הבדלים בין גרסאות בדף "ברכת הגומל"

<BR /> מי שהיה חולה ונתרפא - "אוילים מדרך פשעם... יודו לה' חסדו".

<BR /> מי שהיה חבוש בבית האסורים - "יושבי חושך וצלמות... יודו לה' חסדו".

===סדר הארבעה===

===הולכי מדברות===

====האם מברכים דווקא במדבר או בכל דרך====

<BR />גם ב'''ארחות חיים''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40307&st=&pgnum=60&hilite= (שני וחמישי כד)] משמע שדווקא במהלך במקום סכנה הוא שחייב לברך.

<BR />גם מלשון ה'''רמב"ם''' (ברכות י ח) ששינה לשון הגמרא ובמקום 'הולכי מדברות' כתב 'הולכי דרכים', מבואר שלאו דווקא מדברות אלא בכל דרך יש לברך כאשר יגיע ליישוב. אמנם ה'''בית חדש''' (ד) למד מדברי הרמב"ם שדווקא הולכי מדבר מברכים, ממה שכתב 'כשיגיעו לישוב', מבואר דעד השתא לא בדרך מיושבת היו.

<BR />וכן ב'''אבודרהם''' (ברכת הראיה השבח וההודאה ד"ה ד' צריכים להודות) הביא שתי הדעות וכתב שהמנהג כהרמב"ן לברך הגומל אפילו כשהולכים מעיר לעיר. גם '''רבנו ירוחם''' (אדם וחוה יג ב) אחר שהביא מנהג אשכנז, כתב שלא כן עמא דבר.

<BR />בספר ה'''פרדס''' כתב בשם ר' יעקב בעל שו"ת מן השמים, שהשיבו לו על שאלה זו שיש לברך על כל דרך.

ב'''רש"י''' (ד"ה צריכין) כתב שיש לברך כשיוצאים מן הסכנה, ושמא יש לדייק בדבריו שאין צורך להגיע למחוז חפצו, אלא כל שחלפה לה הסכנה יכול לברך.

<BR />וכתב ה'''עולת תמיד''' אורגלר [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45925&st=&pgnum=115 (א)] בכוונתו שאף אם אירע לו נס בים, אינו מברך עד שיעלה ממנו, וכן אם מתעכב יום-יומיים בנמל בתחנת ביניים, אינו מברך עד שיגיע למחוז חפצו, אמנם מסתפק שם כאשר מתעכבים הרבה זמן אם יש לו לברך.

<BR />ובספר '''אליה רבה''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=41130&st=&pgnum=147 (ריט א)] הביא בשם '''עטרת זקנים''' (ב) שאין לברך עד שיצא מן הצרה לגמרי, וכן בחולה עד שילך על בוריו, וכן העתיק לדינא ה'''משנה ברורה''' (א-ב) שיורדי הים או הולכי מדברות שבדרך הליכתם עוברים איזו עיר או נמל אינם מברכים.

ב'''הגהות מיימוניות''' (ברכות י ה) הביא שתי הדעות, דעת '''רבנו יוסף''' שדווקא בנפל למיטה מברך, ודעת הערוך בשם רב האי גאון שמברך אף החושש בראשו או בגרונו. וב'''שיטה מקובצת''' גם הוא הביא שתי הדעות, ומשמע שדעתו נוטה שרק מי שנפל למיטה מברך אף שאין בו סכנה, וכן משמע דעת ה'''ארחות חיים''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40307&st=&pgnum=60&hilite= (שני וחמישי כד)].

<BR />ובאמת ה'''אליה רבה''' (יג) העיר בזה בקצרה על הטור, שלא השוו הר"ר יוסף והראב"ד אלא במה ששוללים ברכה על מיחוש, אבל בכל זאת חלוקים הם, שלפי הר"ר יוסף אפילו בלא סכנה מברך.

<BR />גם ה'''מאמר מרדכי''' כרמי [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=20376&st=&pgnum=441 (ט)] תמה על הטור בזה, שהרי הרמב"ן אינו חולק על הר"ר יוסף המובא בתוס' אלא על הראב"ד שמצריך מכה של חלל, וכן על הערוך שאומר אפילו מיחוש. וכתב ליישב דברי הטור, שסובר שיש רק חילוק בין חולי שיש בו סכנה לחולי שאין בו סכנה, ולפי זה יש לפרש גם נפל למיטה לצדדים, שלפי התוס' הכוונה חולי שיש בו סכנה, שבא לאפוקי מיחוש, ואילו הרמב"ן במפורש בא לאפוקי מכה של חלל, ולכן מפרש בדבריו שנפל למיטה הוא אפילו בחולי שאין בו סכנה. אבל מסיק המאמר מרדכי שיותר נכון שיש ג' חלוקות בדבר - מיחוש, נפל למיטה וסכנה.

והביאו ה'''מגן אברהם''' (א) להלכה.

וכן מסיק הרב '''{{היברובוקס|7920|188|מור וקציעה|סוגריים=לא}}''' שמי שינהוג לקטן לברך הגומל על נסו, אין לתפוס אותו, ובהגיע לחינוך ראוי ודבר נכון הוא לנהוג כן.

<BR />הרב '''בן איש חי''' (א עקב ד) כתב למעשה שקטן שהגיע לחינוך יברך, ורק במקום שאין מנהג ידוע לא יזכיר שם ומלכות מפני סברת החולקים.