הבדלים בין גרסאות בדף "ביעור פירות שביעית"

ב'''מכילתא דרשב"י''' נידונה השאלה, על פי מה קובעים את זמן הביעור. מכך שהוזכר בפסוק כרם וזית למדו שלכל גידול ביעור בפני עצמו, ומכך שנאמר "בארצך" (שם: "בארץ"), למדו שאין כל שדה ושדה מתבער בזמן משלו, אלא יש שלוש ארצות לביעור: שלושה תחומים שבתוכם לכל מין ומין יש זמן ביעור לעצמו<ref>וראו גרסה שונה למכילתא באתר [https://alhatorah.org/ על התורה]</ref>.

'''רש"י''' ([https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A0%D7%91_%D7%90 פסחים נב א ד"ה אוכלים בתמרים], [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A4%D7%A1%D7%97%D7%99%D7%9D_%D7%A0%D7%91_%D7%91#%D7%A8%D7%A9%22%D7%99 נב ב ד"ה שלוש ארצות והלא]ה) וה'''רמב"ם''' (שמיטה ויובל ז ט-י; פירוש המשנה שביעית ט ב) ביארו שלעניין הביעור יש רק שלוש ארצות: יהודה עבר הירדן והגליל. מדוע אם כן שנו שיש שלוש ארצות בכל אחת?  ביאר שזו עצם השאלה שבסוף המשנה, "למה אמרו...", ותשובת המשנה היא שאמרו כך כדי שלא נטעה ונחלק בין שלושתם, כלומר שבכל אחת מהארצות: יהודה עבר הירדן והגליל, אוכלים עד שיכלה האחרון שמכל מין שבה, אף שבתוך כל אחת מהן יש חלוקה נוספת לארצות. והוסיף ה'''רמב"ם''' בפירוש המשנה שעצם החלוקה הנוספת לשלוש שלוש ארצות אינה משום ביעור, אלא רק כדי להגדיר את הגבולות הגיאוגרפיים של יהודה, עבד הירדן והגליל.

את השאלה הראשונה הביאו התוספות וענו שמה שאמרו בבבלי שאין חיה של יהודה אוכלת משל גליל, היינו אפילו מהר להר. כלומר: חיה שבהר אוכלת רק בהר, ואף בהר אחר היא אוכלת רק אם הוא בתחום הארץ שלה. תשובה זו עונה אף על השאלה השנייה: אמרו "שלוש ארצות" כיוון שחיה לא עוברת מארץ לארץ ואפילו בין הר להר.  את השאלה השנייה תירץ ה'''תוספות רי"ד''' (פסחים נב ב ד"ה שלוש ארצות): שלא נחשוב שיש לחלק את זמני הביעור ליותר מ3 ארצות בכל אחת משלוש הארצות הראשונות, וכן נראה מה'''ריבמ"צ''' (שביעית ט ב).  

עוד הביאו ראייה מה'''ירושלמי''' (ט ב) ראיה, שהביאו הברייתא שנתן רשב"ג סימן להרים ולעמקים, ויש שם מי שאומר "למידק הדא איתמר", כלומר רשב"ג הביא את הסימנים לעניין הביעור. אמנם, אין זו הרסה שנמצאת לפנינו, ולפנינו נמצא "למידת הדין", כלומר למשא ומתן. וב'''מראה הפנים''' דחה את גרסת התוספות.

ב'''משנה''' (שביעית ט ג) מבואר שזמן הביעור של זיתים ותמרים אחד בכל ארץ ישראל, ואין בהם את החלוקה לארצות. וב'''ירושלמי''' (על המשנה) הוסיפו שהוא הדין אף לחרובים. ה'''שושנים לדוד''' (שביעית ט ג) הבין בדעת ה'''רמב"ם''' (ז יא) וה'''סמ"ג''' (עשה קמ"ח) שהוא הדין אף לענבים ותאנים.   

ב'''תלמוד הבבלי''' (פסחים נג א) הובאה ברייתא שאוכלים בתמרים עד שיכלה האחרון שבצוער (שם מקום). והקשו על כך מברייתא אחרת שקבע זמן קבוע לכילוי התמרים - פורים. וכן זמן הענבים עד הפסח, הזיתים עד העצרת, והגרוגרות עד החנוכה.

תירצה שם הגמרא שני תירוצים: א. זהו שיעור אחד. ב. הזמן הקבוע הוא פורים, ואם יש גידולים מאוחרים יותר בצוער - אוכלים עליהם.

ב'''ירושלמי''' (שביעית ז א) החליפו בין זמן הגרוגרות לזמן התמרים. וה'''רמב"ם''' (שמיטה ויובל ז יא) פסק על פי הבבלי, וכתירוץ הראשון: שזהו אותו שיעור. מכל מקום, נראה מדבריו שהעיקר הוא זמן הכילוי בפועל, וה'''ר"י קורקוס''' (שמיטה ויובל ז יא) ביאר שזו הזמן עליו יכול אדם לסמוך אם אינו יודע האם כלו הפירות מן השדה במציאות - אך אם יודע שלא כלו, יכול לאכול עד שיכלו.

כתב ה'''שערי צדק''' (יט ט) שהיום אנו לא יודעים מה הם הארצות שחילקו חכמים את ארץ ישראל לעניין ביעור, ולכן לא הביא דיני הארצות, ו'''הרב יהודה עמיחי''' ([https://www.toraland.org.il/%D7%A9%D7%90%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%AA%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5-%D7%95%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%95%D7%AA%D7%99%D7%94/%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-%D7%95%D7%95%D7%99%D7%93%D7%95%D7%99-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%95%D7%AA/%D7%96%D7%9E%D7%A0%D7%99-%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99%D7%AA/ תשובה באתר מכון התורה והארץ]) הוסיף שהטעם שיש מינים שאמרו חכמים שאין בהם חלוקה לשלוש ארצות הוא שפירות אלו משונעים ממקום למקום בכל הארץ, ואם כן כל ארץ ישראל אחת לעניינם - והיוםוודאי שכל הפירות עוברים ממקום למקום ברחבי הארץ.  

ב'''משנה''' (פסחים ד א) אמרו שהמוליך פירות שביעית ממקום שכלו למשום שלא כלו, ולהיפך - חייב לבער. רבי יהודה שם חולק על כך ואומר "צא והבא לך אף אתה". בפירוש דבריו נחלקו ב'''תלמוד הבבלי''' (פסחים נב א) דנו במחלוקתם על פי הכלל הידוע שהיוצא ממקום למקום נותנים עליו חומרות כפי הנהוג בשני המקומות, והסיקו שם שחלקו במחלוקת אחרת.

'''המאירי''' (פסחים נב א ד"ה ואמרו במשנה) כתב שמכל מקום ברור שהלכה בדין זה כחכמים, וכן פסק בפשטות ה'''רמב"ם''' (ז יב)'''.'''

מ'''רש"י''' (בבלי פסחים נ ב ד"ה חייב לבער) פשוט שחיוב הביעור משום המקום שיצא ממנו הוא מדרבנן ומשום חומרי מקום, וה'''חזון איש''' ([https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41159&st=&pgnum=84 יג ג]) מדייק מדברי רש"י שחיוב הביעור משום המקום שנמצא בו הוא מעיקר הדין.

ה'''רמב"ם''' (ז יב) כתב "לפי שנותנים עליו". ה'''חזון איש''' (יג,ד) דייק שמשמע שזהו חיוב מדרבנן. אולם, נראה שאפשר לדייק מלשון הרמב"ם אחרת, שכאשר הדגים את חלוקת חיוב הביעור לארצות (ז י) הביא כדוגמאות: "היו לו פירות בארץ יהודה", "וכן אם היו לו פירות גליל". כלומר, בין פירות שבנמצאות ביהודה, בין פירות השייכים לגליל, שזהו מקורם.

ב'''משנה''' (שביעית ט ח) לא פורש כיצד מבערים את הפירות. אולם, מבואר במשנה שמי שהיו לו פירות שביעית שהגיע זמן ביעורם - מחלק שלוש סעודות לכל אחד ואחד. ועוד נחלקו תנאים בדין הפירות לאחר זמן הביעור: רבי יהודה מתיר רק לעניים לאכול, ולא לעשירים, ורבי יוסי מתיר לכולם לאכול.

ב'''תוספתא''' (ח) אמרו שבראשונה היו בית דין שולחים שליחים לאסוף את היבול לאוצר בית דין, ואת היבול היו מחלקים אף לאחר הביעור. ועל כך הובאה מח' רבי יהודה ורבי יוסי שבמשנה, ושם נוסף רבי שמעון, שדעתו שאף עשירים אוכלים אחר הביעור, מן האוצר. עוד הוסיפו שם להגדיר את חלוקת הפירות שהוזכרה במשנה: האדם מוציא את את הפירות לפתח ביתו ומזמין את שכניו וכל הרוצה לאכול - ולאחר מכן מכניס חזרה לביתו "ואוכל והולך עד שעה שיכלו". וב'''ירושלמי''' (ט ד) מבואר שניתן לקיים את דין הביעור על ידי הפקר בפני שלושה, ואף על ידי הפקר ברשות הרבים הריקה מאנשים; ולאחר ביצוע ההפקר הבעלים יכול לזכות בפירות בחזרה ולאוכלם.

'''תוספות''' (פסחים נב ב ד"ה מתבערין), '''ר"ש''' (שביעית ט ח), '''רמב"ן''' (ויקרא כה ז), '''רי"ץ''' '''גיאת''' (שיטה מקובצת נדרים נח) ועוד, ביארו כי הביעור נעשה על ידי הפקר, כפשט הירושלמי, ומייד לאחר מכן ניתן לזכות בפירות חזרה.

לעומת ראשונים אלו, ראשונים רבים אחרים נקטו את המקורות שנראה בהם שיש איסור אכילה עיקר - וביארו שהביעור נעשה על ידי איבוד וכילוי הפירות. ראשונים רבים כתבו כך אגב אורחא: ה'''רשב"א''' (נדרים נח א ד"ה אלא הכי גרסינן; עבודה זרה סב ב ד"ה אמר להו יאות), '''ריטב"א''' (עבודה זרה סב ב ד"ה דבי רבי ינאי), '''שיטה מקובצת בשם רא"ם''' (נדרים נח א ד"ה הכי גרסינן), ועוד. להלן יובאו עיקר השיטות שדנו בפירוט באופן הביעור.

כדרך הראשונה נראה שהבין '''המאירי''', וכן ה'''רדב"ז''' בהצעתו השנייה אותה הוא מעדיף. לשיטה זו, משעה שכלו הפירות מן השדה הפירות שבבית אסורים לכולם בכל אכילה. הבעיה בדרך זו היא מלשון הרמב"ם, שלכאורה מדויק מדבריו להיפך, שכתב: "אלא מבער אותן. היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד ואחד... ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש..."

אולם ה'''ראב"ד''' הבין שלרמב"ם חלוקת שלוש סעודות היא מעשה הביעור. וכן נראה מפירושו הראשון של הרדב"ז, וכן פירש '''מרהמ"ח''' (ז ג). לפי שיטה זו, פירות שחולקו אינו אסורים באכילה. השאלה העולה מהבנה זו היא, כהשגת הראב"ד, ממתי אסור לאכול כליל?

אמנם, נראה שיש דרך אחרת להבין דברי הרמב"ם. בהלכות ביעור מעשרות (מעשר שני ונטע רבעי י) כותב הרמב"ם על פי בית הלל במשנה (מעשר שני ה ו) שתבשיל הרי הוא כמבוער, ופירש שם הרמב"ם שהתבשיל כמובער מפני שהוא מתקלקל אם נשאר. כלומר, כיוון שבוודאי יתקלקל בימים הקרובים, הרי הוא כמבוער ואין חובת ביעור עליו. באותו האופן ניתן להסביר את שיטת הרמב"ם כאן: שלוש סעודות לכל אחד ואחד זו כמות שנאכל מהר ואין מקיימים אותה, וממילא הכל כמבוער ואין עליו חובת ביעור כלל. על פי זה ניתן להבין אף את פשוטה של ההלכה המובאת לעיל (ז ו; הובאה בכותרת "ירקות הכבושים יחד", ב"שיטת הרמב"ם"), שאם פתח אדם חבית של כבשים - הכל כבר כמבוער, ומבואר הדבר אם למדנו שדבר שעומד וקלקול מהיר חשוב כמבוער, וכן כתב ב'''דרך אמונה''' (ז סא).

ה'''רמב"ן''' (ויקרא כה ז) הקשה כנגד השיטה שהביעור הוא באיבוד מהמשנה בתמורה (ז ד-ה) שמונה את הנשרפים והנקברים לא מנתה את פירות שביעית בתוכם. אמנם, על קושייתו כבר תמהו רבים, שהרי גם לדעת הרמב"ם פירות שביעית אינם מהנשרפים ואינם מהנקברים<ref>וראו פירוש המשנה לרמב"ם שם שמדויק שרק מה שדינו בשריפה בלבד הובא במשנה.</ref>, אלא צריך לאבדם בכל דרך שיאבד, וכן כתב ה'''מעשה רוקח'''<ref>היו שרצו להוכיח שכנגד קושיית הרמב"ן, ואף להביא ראיה לרמב"ם מהברייתא שהובאה בבבא קמא (קא.), שבגד שצבעו מקליפות של שביעית - יידלק. והרי צביעה מותרת בשביעית, ומוכח שאין הכוונה אלא לשריפה לאחר הביעור, וכן כתב המאירי שם. אמנם, מאותה הברייתא יש להקשות על הרמב"ם שלא הביא דין זה (ראה מעשה רוקח), ומדברי רש"י שם נראה שלמד מברייתא זו שכל צביעה היא כסחורה, כיוון שמטביע את הצבע בבגד וממילא לא יכלה אותו לפני זמן הביעור, והוא כסחורה (ראו רש"י סוכה לט. ד"ה אין מוסרין; וראו תוספות ופנ"י שם שזהו רק בדבר שאינו מתקיים). מכל מקום, אין ראייה לדין האיבוד שבביעור שביעית מברייתא זו.

ה'''רמב"ן''' (ויקרא כה ז) הוסיף ראיה כנגד שיטה זו, שמהתוספתא (שביעית ז ג) עולה שביעור שביעית כביעור מעשר שני, וכפי שמעשר שני מותר באכילה לאחר הביעור, כך גם ביעור שביעית.

על עצם קושייתו הקשה כבר ה'''ר"ש סירליאו''' (עמ' קנו ד"ה ומצאתי להראב"ד), מניין שביעור מעשר שני אינו בשריפה? יתר על כן, לרמב"ם (מעשר שני ונטע רבעי יא ח) בוודאי דינו בשריפה ואיבוד! עוד יש להוסיף, שמה'''בבלי''' (יבמות עג א) משמע שביעור מעשרי שני הוא בכילוי, וכן פסקו שם ראשונים רבים (תוס', רשב"א ועוד), ואף הרמב"ם עצמו פירש כך שם.

למעשה, כדרך ה'''דרך אמונה''' (ז ג ד"ה שורף באש) שיש להפקיר ברשות הרבים ובפני שלושה, וה'''גר"א''' (בביאורו לירושלמי ט ד) כתב על פי הירושלמי שדי באחד מהם, או בפני שלושה או ברשות הרבים. ו'''הרב אליהו''' פסק שניתן להוציא לחדר המדרגות וכדומה, כלומר העיקר שיהיה מחוץ לביתו; ולהפקיר בפני שלושה, ובפירות של היתר מכירה ניתן (מאמר מרדכי כא ה) אף להפקיר כשהוא לבדו.

ה'''רב אליעזר מלמד''' (שביעית ויובל ד י) ציין שעל כל פנים, ראוי להפקיר הפירות לחלוטין, ורק בשעת הדחק לזכות בהם בעצמו.

ה'''שערי צדק''' (יט ד-ו) כתב שניתן לסמוך על שיטת הראשונים רק בשעת הדחק או לעניים, ובסתם יש לשרוף את הפירות כרמב"ם וכראב"ד. ה'''רב קוק''' (שו"ת משפט כהן פג) השיג עליו שהרי לשיטת הראשונים שביעור הוא הפקר, השורף עובר משום [[הפסד פירות שביעית#cite note-2|הפסד]] בידיים ומשום [[בל תשחית]], ואף אם השורף יכול לסמוך על שיטת הרמב"ם, אין להנהיג דרך זו לכתחילה, ובוודאי אין זו דרך נכונה לצאת ידי כל השיטות.

ה'''רמב"ם''' (ז ח) כתב שדמי שביעית צריך לאבד, ואם רוצה לחלקם צריך לקנות בהם מאכלים ורק אז לחלק מהם מזון שלוש סעודות. ה'''רדב"ז''' (ז ח) ביאר שזה משום חשש שלא יקנו בדמים מאכל, אך בהסבר זה התקשה '''הרב קנייבסקי''' (דרך אמונה ז סא בציון ההלכה), למניין רמב"ם דבר זה? ולכן הציע שהרמב"ם לשיטתו כפי שהוצעה לעיל, שכל יסוד חלוקת שלוש הסעודות הוא שהמאכלים כלים מהר, ולכן חשובים כמבוערים. כסף אינו מתקלקל במהרה, ולכן אין היתר בחלוקתו בכמות קטנה, וחייב האדם לקנות בו מאכלים לפני שעת הביעור ולחלקם.

{{הערות שוליים}}[[מיוחד:קטגוריות|קטגוריות]]: ,[[:קטגוריה:ביעור פירות שביעית|ביעור פירות שביעית]] [[פירות שביעית]] [[שמיטה]] [[:קטגוריה:פסחים נא:|פסחים נא:]] [[:קטגוריה:פסחים נב.|פסחים נב.]] [[נדרים נז:]] [[עבודה זרה סב:]] [[זבחים עהL|זבחים עה:]] [[:קטגוריה:שמיטה ויובל פרק ז|שמיטה ויובל פרק ז]]