים את ההפקר אך להשאיר הפירות מוגנים ולא בחוץ.  


שורה 202: שורה 243:
ה'''ראב"ד''' - כיוון שיש מקורות הנראה בהם שיש איסור אכילה לאחר הביעור, ומנגד מהמשנה, ותוספתא וירושלמי משמע שהביעור הוא הפקר שמותר לאכול אחריו<ref>כך ביאר את שיטתו ר"י קורקוס ז ג בסוף דבריו</ref> - מחלק בין שני זמנים בביעור:
ה'''ראב"ד''' - כיוון שיש מקורות הנראה בהם שיש איסור אכילה לאחר הביעור, ומנגד מהמשנה, ותוספתא וירושלמי משמע שהביעור הוא הפקר שמותר לאכול אחריו<ref>כך ביאר את שיטתו ר"י קורקוס ז ג בסוף דבריו</ref> - מחלק בין שני זמנים בביעור:


# כאשר מין גידול כלה מן השדה בסביבות העיר - יש להפקיר את הפירות, כתוספתא והירושלמי. לאחר שעת הביעור הזו, שיש לה מתירים על ידי לחלוקת מזון שלוש סעודות לכל אחד, סובר רבי שמעון שיש איסור בתערובת ב"משהו" (ראו לעיל בכותרת "כלה לחיה" בשיטת הראב"ד).
#כאשר מין גידול כלה מן השדה בסביבות העיר - יש להפקיר את הפירות, כתוספתא והירושלמי. לאחר שעת הביעור הזו, שיש לה מתירים על ידי לחלוקת מזון שלוש סעודות לכל אחד, סובר רבי שמעון שיש איסור בתערובת ב"משהו" (ראו לעיל בכותרת "כלה לחיה" בשיטת הראב"ד).
# כאשר כלה מין הגידול מכל הארץ (כמוגדר לעיל בכותרת "מן השדה") - יש לכלות את הפירות בשריפה וכדומה, ושעת הביעור השנייה הפירות אסורים לגמרי באכילה.
#כאשר כלה מין הגידול מכל הארץ (כמוגדר לעיל בכותרת "מן השדה") - יש לכלות את הפירות בשריפה וכדומה, ושעת הביעור השנייה הפירות אסורים לגמרי באכילה.


באופן דומה ביאר '''ר"ש סירליאו''' (עמ' קנה-קנו ד"ה והנני מכריח) שיש שני זמני ביעור. והביא לזה טעם מהפסוקים, שלאחר זמן הביעור הראשון שהוא כאשר לעניי העיר אין מה ללקט בסביבות העיר, יש חובה להפקיר משום "ונטשתה ואכלו אביוני עמך" (שמות כג יא), כנלמד ב'''ירושלמי''' (ט ו). לאחר שכלה מין הגידול מכל האזור, אסור באכילה לגמרי כנדרש בספרא (ראו לעיל בכותרת "מקור הדין") מן הפסוק "מן השדה תאכלו" (ויקרא כה יב), שאין אכילה אלא כשחיה אוכלת בשדה.
באופן דומה ביאר '''ר"ש סירליאו''' (עמ' קנה-קנו ד"ה והנני מכריח) שיש שני זמני ביעור. והביא לזה טעם מהפסוקים, שלאחר זמן הביעור הראשון שהוא כאשר לעניי העיר אין מה ללקט בסביבות העיר, יש חובה להפקיר משום "ונטשתה ואכלו אביוני עמך" (שמות כג יא), כנלמד ב'''ירושלמי''' (ט ו). לאחר שכלה מין הגידול מכל האזור, אסור באכילה לגמרי כנדרש בספרא (ראו לעיל בכותרת "מקור הדין") מן הפסוק "מן השדה תאכלו" (ויקרא כה יב), שאין אכילה אלא כשחיה אוכלת בשדה.
25

עריכות

תפריט ניווט