https://www.betmidrash.org.il/api.php?action=feedcontributions&feedformat=atom&user=%D7%9E%D7%9C%D7%90+%D7%9B%D7%9C+%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%A5+%D7%9B%D7%91%D7%95%D7%93%D7%99ויקיסוגיה - תרומות המשתמש [he]2026-04-04T14:42:41Zתרומות המשתמשMediaWiki 1.37.0https://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%91%D7%99%D7%93%D7%94_%D7%9E%D7%93%D7%A2%D7%AA&diff=1613אבידה מדעת2016-01-28T13:10:24Z<p>מלא כל הארץ כבודי: /* הביטוי 'אבדה מדעת' בגמרא */</p>
<hr />
<div>{{מקורות||בבא מציעא כא א||אבידה ומציאה יא יא|רסא א}}<br />
אדם שמתנהג בממונו באופן שמוכח מתוך מעשיו שאינו חפץ בו, כגון שיודע את מקומו ולא בא לקחתו, או שמאבדו בידיים, מה דין הממון.<br />
<br />
==הביטוי 'אבדה מדעת' בגמרא==<br />
<br />
חמש פעמים בש"ס מוזכר הביטוי 'אבידה מדעת': <br />
<br />
א. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=21b&format=pdf (בבא מציעא כא ב)] לגבי דברי אביי שאמר ש[[יאוש שלא מדעת]] לא הוי ייאוש, מקשה הגמ' מהמשנה שאמרה ש[[פירות מפוזרים הרי אלו שלו]], ואמאי הרי אין הבעלים ידע בנפילתן והוי יאוש שלא מדעת. ומתרצת דהכא במכנשתא דבי דרי (דביזרי במקום אחר) עסקינן, כלומר מקום איסוף הפירות שאדם כבר אסף רוב רובם של פירותיו ולא נותר לו אלא מעט, דאבידה מדעת היא שאין בדעתו לבוא לקחתם, מחמת מיעוטם או מחמת טורח אסיפתם, ולכן זוכה בהם המוצא.<br />
<br />
ב. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=23b&format=pdf (בבא מציעא כג ב)] מביאה ברייתא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות הרי אלו שלו, ומקשה הגמ' מהמשנה לקמן בדף כה. כדי יין וכדי שמן חייב להכריז, ומתרצת דהברייתא איירי בחביות פתוחות, ומקשה הגמ' אם הם פתוחות פשיטא שהרי אלו שלו שאבידה מדעת היא, שהרי הוא לא דאג שתהיה נשמרת ובודאי שאין דעתו עליה, לפי רש"י זו אבידה מדעת בגלל שקצים, רמשים ונחשים שנכנסים לחבית פתוחה שנותרת ללא השגחה (רש"י ד"ה מכלל דברייתא). ומתרצת דאיירי בסגורה אבל לא שרוקה בטיט, כך שאין סימן אך אינה אבידה מדעת.<br />
<br />
ג. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=25b&format=pdf (בבא מציעא כה ב)], אומרת המשנה [[מצא כלי באשפה]] מכוסה לא יגע בו, מגולה נוטל ומכריז, ומקשה הגמ' מברייתא מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה ליפנות, ומתרץ רב פפא שהמשנה מדברת על אשפה שאינה עשויה ליפנות ולכן לא יגע שבעליו הטמינוהו שם לשומרו, והברייתא מדברת על אשפה העשויה ליפנות ולכן נוטל ומכריז. ומקשה הגמ' אם היא עשויה ליפנות אבידה מדעת היא, שהרי הטמינו במקום שודאי יאבד לו ולמה צריך להכריז, ומתרצת דאיירי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה בעליה לפנותה, דהשתא לאו אבידה מדעת היא וצריך להכריז.<br />
<br />
ד. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=31&format=pdf (בבא מציעא לא א)] על משנה [[איזוהי אבידה]] מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. והקשתה הגמ' דקשיא רישא אסיפא, דלפי הרישא אם רצה בדרך או רועה בין הכרמים הוי אבידה, ולפי הסיפא דווקא רצה בין הכרמים הויא אבידה, אבל אם רצה בדרך ורועה בין הכרמים לא הוי אבידה, ותירץ רבא דלא קשיא, דמה שמדוייק רועה בין הכרמים הויא אבידה, איירי ב[[אבידת קרקע]], דהיינו שהכרמים אבודים בכך שהבמה אוכלת מהם, ומה שמדוייק שרועה בין הכרמים לא הויא אבידה, איירי באבידת גופה, כלומר שאינו צריך להכריז על הבהמה לפי דשאינה ניזוקת ברעייתה, מה שאי"כ כאשר היא רצה שצריך להכריז, כיון שניזוקת מן הכרמים בריצתה. ושאלה הגמ' אמאי אינו צריך להכריז, והרי אפשר שיהרוג אותה בעל הכרם, ומתרצת דאיירי שהתרו בה, ואם התרו בה ואעפ"כ לא נשמר הבעלים מלשחרר אותה, ודאי זו אבידה מדעת וא"צ להכריז.<br />
<br />
ה. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=87b&format=pdf (בבא בתרא פז ב)] על המשנה לגבי [[אדם ששלח את בנו לחנווני]] ונתן לו פונדיון לקנות שמן, נתן לו החנווני שמן באיסר [חצי פונדיון] והחזיר לו איסר עודף. בדרך חזרתו שבר הבן את הצלוחית ואיבד את האיסר. לדעת ת"ק חנווני חייב, לדעת ר' יהודה חנווני פטור, שעל מנת כן שלחו אביו. ושואלת הגמ' בשלמא באיסר ושמן מובנת המחלוקת, שת"ק סובר שהאב שלח את בנו רק להודיע לחנווני לשלוח אליו, אל לא רצה שישלח ע"י הקטן ולכן חנווני חייב, ור' יהודה סובר שנתכוון האב גם שישלח לו ע"י בנו. אבל על הצלוחית אמאי חנווני חייב לדעת ת"ק, והרי האב נתן לו את הצלוחית שימלא בה שמן ואבידה מדעת היא? ומתרצת שם כמה תירוצים, דאיירי בחנווני מוכר צלוחיות או שנטלה להשתמש בה לצרכו וכו' ע"ש.<br />
<br />
לפי כל הגמרות הנזכרות, מבואר שאבידה מדעת פירושה שאדם משתמש בממונו באופן מודע בצורה כזו שהוא יודע שהוא יכול לאבד, ואינו חושש לזה.<br />
<br />
==דין הממון==<br />
<br />
בשני המקרים הראשונים [מכנשתא דבי דרי וכדים יין ושמן פתוחות] מבואר בגמרא דהדין הוא שמוצאם יכול לקחתם לעצמו. בשנים הבאים [כלי טמון באשפה ופרה רועה בין הכרמים] אינו מפורש שהדין בהם הרי אלו שלו, אלא רק שאינו צריך להכריז, אך מכל מקום אפשר שאינו יכול לקחתם לעצמו. במקרה האחרון [צלוחית ביד קטן], מקושיית הגמ' רואים שאי אפשר לחייב אדם שהזיק דבר שבעליו איבדוהו לדעת, אך לא מפורש להדיא שגם יכול לזכות בזה.<br />
<br />
===מחלוקת הרמב"ם והטור===<br />
<br />
'''רש"י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=21b&format=pdf (בבא מציעא כא ב ד"ה דאבידה מדעת)] כתב גבי פירות מפוזרין שהעמידה הגמ' במכנשתא דבי דרי, שלא נפלו ממנו בלא ידיעה, אלא 'מדעת הניחם הפקר'. משמע שהסיבה שאפשר למוצא לזכות בהם, הוא מטעם דהוי הפקר [וכעי"ז כתב רש"י גם במשנה], ולפי"ז הדין צריך להיות כן בכל המקרים. וכן כתב הטור (חושן משפט רסא) שאבידה מדעת בכל מקום דינה כהפקר ומותר למוצאה לקחתה.<br />
<br />
אבל '''הרמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=9717&st=%u05D0%u05D9%u05DF%20%u05E0%u05D6%u05E7%u05E7%u05D9%u05DF%20%u05DC%u05D5 (אבדה ומציאה יא יא)] כתב שאין המוצא רשאי ליטלה, אלא שמכל מקום פטור מלהחזיר, והביא לזה מקור מפסוק שנאמר: "אשר תאבד" פרט למאבד מדעתו. ומבואר דדעתו דאין דין אבידה מדעת כהפקר. והסכים לדבריו הב"י, שבשיל שאינו מפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם, וכן פסק בשלחן ערוך (חושן משפט רסא ד).<br />
<br />
===קושיות ותירוצי האחרונים ביישוב דעות הראשונים===<br />
<br />
הקשה '''הב"ח''' (א) על דברי הטור, שהרי בסימן רעג כתב שכדי להפקיר נכסיו צריך לומר בפה, וא"כ היאך כתב כאן דאבידה מדעת הוי הפקר, ולכן מסיק הב"ח דהעיקר כהרמב"ם דאינו הפקר. ובמקום אחר (חושן משפט רעג) כתב להקשות על הרמב"ם ממכנשתא דבי דרי, דבסתמא אמרינן דמפקיר להו, ותירץ דהתם גלי דעתיה דלא חשיב ליה וחשיב כאילו אמר בפה שמפקירן. וכעין זה כתב גם בשו"ת (ישנות צז ד"ה ואף על גב), ושם משמע שנוטה יותר לדעת הטור.<br />
<br />
אבל '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45691&st=&pgnum=558 (ג)] כתב ליישב דעת הטור, דאין כוונתו לומר שאומדים דעת האדם שמסתמא הפקיר ממונו, אלא שכן מצאנו בש"ס בכל מקום דהרי אלו שלו, ואדרבה לרמב"ם קשה. ומה שכתב הטור שצריך לומר בפיו הפקר, הוא לאו דווקא, אלא הוא הדין שניכר ממעשיו שמפקירן, וכתב שכן מוכח מתוס' שבת יח: לגבי גיגית נר וקדרה דאנן סהדי שמפקירן בלבו אף שלא אמר בפיו.<br />
<br />
ו'''בט"ז''' גם כן הביא ראיה לדברי הטור ממכנשתא דבי דרי, אבל כתב שבהגמ' בבבא בתרא גבי קטן ששבר הצלוחית, מוכח כהרמב"ם, שהרי על מה שאיבד הקטן את האיסר אין הגמ' שואלת אמאי חייב החנווני, וביאר הרשב"ם משום דאביו לא שלח אלא להודיעו, וא"נ דאבידה מדעת הוי הפקר, הרי גם הפונדיון שהוליך הקטן לחנווני הוי הפקר, ולמה ישלם על האיסר. אלא ודאי שאינו הפקר, רק שלא חשש האב לשמור על ממונו, ומ"מ יש לחייב את החנווני. וסיים הט"ז דמ"מ אין בידו להכריע במחלוקת זו.<br />
<br />
גם ב'''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14540&st=%u05D0%u05D1%u05D9%u05D3%u05D4%20%u05DE%u05D3%u05E2%u05EA (א)] כתב ראיה זו שהביא הט"ז להוכיח כדברי הרמב"ם, וכתב דאם נרצה לומר כהש"ך שבכל המקומות בש"ס כוונת הביטוי אבידה מדעת אחת היא, אז אדרבה יש לומר כהרמב"ם שאינו הפקר, וכן יש לפרש בכל המקומות הנ"ל. רק במכנשתא דבי דרי שם מפורש דהרי אלו שלו, יש לומר דהתם אליבא דאביי איירינן, דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ואף לאחר שנתייאש לבסוף אינו זוכה לפי שבאיסורא אתא לידיה. לכך תירצה הגמ' דבמשכנתא דבי דרי עסקינן, דאבדה מדעת היא, כלומר וליכא באיסורא אתא לידיה כלל [לפי שאין בה חיוב השבה או שלא הוי שומר אבידה], ולכן קונה בייאוש אחר כך.<br/><br />
עוד כתב הקצות שם להקשות על דברי הב"ח בתשובה הנ"ל, דאי אפשר לומר בנותן מטבע לקטן דדעתו להפקירה, שהרי מעובדא דצלוחית מוכח דלא הוי הפקר, שאם לא כן לא היה לנו לחייב את החנווני על הצלוחית, ואדרבה, בזה אף הטור יודה דלא חשיב הפקר. <br />
<br />
ובספר '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=334&hilite= (א)] כתב דלא בחדא מחתא מחתינהו אלא הכל תליא בייאוש הבעלים, דבאמת אבידה מדעת שם אבידה עליה, ואם יש בה ייאוש יוכל המוצא לזכות. ולכך באשפה העשויה ליפנות ודאי יש ייאוש, דכיון שאין המוצא צריך להכריז ודאי מייאש בעל האבידה, וכן הדין במכנשתא דבי דרי. לעומת זאת במשליך כיסו לרה"ר ס"ל לרמב"ם דליכא ייאוש כיון שיש בו סימן, ומי שימצאנו לא יידע דמדעת השליכו שם, וכן בפונדיון ביד קטן, אין האב מתייאש, שהרי יש לקטן שמירה כלדהו, רק שנקרא אבידה מדעת לענין שאין צריך המוצא צריך לשומרו יותר משמירת הבעלים, ולכן מה שהחזיר החנווני את הצלוחית ליד הקטן, אין לחייבו על זה. עוד כתב בעל נתה"ת דאפשר שגם לרמב"ם אמנם לכתחילה אינו רשאי ליטלה, אבל אם נטלה זכה בה, דומיא דמה שכתב לגבי [[ספק הינוח]] שלכתחילה לא יטול ואם נטל הרי אלו שלו.<br />
<br />
===דעת הגר"א===<br />
<br />
ו'''בביאור הגר"א''' כתב בטעם הרמב"ם והשו"ע שהתורה לא פטרתו באבידה מדעת אלא רק מאיסור לא תוכל להתעלם, וכפי הפסוק שהביא הרמב"ם 'אשר תאבד' פרט למאבד מדעתו, דסיפא דקרא 'לא תוכל להתעלם', אבל גזל עדיין יש בו, וכמו שמוכח מעובדא דאיסר ושמן בבבא בתרא. <br/>והנראה בכוונתו כעין מה שכתב בעל נתיבות המשפט, דאבידה מדעת כל דיני אבידה יש לה, מלבד חובת ההשבה, ולכן אסור לו ליטול לעצמו, אך אם נמצא שהיה פה גם ייאוש, יכול לזכות בה. ועל פי שיטת הרמב"ם לגבי [[לימוד דין ייאוש משמלה]] שכתב דהכל תליא בחפץ אם יש בו סימן או לא, ועפי"ז קובעים אם יש ייאוש, גם באבידה מדעת הדין כן, דבל מקום שאין בו סימן כגון מכנשתא דבי דרי, וחביות פתוחות [ופלא על הפוסקים שלא הזכירו גמרא זו, שהיא גם ראיה לכאורה נגד הרמב"ם] הדין הוא שהרי אלו שלו. ואילו בכלי באשפה [דשם איירי ביש בו סימן, ושפיר יש לפרש שם בגמ' שאינו רשאי ליטלה, וקצת תימה על הש"ך והנתיבות שכתבו כדבר פשוט שהתם הרי אלו שלו, ואינו מוכרח], וכן פרה רועה בין הכרמים, ובמשליך כיסו לרה"ר, וצלוחית ביד קטן, בכל אלו יש בהם סימן, ולכן ליכא ייאוש, וממילא אף שאינו חייב ליטפל בה, מ"מ עדיין ממון הבעלים הוא ואינו רשאי ליטלה וחייב על נזקיה.<br />
<br />
[[קטגוריה:אבידה ומציאה]]<br />
[[קטגוריה:הפקר]]</div>מלא כל הארץ כבודיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%90%D7%91%D7%99%D7%93%D7%94_%D7%9E%D7%93%D7%A2%D7%AA&diff=1612אבידה מדעת2016-01-28T13:08:57Z<p>מלא כל הארץ כבודי: /* הביטוי 'אבדה מדעת' בגמרא */ הרחבה עפ"י רש"י שם</p>
<hr />
<div>{{מקורות||בבא מציעא כא א||אבידה ומציאה יא יא|רסא א}}<br />
אדם שמתנהג בממונו באופן שמוכח מתוך מעשיו שאינו חפץ בו, כגון שיודע את מקומו ולא בא לקחתו, או שמאבדו בידיים, מה דין הממון.<br />
<br />
==הביטוי 'אבדה מדעת' בגמרא==<br />
<br />
חמש פעמים בש"ס מוזכר הביטוי 'אבידה מדעת': <br />
<br />
א. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=21b&format=pdf (בבא מציעא כא ב)] לגבי דברי אביי שאמר ש[[יאוש שלא מדעת]] לא הוי ייאוש, מקשה הגמ' מהמשנה שאמרה ש[[פירות מפוזרים הרי אלו שלו]], ואמאי הרי אין הבעלים ידע בנפילתן והוי יאוש שלא מדעת. ומתרצת דהכא במכנשתא דבי דרי עסקינן, כלומר מקום איסוף הפירות שאדם כבר אסף רוב רובם של פירותיו ולא נותר לו אלא מעט, דאבידה מדעת היא שאין בדעתו לבוא לקחתם, מחמת מיעוטם או מחמת טורח אסיפתם, ולכן זוכה בהם המוצא.<br />
<br />
ב. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=23b&format=pdf (בבא מציעא כג ב)] מביאה ברייתא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות הרי אלו שלו, ומקשה הגמ' מהמשנה לקמן בדף כה. כדי יין וכדי שמן חייב להכריז, ומתרצת דהברייתא איירי בחביות פתוחות, ומקשה הגמ' אם הם פתוחות פשיטא שהרי אלו שלו שאבידה מדעת היא, שהרי הוא לא דאג שתהיה נשמרת ובודאי שאין דעתו עליה, לפי רש"י זו אבידה מדעת בגלל שקצים, רמשים ונחשים שנכנסים לחבית פתוחה שנותרת ללא השגחה (רש"י ד"ה מכלל דברייתא). ומתרצת דאיירי בסגורה אבל לא שרוקה בטיט, כך שאין סימן אך אינה אבידה מדעת.<br />
<br />
ג. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=25b&format=pdf (בבא מציעא כה ב)], אומרת המשנה [[מצא כלי באשפה]] מכוסה לא יגע בו, מגולה נוטל ומכריז, ומקשה הגמ' מברייתא מצא כלי טמון באשפה נוטל ומכריז שכן דרך אשפה ליפנות, ומתרץ רב פפא שהמשנה מדברת על אשפה שאינה עשויה ליפנות ולכן לא יגע שבעליו הטמינוהו שם לשומרו, והברייתא מדברת על אשפה העשויה ליפנות ולכן נוטל ומכריז. ומקשה הגמ' אם היא עשויה ליפנות אבידה מדעת היא, שהרי הטמינו במקום שודאי יאבד לו ולמה צריך להכריז, ומתרצת דאיירי באשפה שאינה עשויה ליפנות ונמלך עליה בעליה לפנותה, דהשתא לאו אבידה מדעת היא וצריך להכריז.<br />
<br />
ד. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=31&format=pdf (בבא מציעא לא א)] על משנה [[איזוהי אבידה]] מצא חמור או פרה רועים בדרך אין זו אבידה, חמור וכליו הפוכין, פרה רצה בין הכרמים הרי זו אבידה. והקשתה הגמ' דקשיא רישא אסיפא, דלפי הרישא אם רצה בדרך או רועה בין הכרמים הוי אבידה, ולפי הסיפא דווקא רצה בין הכרמים הויא אבידה, אבל אם רצה בדרך ורועה בין הכרמים לא הוי אבידה, ותירץ רבא דלא קשיא, דמה שמדוייק רועה בין הכרמים הויא אבידה, איירי ב[[אבידת קרקע]], דהיינו שהכרמים אבודים בכך שהבמה אוכלת מהם, ומה שמדוייק שרועה בין הכרמים לא הויא אבידה, איירי באבידת גופה, כלומר שאינו צריך להכריז על הבהמה לפי דשאינה ניזוקת ברעייתה, מה שאי"כ כאשר היא רצה שצריך להכריז, כיון שניזוקת מן הכרמים בריצתה. ושאלה הגמ' אמאי אינו צריך להכריז, והרי אפשר שיהרוג אותה בעל הכרם, ומתרצת דאיירי שהתרו בה, ואם התרו בה ואעפ"כ לא נשמר הבעלים מלשחרר אותה, ודאי זו אבידה מדעת וא"צ להכריז.<br />
<br />
ה. ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=87b&format=pdf (בבא בתרא פז ב)] על המשנה לגבי [[אדם ששלח את בנו לחנווני]] ונתן לו פונדיון לקנות שמן, נתן לו החנווני שמן באיסר [חצי פונדיון] והחזיר לו איסר עודף. בדרך חזרתו שבר הבן את הצלוחית ואיבד את האיסר. לדעת ת"ק חנווני חייב, לדעת ר' יהודה חנווני פטור, שעל מנת כן שלחו אביו. ושואלת הגמ' בשלמא באיסר ושמן מובנת המחלוקת, שת"ק סובר שהאב שלח את בנו רק להודיע לחנווני לשלוח אליו, אל לא רצה שישלח ע"י הקטן ולכן חנווני חייב, ור' יהודה סובר שנתכוון האב גם שישלח לו ע"י בנו. אבל על הצלוחית אמאי חנווני חייב לדעת ת"ק, והרי האב נתן לו את הצלוחית שימלא בה שמן ואבידה מדעת היא? ומתרצת שם כמה תירוצים, דאיירי בחנווני מוכר צלוחיות או שנטלה להשתמש בה לצרכו וכו' ע"ש.<br />
<br />
לפי כל הגמרות הנזכרות, מבואר שאבידה מדעת פירושה שאדם משתמש בממונו באופן מודע בצורה כזו שהוא יודע שהוא יכול לאבד, ואינו חושש לזה.<br />
<br />
==דין הממון==<br />
<br />
בשני המקרים הראשונים [מכנשתא דבי דרי וכדים יין ושמן פתוחות] מבואר בגמרא דהדין הוא שמוצאם יכול לקחתם לעצמו. בשנים הבאים [כלי טמון באשפה ופרה רועה בין הכרמים] אינו מפורש שהדין בהם הרי אלו שלו, אלא רק שאינו צריך להכריז, אך מכל מקום אפשר שאינו יכול לקחתם לעצמו. במקרה האחרון [צלוחית ביד קטן], מקושיית הגמ' רואים שאי אפשר לחייב אדם שהזיק דבר שבעליו איבדוהו לדעת, אך לא מפורש להדיא שגם יכול לזכות בזה.<br />
<br />
===מחלוקת הרמב"ם והטור===<br />
<br />
'''רש"י''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=22&daf=21b&format=pdf (בבא מציעא כא ב ד"ה דאבידה מדעת)] כתב גבי פירות מפוזרין שהעמידה הגמ' במכנשתא דבי דרי, שלא נפלו ממנו בלא ידיעה, אלא 'מדעת הניחם הפקר'. משמע שהסיבה שאפשר למוצא לזכות בהם, הוא מטעם דהוי הפקר [וכעי"ז כתב רש"י גם במשנה], ולפי"ז הדין צריך להיות כן בכל המקרים. וכן כתב הטור (חושן משפט רסא) שאבידה מדעת בכל מקום דינה כהפקר ומותר למוצאה לקחתה.<br />
<br />
אבל '''הרמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=9717&st=%u05D0%u05D9%u05DF%20%u05E0%u05D6%u05E7%u05E7%u05D9%u05DF%20%u05DC%u05D5 (אבדה ומציאה יא יא)] כתב שאין המוצא רשאי ליטלה, אלא שמכל מקום פטור מלהחזיר, והביא לזה מקור מפסוק שנאמר: "אשר תאבד" פרט למאבד מדעתו. ומבואר דדעתו דאין דין אבידה מדעת כהפקר. והסכים לדבריו הב"י, שבשיל שאינו מפקח על נכסיו לא נאמר שהפקירם, וכן פסק בשלחן ערוך (חושן משפט רסא ד).<br />
<br />
===קושיות ותירוצי האחרונים ביישוב דעות הראשונים===<br />
<br />
הקשה '''הב"ח''' (א) על דברי הטור, שהרי בסימן רעג כתב שכדי להפקיר נכסיו צריך לומר בפה, וא"כ היאך כתב כאן דאבידה מדעת הוי הפקר, ולכן מסיק הב"ח דהעיקר כהרמב"ם דאינו הפקר. ובמקום אחר (חושן משפט רעג) כתב להקשות על הרמב"ם ממכנשתא דבי דרי, דבסתמא אמרינן דמפקיר להו, ותירץ דהתם גלי דעתיה דלא חשיב ליה וחשיב כאילו אמר בפה שמפקירן. וכעין זה כתב גם בשו"ת (ישנות צז ד"ה ואף על גב), ושם משמע שנוטה יותר לדעת הטור.<br />
<br />
אבל '''הש"ך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=45691&st=&pgnum=558 (ג)] כתב ליישב דעת הטור, דאין כוונתו לומר שאומדים דעת האדם שמסתמא הפקיר ממונו, אלא שכן מצאנו בש"ס בכל מקום דהרי אלו שלו, ואדרבה לרמב"ם קשה. ומה שכתב הטור שצריך לומר בפיו הפקר, הוא לאו דווקא, אלא הוא הדין שניכר ממעשיו שמפקירן, וכתב שכן מוכח מתוס' שבת יח: לגבי גיגית נר וקדרה דאנן סהדי שמפקירן בלבו אף שלא אמר בפיו.<br />
<br />
ו'''בט"ז''' גם כן הביא ראיה לדברי הטור ממכנשתא דבי דרי, אבל כתב שבהגמ' בבבא בתרא גבי קטן ששבר הצלוחית, מוכח כהרמב"ם, שהרי על מה שאיבד הקטן את האיסר אין הגמ' שואלת אמאי חייב החנווני, וביאר הרשב"ם משום דאביו לא שלח אלא להודיעו, וא"נ דאבידה מדעת הוי הפקר, הרי גם הפונדיון שהוליך הקטן לחנווני הוי הפקר, ולמה ישלם על האיסר. אלא ודאי שאינו הפקר, רק שלא חשש האב לשמור על ממונו, ומ"מ יש לחייב את החנווני. וסיים הט"ז דמ"מ אין בידו להכריע במחלוקת זו.<br />
<br />
גם ב'''קצות החושן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?sits=1&req=14540&st=%u05D0%u05D1%u05D9%u05D3%u05D4%20%u05DE%u05D3%u05E2%u05EA (א)] כתב ראיה זו שהביא הט"ז להוכיח כדברי הרמב"ם, וכתב דאם נרצה לומר כהש"ך שבכל המקומות בש"ס כוונת הביטוי אבידה מדעת אחת היא, אז אדרבה יש לומר כהרמב"ם שאינו הפקר, וכן יש לפרש בכל המקומות הנ"ל. רק במכנשתא דבי דרי שם מפורש דהרי אלו שלו, יש לומר דהתם אליבא דאביי איירינן, דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ואף לאחר שנתייאש לבסוף אינו זוכה לפי שבאיסורא אתא לידיה. לכך תירצה הגמ' דבמשכנתא דבי דרי עסקינן, דאבדה מדעת היא, כלומר וליכא באיסורא אתא לידיה כלל [לפי שאין בה חיוב השבה או שלא הוי שומר אבידה], ולכן קונה בייאוש אחר כך.<br/><br />
עוד כתב הקצות שם להקשות על דברי הב"ח בתשובה הנ"ל, דאי אפשר לומר בנותן מטבע לקטן דדעתו להפקירה, שהרי מעובדא דצלוחית מוכח דלא הוי הפקר, שאם לא כן לא היה לנו לחייב את החנווני על הצלוחית, ואדרבה, בזה אף הטור יודה דלא חשיב הפקר. <br />
<br />
ובספר '''נתיבות המשפט''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=334&hilite= (א)] כתב דלא בחדא מחתא מחתינהו אלא הכל תליא בייאוש הבעלים, דבאמת אבידה מדעת שם אבידה עליה, ואם יש בה ייאוש יוכל המוצא לזכות. ולכך באשפה העשויה ליפנות ודאי יש ייאוש, דכיון שאין המוצא צריך להכריז ודאי מייאש בעל האבידה, וכן הדין במכנשתא דבי דרי. לעומת זאת במשליך כיסו לרה"ר ס"ל לרמב"ם דליכא ייאוש כיון שיש בו סימן, ומי שימצאנו לא יידע דמדעת השליכו שם, וכן בפונדיון ביד קטן, אין האב מתייאש, שהרי יש לקטן שמירה כלדהו, רק שנקרא אבידה מדעת לענין שאין צריך המוצא צריך לשומרו יותר משמירת הבעלים, ולכן מה שהחזיר החנווני את הצלוחית ליד הקטן, אין לחייבו על זה. עוד כתב בעל נתה"ת דאפשר שגם לרמב"ם אמנם לכתחילה אינו רשאי ליטלה, אבל אם נטלה זכה בה, דומיא דמה שכתב לגבי [[ספק הינוח]] שלכתחילה לא יטול ואם נטל הרי אלו שלו.<br />
<br />
===דעת הגר"א===<br />
<br />
ו'''בביאור הגר"א''' כתב בטעם הרמב"ם והשו"ע שהתורה לא פטרתו באבידה מדעת אלא רק מאיסור לא תוכל להתעלם, וכפי הפסוק שהביא הרמב"ם 'אשר תאבד' פרט למאבד מדעתו, דסיפא דקרא 'לא תוכל להתעלם', אבל גזל עדיין יש בו, וכמו שמוכח מעובדא דאיסר ושמן בבבא בתרא. <br/>והנראה בכוונתו כעין מה שכתב בעל נתיבות המשפט, דאבידה מדעת כל דיני אבידה יש לה, מלבד חובת ההשבה, ולכן אסור לו ליטול לעצמו, אך אם נמצא שהיה פה גם ייאוש, יכול לזכות בה. ועל פי שיטת הרמב"ם לגבי [[לימוד דין ייאוש משמלה]] שכתב דהכל תליא בחפץ אם יש בו סימן או לא, ועפי"ז קובעים אם יש ייאוש, גם באבידה מדעת הדין כן, דבל מקום שאין בו סימן כגון מכנשתא דבי דרי, וחביות פתוחות [ופלא על הפוסקים שלא הזכירו גמרא זו, שהיא גם ראיה לכאורה נגד הרמב"ם] הדין הוא שהרי אלו שלו. ואילו בכלי באשפה [דשם איירי ביש בו סימן, ושפיר יש לפרש שם בגמ' שאינו רשאי ליטלה, וקצת תימה על הש"ך והנתיבות שכתבו כדבר פשוט שהתם הרי אלו שלו, ואינו מוכרח], וכן פרה רועה בין הכרמים, ובמשליך כיסו לרה"ר, וצלוחית ביד קטן, בכל אלו יש בהם סימן, ולכן ליכא ייאוש, וממילא אף שאינו חייב ליטפל בה, מ"מ עדיין ממון הבעלים הוא ואינו רשאי ליטלה וחייב על נזקיה.<br />
<br />
[[קטגוריה:אבידה ומציאה]]<br />
[[קטגוריה:הפקר]]</div>מלא כל הארץ כבודיhttps://www.betmidrash.org.il/index.php?title=%D7%97%D7%95%D7%91%D7%AA_%D7%A2%D7%95%D7%A0%D7%92_%D7%A9%D7%91%D7%AA&diff=1610חובת עונג שבת2016-01-28T11:55:59Z<p>מלא כל הארץ כבודי: /* מקור ותוקף החיוב לענג את השבת */</p>
<hr />
<div>{{מקורות||שבת קיח||שבת ל א,ז-ט|אורח חיים רמב}}<br />
החיוב לענג את השבת, ובמה מענגו ועד כמה חייב להשתדל בזה.<br />
<br />
==מקור ותוקף החיוב לענג את השבת==<br />
<br />
כתוב בספר '''ישעיהו''' (נח יג) "וקראת לשבת עונג", ולמדה מזה ה'''גמרא''' <br />
[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=118b&format=pdf (שבת קיח ב)] <br />
שצריך לענג את השבת. ומובא שם <br />
[http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=118&format=pdf (קיח א,ב)] <br />
שבח ושכר גדול לכל מי שמענג את השבת, שנותנים לו נחלה בלי מצרים, וניצול משעבוד מלכויות ושנותנים לו משאלות לבו ושמוחלים לו עוונותיו ועוד. <br />
<br />
ה'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&daf=93&format=pdf (יבמות צג א)] <br />
לומדת מן הפסוק ב'''דברים''' (יד כג) 'למען תלמד ליראה את ה' אלקיך כל הימים', לרבות שבתות וימים טובים, שמותר לעשר על דבר שלא בא לעולם או שלא מן המוקף לצורך עונג שבת. ומבואר מזה דעונג שבת הוא מהתורה, שהרי דחתה הגמרא את האפשרות שהפסוק בא להתיר טלטול דרבנן. וכן משמע מ'''רש"י''' שם [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&daf=93&format=pdf (ד"ה כל הימים] [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&daf=93b&format=pdf וד"ה אלא לאו)]. <br />
<br />
ה'''משנה ברורה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=5 (רמב א)] למד בדעת ה'''רמב"ן''' על התורה (ויקרא כג ב) שמצוות עונג שבת היא מדאורייתא, והוא על פי חז"ל ב'''ספרא''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33516&st=&pgnum=233&hilite= (יב ד)], שיש לקדשו באכילה ושתיה.<br />
<BR/>אבל ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=12&perek=30&halocha=1&hilite= (שבת ל א)] <br />
כתב שזו אחת משתי מצוות מדברי נביאים שנצטווינו בשבת, ומשמע שהיא מדרבנן. וכ"כ בדעתו בספר '''ערוך השלחן''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=7964&st=&pgnum=67&hilite= (ג)] <br />
כדבר פשוט. <BR/><br />
אבל בשו"ת '''חתם סופר''' <br />
[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14663&st=&pgnum=157 (רח ד"ה מכל מקום)] <br />
אף שכתב שעונג שבת הוא מתקנת נביאים, במקום אחר ביאר <br />
[http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=794&pgnum=131 (אורח חיים קסח ד"ה והנה)] <br />
שהוא דאורייתא, הלכה למשה מסיני, ואסמכינהו אקרא דישעיהו, אלא כדרכו של הרמב"ם לקרוא לדבר שלא נתפרש בתורה שהוא 'מדברי סופרים'. וכן כתב בשו"ת '''צמח צדק''' הקדמון [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1722&pgnum=43 (כח)] <br />
דעונג שבת דאורייתא הוא.<BR/><br />
ב'''פרי מגדים''' בהקדמה כוללת (א יט) כתב שכנראה היא מחלוקת. <br />
<BR/>ובשו"ת '''חבלים בנעימים''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=10012&st=&pgnum=26&hilite= (ב ה)] <br />
כתב שעונג שבת הוא דרבנן, אלא שאדם הרוצה לענג את השבת, התירה לו תורה לעשר שלא מן המוקף או דבר שלא בא לעולם.<br />
<br />
==במה מענג את השבת==<br />
===אכילה ושתייה===<br />
ב'''גמרא''' [http://www.hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=2&daf=118b&format=pdf (שבת קיח ב)] <br />
מובא שיש לענג את השבת בדגים גדולים ובראשי שומים ותבשיל של תרדין. אמנם אפילו דבר מועט כגון כסא דהרסנא [דגים מטוגנים בשמנן ובקמח] אם עשאו לכבוד שבת הרי זה עונג. וכתב ה'''לבוש''' שכל מקום ומקום יענגוהו לפי מנהגם במאכלים ומשקים החשובים להם, והביאו ה'''משנה ברורה''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14171&st=&pgnum=5 (רמב א)]. <br />
<BR/>וכתב ה'''רמב"ם''' [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=12&perek=30&halocha=7&hilite= (שבת ל ז)] <br />
שכל המרבה בהוצאת שבת ובתיקון המאכלים רבים וטובים לכבוד שבת, הרי זה משובח. ועוד כתב [http://www.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=3&hilchos=12&perek=30&halocha=10&hilite= (י)] שאכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג הוא לה. ולפי"ז כתב '''שלחן ערוך''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40527&st=&pgnum=197 (רנ ב)] <br />
שיש להרבות בשר ויין ומגדנות כפי יכולתו.<br />
<br />
וב'''גמרא''' שבת (קיט א) מבואר שמי שהוא עשיר ואוכל בשר ושותה יין גם בימות החול, ישנה בזמן הסעודה בשבת, שאם רגיל לאכול מוקדם יאחר, ואם רגיל לאחר אכילתו, בשבת יקדים מעט. והעתיק כן ה'''רמב"ם''' להלכה (ל ח), אבל ה'''שלחן ערוך''' לא הזכיר מזה. אמנם ה'''רמ"א''' (רפח ז) מזכיר הלכה זו, אבל לא כתב שזהו משום עונג שבת.<br />
<br />
===תשמיש===<br />
כתב הרמב"ם (ל יד) שתשמיש המטה מעונג שבת הוא, ועונת תלמידי חכמים מלילי שבת ללילי שבת. ודבריו הם על פי הגמרא בכתובות (סב ב).<br />
<BR/>אבל ב'''שלחן ערוך''' (אורח חיים רמ א) לא הזכיר שזהו משום עונג שבת.<br />
<br />
==עד כמה חייב להשתדל לענג את השבת==<br />
ה'''גמרא''' (פסחים קיב א) מביאה ברייתא שמונה ז' דברים שצווה ר' עקיבא לפני מותו, לבנו ר' יהושע. אחד הדברים שאמר לו הוא 'עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות'. כלומר תימנע מלפשוט יד לצדקה, אפילו אם לא יהיה לך מה להוסיף לצורך סעודת שבת. והגמרא שם לעיל מיניה, אומרת שלגבי ארבע כוסות של פסח אינו כן, אלא צריך לקבל מן התמחוי, והטעם הוא משום פרסומי ניסא, של נס יציאת מצרים. <br />
<BR/>עוד מובא שם בגמרא תנא דבי אליהו, שעל אף דברי ר' עקיבא, מ"מ צריך לעשות דבר מועט ביתו, כגון כסא דהרסנא [דגים קטנים].<br />
<br />
דברי ר' עקיבא בפשטם מדברים באדם שאינו זקוק לבריות עדיין, אלא שאם ירצה להוסיף על מאכלו לצורך שבת, יצטרך להזדקק לבריות. וכן משמע לשון ה'''רמב"ם''' (שבת ל ז). אך אפשר שדבריו אמורים גם על אדם שבלאו הכי כבר נצרך לבריות, שאינו צריך ליקח יותר עבור תוספת המאכל בשבת, משום עונג שבת, ונחלקו הפוסקים בדבר כדלהלן.<br />
<br />
===שאלת הטור===<br />
שאל ה'''טור''' (אורח חיים רמב) את אביו הרא"ש, מה הדין לגביו שיש לו מעט משלו ואינו מספיק לו, וצריך גם לאחרים, האם הוא בכלל עשה שבתך חול או לא, ולא השיבו אביו דבר ברור. <BR/><br />
אבל הטור עצמו ענה, שצריך לצמצם עצמו בשאר הימים, כדי לכבד את השבת. וכן העתיק להלכה מרן ה'''שלחן ערוך''' (רמב א).<br />
<br />
מפשט לשון הטור נראה שאדם שיש לו מעט משלו וגם נצרך לאחרים אינו פטור מעונג שבת, אבל גם לא יטול מאחרים, אלא יצמצם בימות החול או יזדרז לעשות מלאכה יתרה כדי שיהיה לו בשביל עונג שבת. וכן כתב ה'''פרישה''' (יא).<BR/>ולפי זה יש לפרש גם בשאלתו, שהסתפק האם הוא פטור או חייב בעונג שבת משלו, אבל לקחת מאחרים היה פשוט לו שאינו צריך, כי זה כלול בדברי ר' עקיבא, שאין להצטרך לבריות בשביל עונג שבת, אף מי שבלאו הכי כבר נצרך להם.<br />
<BR/>כן פירש ה'''טורי זהב''' (א) בגמרא ובטור. שר' עקיבא מדבר על אדם שאין לו כלום וכבר נצרך לבריות, ובזה אמר שלא יטול עוד מן הצדקה בשביל עונג שבת. אלא שנסתפק הטור באדם שאף שנצרך לאחרים, מכל מקום יש לו גם מעט משלו, האם הוא פטור ממצוות עונג שבת, שהרי כבר מקבל צדקה ואין לו חיוב אלא בב' סעודות, או דלמא כיון שיש לו גם משלו, ממילא נתחייב במצוות עונג, כגון כסא דהרסנא, ולא פטר ר"ע אלא את מי שאין לו כלל. ומסיק הטור דצריך על כל פנים להשתדל שיהיה לו מעט משלו, ואז ממילא יתחייב על כל פנים בכסא דהרסנא, ורק אם אין לו שום דבר משלו ומוטל לגמרי על הצדקה, בזה אמר ר' עקיבא עשה שבתך חול, ואינו בכלל חיוב עונג כלל. וכן מסיק הט"ז להלכה {{ראה עוד|חובת עונג שבת|דעת הט"ז}}.<br />
<BR/>גם ב'''ביאור הגר"א''' מפרש דברי הגמ' שאמרה שצריך לעשות משלו כסא דהרסנא, על אדם שכבר נצרך לבריות, וכעובדא דהטור, וא"כ גם לדבריו אינו צריך לענג יותר מכסא דהרסנא.<br />
<br />
אבל בספר '''תוספת שבת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=49576&st=&pgnum=14 (א)] פירש, דאף מי שאין לו כלל ונצרך לבריות, חייב עכ"פ בכסא דהרסנא מאחרים, אלא שהוסיף הטור שמי שיש לו גם משלו, שחייב לענג את השבת '''יותר''' על כסא דהרסנא. ונמשך בזה אחר ה'''בית חדש''' (ד) שפירש כן, אך לענין הלוואה מאחרים. שהטור הסתפק האם צריך ללוות לצורך עונג שבת, אף שאין לו משכון לתת למלווה, שמא לא תשיג ידו לפרוע ההלוואה. ואם ימחלו לו על ההלוואה, הרי שהוא יהיה בכלל נצרך לבריות עבור השבת, או דלמא יש לו לסמוך על השי"ת שימצא לפרוע. ופשט שצריך ללוות מאחרים, או לצמצם בשאר ימים לכבוד שבת ולענג את השבת כראוי, ולא פטרו בכסא דהרסנא אלא את מי שאין לו כלל ונוטל הכל מן הבריות. <br />
<BR/>וראה גם ב'''עולת שבת''' [http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19331&pgnum=1 (א)] שכתב ג"כ כהב"ח שביש לו משלו צריך לענג יתר מכסא דהרסנא. <br />
<br />
ושני הבדלים יש בין הפירושים השונים. (א) אדם שאינו נצרך לבריות, ואם ירצה לענג את השבת, יצטרך ליטול מן הצדקה, לב"ח פטור מעונג שבת, ועל זה דיבר ר' עקיבא, אלא שעל כל פנים צריך להשתדל לעשות משהו משלו כגון כסא דהרסנא כמבואר בגמרא, ואילו הט"ז לא דיבר ממקרה כזה כלל, אמנם אין הכרח שחולק. (ב) אדם שכבר נצרך לבריות וגם יש לו משלו, לפי הב"ח וסייעתו חייב במצוות עונג שבת ע"י הלוואה או מלאכה יתרה, ואף יותר מכסא דהרסנא, וזהו חידושו של הטור, ואילו לט"ז אינו חייב אלא בכסא דהרסנא, ועל זה דיברה הגמרא.<br />
<br />
ב'''משנה ברורה''' (רמב א) ו'''באור הלכה''' (ד"ה ולא אמרו) הכריע בזה כהב"ח וסייעתו, וראה ב'''באור הלכה''' (ד"ה צריך).<br />
<br />
===חיוב ג' סעודות===<br />
הגמרא (שבת קיח ב) מביאה מחלוקת רבנן ור' חידקא אם צריך לאכול בשבת ג' סעודות או ד' סעודות, ומקשה הגמ' על ר' חידקא היאך אומר שצריך ד' סעודות, והלא משנה מפורשת היא במס' פאה (ח ז) מי שיש לו מזון ב' סעודות לא יטול מן התמחוי מזון י"ד סעודות לא יטול מן הקופה, ומבואר מזה שכל יום מקבל רק ב' סעודות, גם בשבת. בשלמא לרבנן אפש"ל שהסעודה של מוצאי שבת, אוכלה קודם שקיעה וחשיב כסעודת שבת, אבל לר' חידקא קשה, וא"א לומר שישמור את סעודת ששי בבוקר לשבת, שהרי אי אפשר לדרוש ממנו שיתענה כל יום ו'. אלא מתרצת הגמ' שמשנה זו היא אליבא דר"ע שאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, שכיוון שהוא נצרך לבריות אין לו חובה לענג את השבת ולעשות ד' סעודות, אלא יסתפק בג' סעודות.<br />
<br />
מבואר מגמרא זו שסעודת השבת הנוספת היא מצד חיוב עונג שבת, ור' עקיבא שפטר את העניים פטרם גם מהסעודה הנוספת של שבת, ורשאי לאכול סעודות כביום חול. אמנם אפשר שכל זה הוא דווקא לשיטת ר' חדקא, שבהכרח חייב להסביר את המשנה בפאה אליבא דר' עקיבא, אבל לפי מה שקיי"ל כרבנן שאין צריך לאכול בשבת אלא ג' סעודות, אין צורך להתיר לעני לחסר מסעודות השבת סעודה אחת, אלא כמו שתירצה הגמרא לרבנן, שאת הסעודה של יום ששי אוכל לאחר השקיעה. ולפי"ז י"ל שאליבא דרבנן גם עניים צריכים לאכול ג' סעודות.<br />
<BR/>וכן נראה שפירש ה'''רמב"ם''' בסוגיה זו, שהרי אחר שהביא (ל ז) דברי ר' עקיבא שאין צריך להזדקק לבריות בשביל עונג שבת, כתב (ט) שהחובה לסעוד ג' סעודות היא אפילו לעני המתפרנס מן הצדקה, ובפשט דבריו משמע שאף אם נצרך ליטול מן הצדקה רק בשביל סעודה ג', צריך ליטול. וזה אינו נוגע לדברי ר' עקיבא, שהוא דיבר על תוספת מאכלים בסעודה, ולא על תוספת סעודה. <BR/><br />
אבל ה'''מגן אברהם''' (ב) אף שכתב בדעת הרמב"ם שכל תירוץ הגמרא הוא רק אליבא דר' חידקא, סיים שם, שגם לרמב"ם אם עדיין אינו צריך ליטול מן הצדקה, לא יטול בשביל סעודה שלישית.<br />
<BR/>ולכאורה נמשך בזה אחר ה'''בית חדש''' (ב,ג) שחידש כן על פי ה'''תוספות''' (שבת קיח א ד"ה והא), ובזה בעצם השווה בין כסא דהרסנא לדין סעודה שלישית, ואחריו נמשכו כל הפוסקים. ושני חידושים יש בדבריו: (א) שמי שכבר נצרך לבריות אינו בדין של עשה שבתך חול. (ב) שדין סעודה שלישית כדין כסא דהרסנא בשבילה להזדקק לבריות. {{ראה עוד|חובת עונג שבת|דעת הב"ח}}.<br />
<br />
[[קטגוריה:עונג שבת]]</div>מלא כל הארץ כבודי