הבדלים בין גרסאות בדף "בדין שתי מלאכות היוצאות מפעולה אחת"

ישנם כמה הבדלים בין שבת ליו"ט:<BR/>א. לעניין העונש, ב'''שבת''' – אם הזיד חייב כרת ואם שגג חייב חטאת, '''ביו"ט''' – חייב מלקות;<BR/>ב. לעניין "קים ליה בדרבה מיניה", ב'''שבת''' – כיון שבשבת יש עונש מיתה, אדם יכול להיפטר מכל העונשים האחרים אם התחייב על אחד מהם ועל מיתה, משום קלב"מ, ב'''יו"ט''' – אין קלב"מ.<BR/> ג. לעניין חילוק חטאת, ב'''שבת''' – ב'''גמרא'''(שבת קג:)  מובא שרבי יוסי למד כי יש חילוק חטאת, הווי אומר, שאם אדם עשה שתי מלאכות בהעלם אחד יהיה חייב שתיים ("מאחת... מהנה... פעמים שחייב על כל אחת ואחת"), וכמו כן אם בפעולה אחת עשה שתי מלאכות יהיה חייב שתיים, ב'''יו"ט''' – יש מקום להתלבט אם יש חילוק מלקויות ועל מלאכה אחת יוכל להתחייב משום שתיים או לא.

'''הריטב"א''' (מו"ק ב: ד"ה "איתמר המנכשו" (עי' הערה 156 במהדורת מוסד הרב קוק)) גורס "המנכש והמשקה מים לזרעים ביו"ט" וכו', וכך מסביר את הגמרא על פי מה שאמרנו: באמת גם רבה ורב יוסף מסכימים שבשבת יש חילוק מלאכות ויכול להתחייב שתיים, ולכן ב"זומר וצריך לעצים" חייב שתיים, וכן אומר רב יוסף בעצמו – "האי מאן דקטל אספסתא חייב שתים"2. אבל במועד קטן (במנכש ומשקה) מדובר ביו"ט, והם סוברים שאין חילוק מלאכות ביו"ט ואי אפשר להתחייב משום שתיים, אלא אפשר לקבל רק עונש אחד של מלקויות, והשאלה היא משום מה מתרים בו – משום חורש או משום זורע [דמיון מעשה או מחשבת הלב (על פי תוס')], ובזה הם חולקים. ואביי חולק עליהם וסובר שכשם שיש חילוק מלאכות בשבת כך גם ביו"ט, ואומר שהמלאכה הזאת היא משום שני דברים, ומוכיח מ"זומר וצריך לעצים" שחייב שתיים. ואף שרבה ורב יוסף מסכימים איתו, הוא מביא את ההוכחה משבת ואומר שכך גם ביו"ט (יש חילוק מלאכות).

גם התוס' במועד קטן  מזכירים "...בשתי מלקיות תרוייהו", ומשמע מכך שמדברים על יו"ט.

הסבר זה קצת קשה מקושיית אביי, שהרי לכאורה אין זה כל כך "קשיא" כיון שרבה ורב יוסף סוף סוף מסכימים על זה?!

עוד קשה על שיטת הריטב"א – מה מקשה רב יוסף על רבה (בהמשך הגמרא במועד קטן) מכלאיים, שם נאמר שמנכש חייב ומשמע שמנכש הוא זורע? הרי גם רבה מסכים שמנכש הוא גם זורע, אלא שהעיקר הוא חורש, וכיון שאין חילוק מלאכות ביו"ט חייב רק משום חורש, ובכלאיים לא שייכת חרישה ולכן חייב משום זורע; מה, אם כן, הקושיה על רבה?

האגלי טל  עונה על השאלה ואומר שבכלאיים לא חייבים על תולדות אלא על מלאכות שהן אבות, ואם חייב בכלאיים על מנכש – משמע שמנכש הוא ממש אב של זורע ודומה לו [לא רק באופן טפילי, אלא בעיקר], ולכן צריך להתרות בו [משום שהוא האב ולא חורש], ולפי זה קושיית רב יוסף על רבה היא לעניין התראה. ורבה מתרץ שחייב משום מקיים, שבו גם חרישה היא איסור הפועל את הקיום!

התוס' במועד קטן39 מקשים על רבה ורב יוסף מ"זומר וצריך לעצים". משמע מכך שהבינו כי רבה ורב יוסף נחלקו אף בשבת, ולא רק ביו"ט, כהבנת הריטב"א38. לפי זה, יש במהלך בגמרא שתי שאלות, זו על גבי זו: כמה יתחייב אדם על פעולה אחת שבה שתי מלאכות? ואם מתחייב אחת – על איזו מן המלאכות חייב? לכאורה, על פי דברי תוס' נראה שגם בשבת אומרים רבה ורב יוסף שחייב רק אחת ולא שתיים, ובאמת הם חולקים על רב כהנא ויאמרו ב"זומר וצריך לעצים" שחייב רק אחת .

האור זרוע פוסק כרב יוסף במשקה, ואומר שהוא זורע. ועוד אומר בדבריו, שמחלוקתם של רבה ורב יוסף איננה מה המלאכה העיקרית, אלא מה המלאכה היחידה שקיימת בפעולה. ומסביר, שלדעת רב יוסף (הלכתא – לפי דבריו) אם אדם השקה שדה ללא זרעים ו"אפילו בקרקע שדרכה ליחרש" – הוא פטור ואינו חייב משום חורש. ועל פי דבריו צ"ל שרבה ורב יוסף חולקים מהו המעשה עצמו ולא בדמיון או במחשבה (כהסבר התוס'), ואולי חולקים בהגדרת מהות ה"חורש" – שרב יוסף אומר שהוא המכין לזריעה ורק כאשר אין צמחים או זרעים בקרקע, ואילו רבה אומר שהוא המיטיב את הקרקע להיות בית גידול (גם לאחר שכבר טמונים זרעים באדמה).

על פי חילוק זה נסביר את המשנה האומרת "המנכש והמקרסם והמזרד כל שהוא חייב"; שלפי רבה חייב משום חורש, שהרי מיטיב את הקרקע, אף שפועל דרך הצמח, ולפי רב יוסף חייב משום זורע, ואפילו שפועל על הקרקע אינו חייב משום חורש, כי החורש הוא מכין לזריעה, בעוד שכאן הצמחים כבר באדמה.

ואולי לזה התכוון רש"י, באומרו באותה משנה "אם לתקן – את האילן או את הקרקע", שלפי רבה התיקון הוא בקרקע (כבית גידול עכשווי), ולפי רב יוסף התיקון הוא באילן (כי תיקון בקרקע נעשה רק בהעדר צמחים או זרעים, כהכנה לזריעה).

לפי דברי האור זרוע נראה שיש נפק"מ רק לרב יוסף, שאם אדם השקה קרקע זרועה חייב משום זורע, ואם השקה בקרקע ללא זרעים פטור, אבל לרבה – בשני המקרים יתחייב משום חורש.