הבדלים בין גרסאות בדף "מיגו דהעזה"

לכן, בסוגיית 'עיזי דאכלי חושלא', על האדם להישבע (וכפסק הרמב"ם על סוגיה זו- וְיִשָּׁבַע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ וְיִטֹּל ([http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=77&perek=10&halocha=3 טוען ונטען, י ג])) כדי ליטול מחברו את התשלום על החושלא. שבועה זו המוטלת על הנוטל ממון מחבירו היא 'שבועת הנשבעים ונוטלין', הידועה בשם "שבועת הגאונים" (הובא דין שבועה זו ברמב"ן וברשב"א בשבועות מה ב, וכן בתשובות הרי"ף עד). לפיכך, כיוון שהאדם נשבע שטענתו אמת, חזר דין המיגו, והוא נאמן על ידו, משום שכיוון שהוא נשבע על טענתו, הפך המיגו להיות 'מיגו ממעיז למעיז', כי גם טענתו הנוכחית היא טענה שיש בה העזה- בכך שנשבע עליה, ואם כן 'מה לו לשקר', להעיז פניו ולהישבע לשקר על טענה שאינה זוכה, כשיכול היה לטעון שהעיזים שלו וכך לזכות.

גם בחידושי ה'''ריטב"א''' על סוגיית 'הנהו עיזי' ([http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=16210&st=&pgnum=147&hilite= ב"ב לו א ד"ה "ודעת הגאונים"]) מבואר כי כל מה שצריך הנוטל להישבע, הוא כדי שהמיגו לא יהא מיגו דהעזה. וחולק הריטב"א על הגאונים המצריכים שבועה מדין הנשבעים ונוטלים, ולשיטתו כל הצורך בשבועה הוא כדי שהמיגו יהא מיגו טוב, שע"י שחכמים תקנו שבועה לנוטל, בכך גם טענתו נוכחית היא טענת העזה, ובכך מתברר שיכול להעיז, ולא הווי מיגו דהעזה. בכך שונה מעט הסבר הריטב"א מפשטות הסברו של הריב"ש: שלפי פשטות הריב"ש, אחר שתקנו חכמים מטעמם שעמהם את שבועת הנשבעים ונוטלין, ממילא חזר דין המיגו. אך לפי הריטב"א, כל מה שתקנו חכמים שבועה לנוטל- הוא רק כדי שיהא נאמן במיגו ע"י גילוי השבועה שגם בטענתו הנוכחית הוא מעיז.