הבדלים בין גרסאות בדף "מיגו מממון לממון"

יש להעיר על הסבר זה שהיסוד שלמיגו דהעזה אין כוח מיגו הינו מחלוקת ראשונים (כפי שמתבאר בכללי מיגו של האחרונים כגון כנה"ג [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15003&st=%D7%9E%D7%99%D7%92%D7%95+%D7%9E%D7%9E%D7%9E%D7%95%D7%9F&pgnum=96&hilite= (קיצור כללי מיגו עב)] ועוד).  יתר על כן, '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40538&st=&pgnum=434 (חושן משפט פב כללי מיגו ו)] פוסק להלכה שאכן אמרינן מיגו דהעזה וסברת מיגו מממון לממון כן נפסקה להלכה כדלהלן (אמנם הש"ך עצמו פוסק שלדינא לא אמרינן מיגו מממון לממון, אך מסיבות אחרות, עיין להלן) ואם כן קשה לומר שזוהי סברת הדין להלכה.<br>

בנוסף, במקרה של רבה בר שרשום שהזכיר רבינו יונה את הדין הנ"ל הסברה של מיגו דהעזה לכאורה איננה שייכת, שכן רבינו יונה ביאר שאנו עוסקים לאחר אכילת הפירות. נמצא, שכל הדיון מתעורר רק לאחר שהוא מחזיר את הקרקע ליתומים, ואם היה בוחר להשאיר את הקרקע אצלו ולא לומר כלום לא הייתה כלפיו תביעה כלל. במקרה כזה לא שייך לדבר על העזה, שהרי הוא פשוט שותק ולא אומר כלום ואין בזה כל העזה.<br>

אכן, נראה כי '''הרמב"ן''' ביאר דין זה באופן שונה. הרמב"ן [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40885&st=&pgnum=2 (בבא מציעא ב א ד"ה וזו)] הגדיר כי החזקת הטלית ע"י בעל דינו כאשר הוא מודה לו שחצי הינו אכן של הבעל דין מגדירה את חצי הטלית כאילו כבר נטלה הבעל דין והוא כמו שנגיד שיהיה לו מיגו שיתבע ממנו בגד אחר הנמצא בביתו של בעל הדין ואיננו קשור לויכוח הנוכחי.<br>

ביאור הדברים - '''הקובץ שיעורים''' (ב ג ד) חקר ביסוד סברת מיגו והעלה שתי אפשרויות שבפשטות הינן - א. נאמנות של "מה לי לשקר", כלומר אנן סהדי שהינו דובר אמת דאם לא כן היה משקר באופן מוצלח יותר. ב. כוח הטענה, יש לו כוח בטענתו הנוכחית מעצם היכולת לטעון טענה שתכריע את הדין, גם אם אין ראיה שהוא אכן צודק (ראה הרחבת דברים על דברי הקובץ שיעורים ועוד אחרונים בקובץ יסודות וחקירות [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=51941&st=&pgnum=390 עמוד 390]). היה ניתן לומר, ע"פ ההסבר הראשון, שעצם זה שהייתה לך יכולת להוציא מהשני כסף בדרכים שונות ומשונות ולא עשית כן אלא בחרת לטעון את הטענה שטענת, יש לקבל את דבריך כדובר אמת ולפסוק אותם לדינא. לפי זה, היה מקום לומר שכל דרך להוציא כסף מהשני תתן לך נאמנות כזו. לדוגמא, אם הבעל דין הוא עבריין מוכר שלקח קרקעות מאחרים בכוח הזרוע וגם כאן היה יכול לעשות כן, אולי נאמין לו לאור זה שבחר לטעון טענות בבית הדין ולא לגזול בכוח. דוגמה נוספת - הבעל דין מביא לנו ראיות מוצקות שהיתה לו יכולת להפעיל מניפולציות על בעל דינו כדי שיודה לו, או שיש לו יכולת זיוף מוכחת ולכן היה יכול פשוט לזייף שטר על הסיפור ולמרות זאת בחר להתנהל ביושר בתוך כותלי בית הדין (בשונה מסוגיית הגמרא (בבא בתרא לב ב) של "שטרא זייפא", שם מדובר שהוא בפועל כבר זייף שטר שמתקבל או התקבל בפועל בבית הדין שזה יוצר מצב שהדיון בפועל כבר נמצא במקום אחר ולכן אנחנו מתייחסים למציאות משפטית שאפילו שטר מזוייף יוצר).<br>