הבדלים בין גרסאות בדף "מעשה שבת"

לעומתו, ה'''גר"א''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14325&st=&pgnum=151&hilite= ד"ה המבשל בשבת]) טוען שהרא"ש לא מחמיר אלא רק סובר שצריך לומר כרבי יהודה לכלל הקהל משום עמי הארצות, אבל ההלכה היא כרבי מאיר שמקל ואם רב כלשהו רואה צורך שלא להחמיר הוא יכול לעמוד על עיקר ההלכה ולהקל. והוא מביא ראיה לכך מ'''משנה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=23509&st=&pgnum=171&hilite= תרומות ב ג]) שכותבת לגבי מי שמטביל כלים בשבת, שאם זה היה בשוגג ישתמש בהם ובמזיד לא ישתמש בהם, ומי שמעשר ומבשל (לכאורה פעולה האסורה מדאורייתא) בשבת - שבשוגג יאכל ובמזיד לא יאכל, ומי שנוטע בשבת, בשוגג יקיים ובמזיד יעקור, אבל אם זה היה בשביעית - הרי שבין שוגג בין מזיד יעקור. ורואים ממנה בפירוש שהי לפי דברי רבי מאיר, וזאת למרות שיש שנדחקו והסבירו אותה גם לפי רבי יהודה שאם עשו מלאכה דרבנן באיסור, רבי יהודה מודה לרבי מאיר שיכול ליהנות בשבת, וכל המחלוקת ביניהם היא רק במלאכות דאורייתא.

לדעת ה'''משנ"ב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=268&hilite= ז]) ההלכה (לבני אשכנז) כרבי יהודה, אבל בשעת הצורך ניתן להקל כרבי מאיר, אבל רוב בני ספרד לא מקבלים את הקולא הזו כי השולחן ערוך פוסק בפירוש כרבי יהודה, אך באיסור דרבנן ניתן להקל במקום הצורך כרבי מאיר על פי המשנה בתרומות, כי ה'''ביאור הלכה''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=267= ד"ה המבשל בשבת]) מסביר שניתן להעמיד אותה גם כרבי יהודה ובאיסור דרבנן, וכך פסק גם ה'''ילקוט יוסף''' (שבת כרך ג' עמ' פב סעיף נד) שבאיסור דרבנן בשוגג ניתן להקל גם שלא במקום הצורך (למשל אם הוסיפו מים חמים לחמין – מותר גם לספרדים ליהנות ולאכול ממנו, אבל אם הוסיפו מים קרים מהברז – לספרדים אסור בכל מקרה ולאשכנזים יהיה מותר רק במקום הצורך [למשל אם זה האוכל החם היחיד שיש לאדם או אם יש לו אורחים]), אבל ה'''מנוחת אהבה''' (א כה ב) כותב שבמקום צורך גדול ניתן לסמוך על המתירים גם באיסור דאורייתא, כי גם לדעת האוסרים מדובר באיסור דרבנן, ואפשר שגם מרן יודה במקום צורך.

יש לבדוק מהי ההגדרה המדויקת של השוגג והמזיד באיסורי השבת. בעל '''שולחן ערוך הרב''' ([http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=25073&st=&pgnum=541&hilite= שיח ב]) כתב לגבי מהות הדין של שוגג ומזיד שמי ששאל רב שלא בקי בהלכות והרב טעה והשואל עשה ע"פ הוראתו, אינו נחשב כמי ששאל רב בפועל, ולא יכול להיתלות ברב זה לגבי עשיית המעשים שפסק לו ויהיה כאנוס, אלא נחשב כשוגג, וכן פסק גם ב'''ילקוט יוסף''' (עמוד יז סעיף ג) , ומוסיף כי אם שאל רב שידוע כי הוא אינו בקי בדינים וכללים אלו, והרב טעה והשואל עשה על פיו – הוא נחשב אף כמזיד לגבי דין מעשה שבת.

=מעשה שבת הבא לאדם בעל כרחו=

ולפי '''לישנא בתרא''' אם יכול לעבור במקום אחר ולא מכוון ליהנות (מקרה 3) – מחלוקת רבי יהודה ורבי שמעון, ואם לא יכול שלא לעבור שם ומכוון ליהנות – אביי מתיר כרבי יהודה שאוסר דבר שאינו מתכוון רק במקרה בו יכול לעבור במקום אחר, וכן לפי רבי שמעון שהולך אחר הכוונה, ואילו רבא אוסר ואומר לפי רבי יהודה שכל מה שעושים את מי שלא מתכוון כמי שהתכוון זה רק לחומרא ולא לקולא, ולכן גם רבי יהודה יאסור כאן.(בסוף הסוגיא הגמרא נשארת בתיובתא על לישנא קמא, ויוצא שההלכה כרבא – ואסור).