18
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "לא תחמוד"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
←שיטת הרמב"ם וסיעתו
| שורה 14: | שורה 14: | ||
===שיטת הרמב"ם וסיעתו=== | ===שיטת הרמב"ם וסיעתו=== | ||
לדעת '''הרמב"ם''', לא רק שבנתינת דמים ג"כ עובר בלא תחמוד, אלא אפי' התרצה המוכר לבסוף במכירה, מ"מ עובר הלוקח על לא תחמוד. וזו לשון הרמב"ם (גזילה ואבידה א, ט): כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים , הרי זה עובר בלא תעשה. עכ"ל. ומשמע מלשון זו שאף שהחבר נתרצה במכירה, מ"מ עבר הלוקח בלא תחמוד , וכ"כ הרב המגיד בדעת הרמב"ם. | לדעת '''הרמב"ם''', לא רק שבנתינת דמים ג"כ עובר בלא תחמוד, אלא אפי' התרצה המוכר לבסוף במכירה, מ"מ עובר הלוקח על לא תחמוד. וזו לשון הרמב"ם (גזילה ואבידה א, ט): כל החומד עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חבירו או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בו עד שלקחו ממנו, אף על פי שנתן לו דמים רבים , הרי זה עובר בלא תעשה. עכ"ל. ומשמע מלשון זו שאף שהחבר נתרצה במכירה, מ"מ עבר הלוקח בלא תחמוד , וכ"כ הרב המגיד בדעת הרמב"ם. | ||
כדעת הרמב"ם גם דעת '''רבנו יונה''' בספר שערי תשובה (שער ג אות מג). '''ורבנו פרץ''' בהגהותיו לסמ"ק (מצוה יט) הביא דברי רבנו יונה. וכן הביאם בספר '''ארחות חיים לר' אהרן מלוניל''' (דין החומד). וכן דעת '''רבנו שמואל ב"ר משולם בעל ספר אהל מועד''' , וכן דעת '''הרדב"ז''' בשטמ"ק (ב"מ ה:) ושכן דעת '''התוס''''. ולכאורה נראה שכן דעת '''הרא"ש''' בתוספותיו (ב"מ ה:). וכ"פ '''בש"ע''' סי' שנט סע' י. וכן הסכימו כל האחרונים. | |||
ולכאורה יש לשאול מנין לרמב"ם שאף בכה"ג עובר בלא תחמוד, והרי לא הוזכר בגמ' "לא תחמוד" אלא במי שלוקח בעל כרחו של הבעלים ממש מבלי שאמר רוצה אני. ויש להשיב ע"פ דברי '''הרדב"ז''' בשטמ"ק (ב"מ ה:) שכ' על הגמ' דלא תחמוד משמע לאינשי בלא דמי, וז"ל: "ודכוותה תרי גוונא חמסן, חד שחצוף לקחת מיד הבעלים ונותן דמים אף על פי שלא יאמר רוצה אני, וחד שמשתדל עם חברו עד שיאמר רוצה אני וזהו החמסן שהוסיפו עליהם. וחמסן דהכא להא דמי". כלומר, דאע"פ שבגמ' כאן לכאורה מיירי במי שכפה ממש את הבעלים להתרצות, באמת דומה זה למי ששידל את חבירו עד שיתרצה. | ולכאורה יש לשאול מנין לרמב"ם שאף בכה"ג עובר בלא תחמוד, והרי לא הוזכר בגמ' "לא תחמוד" אלא במי שלוקח בעל כרחו של הבעלים ממש מבלי שאמר רוצה אני. ויש להשיב ע"פ דברי '''הרדב"ז''' בשטמ"ק (ב"מ ה:) שכ' על הגמ' דלא תחמוד משמע לאינשי בלא דמי, וז"ל: "ודכוותה תרי גוונא חמסן, חד שחצוף לקחת מיד הבעלים ונותן דמים אף על פי שלא יאמר רוצה אני, וחד שמשתדל עם חברו עד שיאמר רוצה אני וזהו החמסן שהוסיפו עליהם. וחמסן דהכא להא דמי". כלומר, דאע"פ שבגמ' כאן לכאורה מיירי במי שכפה ממש את הבעלים להתרצות, באמת דומה זה למי ששידל את חבירו עד שיתרצה. | ||
==האם ניתן לתקן בהשבה== | |||
===שיטת ה"ה=== | |||
יש לדון האם מצווה החומד להחזיר את החפץ לבעליו הראשונים, והאם מתקן בזה את העבירה שעבר. | |||
הנה לשיטת '''התוס'''' סנהדרין הנ"ל וסיעתם, וכן לשיטת '''הראב"ד''' וסיעתו, ודאי שחייב החומד להחזיר את החפץ, שהרי לא קנה אותו בשום אופן. ולדעת הראב"ד אף מתקן בזה את הלאו שעבר עליו, שעל דברי הרמב"ם שכ' שאין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה, כ' הראב"ד: לא ראיתי דבר תמה גדול מזה, והיכן מעשה גדול מנטילת החפץ. אבל היה לו לומר מפני שהוא חייב בתשלומין, שהרי הוא כגזלן שחייב להשיב את הגזלה, ולפיכך אינו לוקה, וגם זה חייב להשיב את החפץ לבעליו. ע"כ. | |||
אמנם בדעת הרמב"ם יש לדון באופן שאמר המוכר רוצה אני, האם מ"מ מחוייב הלוקח להשיב. בפשטות נראה לומר שכיוון שהתרצה המוכר למכור, שוב אין שום חובה על הלוקח להשיב. וכן הבין '''ה"ה''' בדעת הרמב"ם. אלא שהוקשה לו על זה מהא דקי"ל ('''תמורה''' ד:) כרבא, שכל לאו שציווהו הקב"ה, אם עבר האדם עליו, לא הועילו מעשיו. וא"כ היאך כאן קנה. ותירץ שהחומד הרי הוא כעין גוזל צמר ועשה ממנו בגד, שקנה הצמר בשינוי, ואף כאן קנה בדמים. | |||
===קושיית הלחם משנה, ביאורה ויישובה=== | |||
אך '''הלחם משנה''' (הל' מכירה י, א) הקשה על ה"ה מהגמ' '''ב"ק''' (סב.) דאיתא התם: א"ל רב אדא בריה דרב אויא לרב אשי מה בין גזלן לחמסן? א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי. א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית ליה, והאמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני? לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני. ע"כ. ומוכח מכאן שבכל מקום שהמכר קיים לא יתכן לקראו חמסן. ונראה שפשוט היה להלח"מ שכל העובר על לא תחמוד הרי הוא חמסן. | |||
וכמה אחרונים תמהו על קושיית הלחם משנה, שכן אף שחמסן אין מקחו קיים, וזה היה ברור לגמ', משום דחמסן היינו מי שנוטל בע"כ של חבירו, מ"מ מנין שכל העובר על לא תחמוד הרי הוא חמסן, והרי לא קנה אלא בהסכמת המוכר. וכן הקשה בספר '''מחנה יהודה''' (והוא חיבור סביב הרמב"ם לר' יהודה ב"ר יו"ט קצין), וכיו"ב הקשו בספר '''הלכה למשה''' ובספר '''מעשה רוקח''' על הרמב"ם שם. | |||
אמנם ע"פ דברי '''הרדב"ז''' שהבאנו לעיל במקור דברי הרמב"ם, מתבארת היטב קושיית הלח"מ. שכן כ' הרדב"ז: "ודכוותה תרי גוונא חמסן, חד שחצוף לקחת מיד הבעלים ונותן דמים אף על פי שלא יאמר רוצה אני, וחד שמשתדל עם חברו עד שיאמר רוצה אני וזהו החמסן שהוסיפו עליהם וחמסן דהכא להא דמי" הרי דפשיטא ליה דאף שהשתדל עם הבעלים עד שאמרו "רוצה אני" מקרי חמסן. ולפ"ז באמת קשה מהגמ' ב"ק הנ"ל. | |||
ונראה ליישב, דבגמ' ב"ק הנ"ל עסקי' בחמסן שאין מקחו קיים, כדמשמע משאלת רב אדא "מה בין גזלן לחמסן", כלו' דפשיטא לן שבשניהם אין המקח קיים, וא"כ מה ההבדל ביניהם? ותי' לו רב אשי דההבדל ביניהם אם נותן דמים או לא. ושוב הקשה לו רב אדא דאם נותן דמים שוב אין הוא חמסן שאין מקחו קיים, דהא תליוהו וזבין זביניה זביני. וזו כוונתו בשאלתו "אי יהיב דמי חמסן קרית ליה", היינו איך ניתן לקרוא לו חמסן שאין מכרו קיים (אף שזה קצת דוחק בלשון). וע"ז תי' רב אשי שדוקא אם אמר רוצה אני מקחו קיים, אבל אם רק נתן דמים בלי רצון הבעלים, אין מקחו קיים. ומ"מ גם כאשר אמרו הבעלים "רוצה אני" מקרי חמסן, כל שאילץ במידת מה את המוכר למכור בניגוד לרצונו. | |||
ואיך שיהיה, נראה דלדינא אין מח' בין ה"ה לבין הלח"מ אם המקח קיים. שהרי גמ' ערוכה היא בב"ק שאם אמר המוכר רוצה אני המקח קיים, ואם לא, אלא אנסוהו על המכירה, אין המקח קיים (וע"ע בסי' רה בב"י ובש"ע סע' א), ולא נחלקו אלא בגדר לא תחמוד לדעת הרמב"ם, האם גם כשנתרצה המוכר, עובר הלוקח בלא תחמוד. | |||
===סיכום שיטות הראשונים=== | ===סיכום שיטות הראשונים=== | ||
נמצינו למדים ששלוש שיטות בדבר, ושלשתן יוצאות מהגמ' הנ"ל: דעת '''התוס' סנהד' וסיעתם''' שדוקא אם לא נתן דמים עבר בלא תחמוד. וביאור הגמ' דבאמת לא עובר בלא תחמוד אלא בלי נתינת דמים. ודעת '''הראב"ד וסיעתו''', שאפי' נתן דמים עבר בלא תחמוד כל שכפאו ולקח הימנו, וזהו "חמסן" המוזכר בדברי חז"ל בד"כ. ופירוש הגמ' כפשוטה דאף בנתינת דמים עובר בלא תחמוד, ודלא כדמשמע לאינשי, ומ"מ דוקא כאשר עושה בע"כ של הבעלים. ודעת '''הרמב"ם וסיעתו''' שאף אם נתרצה המוכר למכור, עובר הלוקח בלא תחמוד. ופי' הגמ' דאע"פ שכאן גרם לבעלים להתרצות לקבל ממון תמורת החפץ, מ"מ כיוון שאין כאן רצון אמיתי, שהרי אילו היו יודעים האמת לא היו מתרצים, הרי זה כמי שכפאם למכור ועובר בלא תחמוד. וכן נפסק בש"ע. | נמצינו למדים ששלוש שיטות בדבר, ושלשתן יוצאות מהגמ' הנ"ל: דעת '''התוס' סנהד' וסיעתם''' שדוקא אם לא נתן דמים עבר בלא תחמוד. וביאור הגמ' דבאמת לא עובר בלא תחמוד אלא בלי נתינת דמים. ודעת '''הראב"ד וסיעתו''', שאפי' נתן דמים עבר בלא תחמוד כל שכפאו ולקח הימנו, וזהו "חמסן" המוזכר בדברי חז"ל בד"כ. ופירוש הגמ' כפשוטה דאף בנתינת דמים עובר בלא תחמוד, ודלא כדמשמע לאינשי, ומ"מ דוקא כאשר עושה בע"כ של הבעלים. ודעת '''הרמב"ם וסיעתו''' שאף אם נתרצה המוכר למכור, עובר הלוקח בלא תחמוד. ופי' הגמ' דאע"פ שכאן גרם לבעלים להתרצות לקבל ממון תמורת החפץ, מ"מ כיוון שאין כאן רצון אמיתי, שהרי אילו היו יודעים האמת לא היו מתרצים, הרי זה כמי שכפאם למכור ועובר בלא תחמוד. וכן נפסק בש"ע. | ||