66
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "מיגו מממון לממון"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
| שורה 17: | שורה 17: | ||
בנוסף, במקרה של רבה בר שרשום שהזכיר רבינו יונה את הדין הנ"ל הסברה של מיגו דהעזה לכאורה איננה שייכת, שכן רבינו יונה ביאר שאנו עוסקים לאחר אכילת הפירות. נמצא, שכל הדיון מתעורר רק לאחר שהוא מחזיר את הקרקע ליתומים, ואם היה בוחר להשאיר את הקרקע אצלו ולא לומר כלום לא הייתה כלפיו תביעה כלל. במקרה כזה לא שייך לדבר על העזה, שהרי הוא פשוט שותק ולא אומר כלום ואין בזה כל העזה.<br> | בנוסף, במקרה של רבה בר שרשום שהזכיר רבינו יונה את הדין הנ"ל הסברה של מיגו דהעזה לכאורה איננה שייכת, שכן רבינו יונה ביאר שאנו עוסקים לאחר אכילת הפירות. נמצא, שכל הדיון מתעורר רק לאחר שהוא מחזיר את הקרקע ליתומים, ואם היה בוחר להשאיר את הקרקע אצלו ולא לומר כלום לא הייתה כלפיו תביעה כלל. במקרה כזה לא שייך לדבר על העזה, שהרי הוא פשוט שותק ולא אומר כלום ואין בזה כל העזה.<br> | ||
אכן, נראה כי '''הרמב"ן''' ביאר דין זה באופן שונה. הרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40885&st=&pgnum=2 (בבא מציעא ב א ד"ה וזו)] הגדיר כי החזקת הטלית ע"י בעל דינו כאשר הוא מודה לו שחצי הינו אכן של הבעל דין מגדירה את חצי הטלית כאילו כבר נטלה הבעל דין והוא כמו שנגיד שיהיה לו מיגו שיתבע ממנו בגד אחר הנמצא בביתו של בעל הדין ואיננו קשור לויכוח הנוכחי.<br> | אכן, נראה כי '''הרמב"ן''' ביאר דין זה באופן שונה. הרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40885&st=&pgnum=2 (בבא מציעא ב א ד"ה וזו)] הגדיר כי החזקת הטלית ע"י בעל דינו כאשר הוא מודה לו שחצי הינו אכן של הבעל דין מגדירה את חצי הטלית כאילו כבר נטלה הבעל דין והוא כמו שנגיד שיהיה לו מיגו שיתבע ממנו בגד אחר הנמצא בביתו של בעל הדין ואיננו קשור לויכוח הנוכחי.<br> | ||
ביאור הדברים - '''הקובץ שיעורים''' חקר ביסוד סברת מיגו והעלה שתי אפשרויות - א. נאמנות. ב. כוח הטענה. היה ניתן לומר, ע"פ ההסבר הראשון, שעצם זה שהייתה לך יכולת להוציא מהשני כסף בדרכים שונות ומשונות ולא עשית כן אלא בחרת לטעון את הטענה שטענת, יש לקבל את דבריך כדובר אמת ולפסוק אותם לדינא. לפי זה, היה מקום לומר שכל דרך להוציא כסף מהשני תתן לך נאמנות כזו. לדוגמא, אם הבעל דין הוא עבריין מוכר שלקח קרקעות מאחרים בכוח הזרוע וגם כאן היה יכול לעשות כן, אולי נאמין לו לאור זה שבחר לטעון טענות בבית הדין ולא לגזול בכוח. דוגמה נוספת - הבעל דין מביא לנו ראיות מוצקות שהיתה לו יכולת להפעיל מניפולציות על בעל דינו כדי שיודה לו, או שיש לו יכולת זיוף מוכחת ולכן היה יכול פשוט לזייף שטר על הסיפור ולמרות זאת בחר להתנהל ביושר בתוך כותלי בית הדין (בשונה מסוגיית הגמרא (בבא בתרא לב ב) של "שטרא זייפא", שם מדובר שהוא בפועל כבר זייף שטר שמתקבל או התקבל בפועל בבית הדין שזה יוצר מצב שהדיון בפועל כבר נמצא במקום אחר ולכן אנחנו מתייחסים למציאות משפטית שאפילו שטר מזוייף יוצר).<br> | ביאור הדברים - '''הקובץ שיעורים''' (ב ג ד) חקר ביסוד סברת מיגו והעלה שתי אפשרויות שבפשטות הינן - א. נאמנות של "מה לי לשקר", כלומר אנן סהדי שהינו דובר אמת דאם לא כן היה משקר באופן מוצלח יותר. ב. כוח הטענה, יש לו כוח בטענתו הנוכחית מעצם היכולת לטעון טענה שתכריע את הדין, גם אם אין ראיה שהוא אכן צודק. היה ניתן לומר, ע"פ ההסבר הראשון, שעצם זה שהייתה לך יכולת להוציא מהשני כסף בדרכים שונות ומשונות ולא עשית כן אלא בחרת לטעון את הטענה שטענת, יש לקבל את דבריך כדובר אמת ולפסוק אותם לדינא. לפי זה, היה מקום לומר שכל דרך להוציא כסף מהשני תתן לך נאמנות כזו. לדוגמא, אם הבעל דין הוא עבריין מוכר שלקח קרקעות מאחרים בכוח הזרוע וגם כאן היה יכול לעשות כן, אולי נאמין לו לאור זה שבחר לטעון טענות בבית הדין ולא לגזול בכוח. דוגמה נוספת - הבעל דין מביא לנו ראיות מוצקות שהיתה לו יכולת להפעיל מניפולציות על בעל דינו כדי שיודה לו, או שיש לו יכולת זיוף מוכחת ולכן היה יכול פשוט לזייף שטר על הסיפור ולמרות זאת בחר להתנהל ביושר בתוך כותלי בית הדין (בשונה מסוגיית הגמרא (בבא בתרא לב ב) של "שטרא זייפא", שם מדובר שהוא בפועל כבר זייף שטר שמתקבל או התקבל בפועל בבית הדין שזה יוצר מצב שהדיון בפועל כבר נמצא במקום אחר ולכן אנחנו מתייחסים למציאות משפטית שאפילו שטר מזוייף יוצר).<br> | ||
ברור שבכל הדוגמאות הנ"ל אין כוח מיגו למרות שבפועל אכן הייתה לו יכולת מעשית להוציא מהשני כסף. יוצא מכך שגם לפי האפשרות הראשונה של הקובץ שיעורים, ברור שכל כוח המיגו הינו כאשר יש לו יכולת של טענה על הדיון שלפנינו שניתן להכריעו במצב הקיים בתוך בית הדין, דהיינו שגם אם זה "נאמנות" הכוונה ל"נאמנות בדיון שלפנינו". | ברור שבכל הדוגמאות הנ"ל אין כוח מיגו למרות שבפועל אכן הייתה לו יכולת מעשית להוציא מהשני כסף. יוצא מכך שגם לפי האפשרות הראשונה של הקובץ שיעורים, ברור שכל כוח המיגו הינו כאשר יש לו יכולת של טענה על הדיון שלפנינו שניתן להכריעו במצב הקיים בתוך בית הדין, דהיינו שגם אם זה "נאמנות" הכוונה ל"נאמנות בדיון שלפנינו", מה שבעצם מוציא את עוצמת הראיה והאנן סהדי גם מהצד הראשון. | ||
אם כן, כוונת הרמב"ן הינה שכיון שתוכן ההגדרה של מיגו בנוי על כך שהטענה הפוטנציאלית חייבת לעסוק בנושא שעומד בפנינו כאשר זה מקרה שהטענה הפוטנציאלית עוסקת בנידון שאינו עומד בפנינו אין את כוח המיגו. לכן, הרמב"ן מחדש להגדיר את חצי הטלית כאילו כבר עומדת בביתו של הבעל דין ולכן אינה עומדת לדיון ואי אפשר להשתמש לגביה בכוח המיגו.<br> | אם כן, כוונת הרמב"ן הינה שכיון שתוכן ההגדרה של מיגו בנוי על כך שהטענה הפוטנציאלית חייבת לעסוק בנושא שעומד בפנינו כאשר זה מקרה שהטענה הפוטנציאלית עוסקת בנידון שאינו עומד בפנינו אין את כוח המיגו. לכן, הרמב"ן מחדש להגדיר את חצי הטלית כאילו כבר עומדת בביתו של הבעל דין ולכן אינה עומדת לדיון ואי אפשר להשתמש לגביה בכוח המיגו.<br> | ||
ישנה סברה נוספת לדין זה שהעלה '''הש"ך''' בשם הראשונים - חסרון ביכולת הגבייה - "מאן שם לך" ויורחב להלן. | ישנה סברה נוספת לדין זה שהעלה '''הש"ך''' בשם הראשונים - חסרון ביכולת הגבייה - "מאן שם לך" ויורחב להלן. | ||
| שורה 33: | שורה 33: | ||
===שיטת הש"ך=== | ===שיטת הש"ך=== | ||
'''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ג)], גם כן הסכים שסברת רבינו יונה הינה משום מיגו מממון לממון, אלא, שהאריך הש"ך להוכיח, שהראשונים חלוקים על רבינו יונה. ראייתו בעיקר ע"פ מה שביארו את סוגיית רבה בר שרשום לפני אכילת הפירות כמו הרמב"ם לעיל, וגם מי שביאר כרבינו יונה ביאר כן מסיבות אחרות - דעת הגאונים שמיגו לא פוטר משבועת נשבע ונוטל. כאמור, הנתיבות דחה דבריו וגם את הראיה השנייה יש לדחות שכן גם רבינו יונה בעצמו הביא שלושה ביאורים לכך שמדובר לאחר אכילת הפירות כולל דעת הגאונים.<br> | '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40539&st=&pgnum=44 (קנ ד ג)], גם כן הסכים שסברת רבינו יונה הינה משום מיגו מממון לממון, אלא, שהאריך הש"ך להוכיח, שהראשונים חלוקים על רבינו יונה. ראייתו בעיקר ע"פ מה שביארו את סוגיית רבה בר שרשום לפני אכילת הפירות כמו הרמב"ם לעיל, וגם מי שביאר כרבינו יונה ביאר כן מסיבות אחרות - דעת הגאונים שמיגו לא פוטר משבועת נשבע ונוטל. כאמור, הנתיבות דחה דבריו וגם את הראיה השנייה יש לדחות שכן גם רבינו יונה בעצמו הביא שלושה ביאורים לכך שמדובר לאחר אכילת הפירות כולל דעת הגאונים.<br> | ||
אך, הוסיף הש"ך, שלדעת רבינו יונה עצמו, לאור סברתו שהבעיה הינה מיגו מממון לממון, אם כן אין לחלק בין קרקע למיטלטלין (כביאור הסמ"ע שדייק שמדובר דווקא בקרקע ולכן חשיב מיגו להוציא) וגם במיטלטלין נכון לומר לשיטתו שברגע שמודה המחזיק שהחפץ שייך לפלוני החפץ חוזר לרשות בעליו ואבד כוח המיגו. ממילא, כיון שפסק השולחן ערוך (עב ) שאדם שתפס מיטלטלין מחברו נאמן לטעון על חברו ולגבות ממנו עד כדי שווי החפץ, יוצא שהכרענו להלכה שלא כדברי רבינו יונה. הוסיף הש"ך ביאור ע"פ דברי ההגהות מרדכי, שסברת הדין של מיגו מממון לממון הינה משום "מאן שם לך", כלומר שהחסרון איננו בכוח המיגו אלא ביכולת הגבייה שלא מאפשרת לך לתפוס חפץ שאיננו שייך לך - אף אחד לא שם לך את החפץ באופן שאתה יכול לתפסו בכוח ולגבות ממנו את החוב, גביית חפץ נעשית רק ע"י בית דין, ששם את החפץ שרוצים לגבות באופן מסודר ואז ניתן לגבות את החפץ לשם תשלום החוב. לאור זה הקשה ההגהות מרדכי מסוגיית "הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא..." [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%91%D7%AA%D7%A8%D7%90_%D7%9C%D7%95_%D7%90 (בבא בתרא לו א)] , שם ניזק תפס עיזים שהזיקו אותו ובעל העיזים לא יודע כמה עיזיו הזיקו, ומבואר שנאמן הניזק לטעון על ההיזק עד כדי דמיהן של העיזים. מתרץ ההגהות מרדכי ששם זה דין מיוחד או משום שגם המזיק מודה שהיה נזק אלא שכל הדיון הינו כמה, או יותר מזה, שכיון שהעיזים אכלו את החושלי והן כרגע בתוך גופן של העיזים אם כן לבעל החושלי יש ממש בעלות או אחיזה בגוף העיזים ולכן יכול לתפסן. מדייק הש"ך מכל הדיון שאכן סברת רבינו יונה שייכת גם במיטלטלין, ולולא מקרה מיוחד כמו מקרה העיזים אכן מיגו שע"י תפיסה לא תועיל לדעתו, וממילא נדחו דבריו מההלכה ע"פ השולחן ערוך הנ"ל.<br> | אך, הוסיף הש"ך, שלדעת רבינו יונה עצמו, לאור סברתו שהבעיה הינה מיגו מממון לממון, אם כן אין לחלק בין קרקע למיטלטלין (כביאור הסמ"ע שדייק שמדובר דווקא בקרקע ולכן חשיב מיגו להוציא) וגם במיטלטלין נכון לומר לשיטתו שברגע שמודה המחזיק שהחפץ שייך לפלוני החפץ חוזר לרשות בעליו ואבד כוח המיגו. ממילא, כיון שפסק השולחן ערוך [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%A2%D7%91#.D7.A1.D7.A2.D7.99.D7.A3_.D7.99.D7.96(עב יז] ועוד) שאדם שתפס מיטלטלין מחברו נאמן לטעון על חברו ולגבות ממנו עד כדי שווי החפץ, יוצא שהכרענו להלכה שלא כדברי רבינו יונה. הוסיף הש"ך ביאור ע"פ דברי ההגהות מרדכי, שסברת הדין של מיגו מממון לממון הינה משום "מאן שם לך", כלומר שהחסרון איננו בכוח המיגו אלא ביכולת הגבייה שלא מאפשרת לך לתפוס חפץ שאיננו שייך לך - אף אחד לא שם לך את החפץ באופן שאתה יכול לתפסו בכוח ולגבות ממנו את החוב, גביית חפץ נעשית רק ע"י בית דין, ששם את החפץ שרוצים לגבות באופן מסודר ואז ניתן לגבות את החפץ לשם תשלום החוב. לאור זה הקשה ההגהות מרדכי מסוגיית "הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא..." [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%91%D7%AA%D7%A8%D7%90_%D7%9C%D7%95_%D7%90 (בבא בתרא לו א)] , שם ניזק תפס עיזים שהזיקו אותו ובעל העיזים לא יודע כמה עיזיו הזיקו, ומבואר שנאמן הניזק לטעון על ההיזק עד כדי דמיהן של העיזים. מתרץ ההגהות מרדכי ששם זה דין מיוחד או משום שגם המזיק מודה שהיה נזק אלא שכל הדיון הינו כמה, או יותר מזה, שכיון שהעיזים אכלו את החושלי והן כרגע בתוך גופן של העיזים אם כן לבעל החושלי יש ממש בעלות או אחיזה בגוף העיזים ולכן יכול לתפסן. מדייק הש"ך מכל הדיון שאכן סברת רבינו יונה שייכת גם במיטלטלין, ולולא מקרה מיוחד כמו מקרה העיזים אכן מיגו שע"י תפיסה לא תועיל לדעתו, וממילא נדחו דבריו מההלכה ע"פ השולחן ערוך הנ"ל.<br> | ||
אמנם, בעליות רבינו יונה הקשה מפורשות קושיה זו - כיצד יועיל מיגו בסוגיית העיזים הלא זה מממון לממון ותירץ לחלק בין קרקע למיטלטלין - שמיטלטלין ניתן לתפוס בתורת משכון וקרקע לא ניתן לתפוס בתורת משכון אלא אם כן עוד לא שלמו ימי המשכנתא המקוריים שלה, שאז יכול המיגו להועיל. כלומר, כאשר יש יכולת לתפוס חפץ בתורת משכון, גם החפץ הנתפס שייך לאותו דיון של החוב כיון שהוא הופך למשכון על החוב עצמו וניתן אפילו לגבות ממנו את החוב. ממילא, אין חיסרון של מיגו מממון לממון. וכן העירו [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40341&st=&pgnum=56 '''ר' עקיבא איגר'''] '''והברוך טעם''' על הש"ך, שברבינו יונה מבואר לחלק בין קרקע למיטלטלין, וממילא, אין קושיה על כך שהשולחן ערוך פסק כאן את דינו של רבינו יונה מפסק השולחן ערוך לגבי מיגו ע"י תפיסה. | אמנם, בעליות רבינו יונה הקשה מפורשות קושיה זו - כיצד יועיל מיגו בסוגיית העיזים הלא זה מממון לממון ותירץ לחלק בין קרקע למיטלטלין - שמיטלטלין ניתן לתפוס בתורת משכון וקרקע לא ניתן לתפוס בתורת משכון אלא אם כן עוד לא שלמו ימי המשכנתא המקוריים שלה, שאז יכול המיגו להועיל. כלומר, כאשר יש יכולת לתפוס חפץ בתורת משכון, גם החפץ הנתפס שייך לאותו דיון של החוב כיון שהוא הופך למשכון על החוב עצמו וניתן אפילו לגבות ממנו את החוב. ממילא, אין חיסרון של מיגו מממון לממון. וכן העירו [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40341&st=&pgnum=56 '''ר' עקיבא איגר'''] '''והברוך טעם''' על הש"ך, שברבינו יונה מבואר לחלק בין קרקע למיטלטלין, וממילא, אין קושיה על כך שהשולחן ערוך פסק כאן את דינו של רבינו יונה מפסק השולחן ערוך לגבי מיגו ע"י תפיסה. | ||
וכן התומים דחו דבריו. | וכן התומים דחו דבריו. | ||
| שורה 42: | שורה 42: | ||
על פי הביאור השלישי הנ"ל מודגשת הסברה היסודית של מיגו - שאינו דין נאמנות מעצם היכולת לקחת ממון שלא כדין אלא עמדת עדיפות של הצד שיש לו מיגו בדיון הממוני העומד לפנינו. | על פי הביאור השלישי הנ"ל מודגשת הסברה היסודית של מיגו - שאינו דין נאמנות מעצם היכולת לקחת ממון שלא כדין אלא עמדת עדיפות של הצד שיש לו מיגו בדיון הממוני העומד לפנינו. | ||
[[קטגוריה:מיגו]] [[קטגוריה:בבא מציעא ב.]] [[קטגוריה:בבא בתרא לב:]] [[קטגוריה:בבא בתרא לג.]] [[קטגוריה:טוען ונטען פרק יד]] [[קטגוריה:חושן משפט סימן קנ]] | [[קטגוריה:כללי מיגו]] [[קטגוריה:בבא מציעא ב.]] [[קטגוריה:בבא בתרא לב:]] [[קטגוריה:בבא בתרא לג.]] [[קטגוריה:טוען ונטען פרק יד]] [[קטגוריה:חושן משפט סימן קנ]] | ||