ויקיסוגיה - תרומות המשתמש [he]

שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא

2018-01-28T19:21:02Z

Yoyo:

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||כתובות ט א||רמב"ם איסורי ביאה יח י|שלחן ערוך אה"ע סח ז}}

איסור אותו מחיל אדם על עצמו, אך הוא אינו תקף כלפי שאר העולם.

==פתיחה==

בגמרא מופיע במספר מקומות דין מיוחד שלפיו אדם נאמן לאסור על עצמו מציאויות שהוא חושב שהינן אסורות לו, ובלשון התלמוד "'''שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא'''". הסוגיה בגמרא שדרכה נכנס לבירור דין זה היא סוגית "[[פתח פתוח]]". '''במסכת כתובות''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=9&format=pdf (ט א)]
הגמרא מביאה את דברי רבי אלעזר שאומר: "האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו". מדברי רבי אלעזר מדויק שעיקר חידושו הוא בנאמנות האדם לאסור על עצמו אישה שהוא טוען שמצא שפתחה פתוח. כבר מהמשפט שפותח את הסוגיה ניתן להבין שהגמרא עוסקת בשני רבדים של מציאות: עולמו האישי של האדם הטוען ושאר העולם. אבחנה זו מוכחת מהדין המובא בהמשך דברי הגמרא: "האומר לאישה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני- היא מותרת בקרוביו והוא אסור בקרובותיה".

השאלה המרכזית שאותה ננסה לברר במהלך הסוגיה עוסקת בבירור אופן ההסתכלות הזה. לכאורה ניתן היה להבין שהדברים שהתורה אסרה הינם איסורים אובייקטיבים, אם זו ההבנה הכרח הוא לומר שאם ישנה מציאות אסורה היא צריכה להיות אסורה לכל העולם. אם כן יש לשאול- כיצד יכול להיווצר מצב שבו לאדם אחד הדבר אסור לגמרי בעוד לכל שאר העולם הדבר מותר לכתחילה? מכך שהגמרא עוסקת בדין כזה נראה שחידושה של הסוגיה הוא בכך שישנם רבדים בהסתכלות על המציאות ויש להבחין בין עולמו האישי של הטוען לבין שאר העולם.

לשם חידוד השאלה נביא את דברי '''הרב מרדכי שטרנברג''' (עיונים משעורי הרב מרדכי, מסכת כתובות עמ' קעה) שמסביר שמנקודת המבט של האדם שמחיל על עצמו את דין "שוויה אנפשיה", אין שום חידוש בכך שהוא יהיה אסור בדבר שאסר על עצמו. הרי ברור לכל שלאדם שראה שהכניסו חלב בתבשיל הבשר אסור לאכול מתבשיל זה, גם אם נאמר שבאופנים מסוימים הוא לא יהיה נאמן ע"י ראייתו לאסור את התבשיל לכל העולם, שהרי לו עצמו ידוע באופן ודאי שהתבשיל אסור. 
על כן נראה שהחידוש שבסוגיה הוא בכך שלפעולה הסובייקטיבית של האדם שמחיל על עצמו את האיסור האישי, יש השלכות כלפי העולם. לדוגמא, נראה לומר שאם האדם יטען בפני בי"ד שמאכל מסוים אסור ויחיל על עצמו את דין "שוויה אנפשיה", אסור יהיה לבי"ד לתת לו לאכול מהמאכל הזה. לשם המחשת הניגוד שבין שני הרבדים ניתן עתה לצייר מקרה שבו בי"ד ימנעו מאותו אדם לאכול מהמאכל הזה בו בזמן שהם רואים את חברו אוכל ממנו ולא אומרים לו דבר.

==שלושה הסברים לדין "שוויה אנפשיה"==

כדי לברר את ההיגיון שבדין זה נידרש לברר כיצד דיבורו של האדם קיבל כוח כדי להחיל על עצמו איסור. במהלך המקורות שנפגוש בסוגיה נבחין בשלושה אופנים בהסברת דין זה:

===א. דין "שוויה אנפשיה" מחמת נדר===

דין התורה הוא שכל אדם יכול לאסור על עצמו דברים בנדר אע"ג שאין אלו דברים אסורים, זהו איסור שתקף רק לגביו ולא לגבי שאר העולם. ניתן לומר שגם דין ש"א נובע מיכולת האדם לאסור על עצמו דברים מותרים.

'''השיטה מקובצת''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14108&st=&pgnum=90 (ט א ד"ה נאמן לאוסרה)] מביא אפשרות להסביר את הסוגיה באופן של נדר. (באחרונים ניתן למצוא הסבר דומה במהר"י באסאן [מובא בשער המלך אישות ט טו] ובשו"ת חת"ס ויש המביאים זאת בשם המהרי"ט אך הנודע ביהודה דחה דבריהם). 
בהסברו לסוגייתנו הוא כותב: "דכיון דאתי לבית דינא וקאמר דהרי היא אסורה עליו ואינו חפץ בה- הרי היא נאסרה עליו, ואע"ג דהיא מותרת לו מדינא ה"ל כאוסר עליו דבר המותר". מדבריו אלו מוכח שמקורו של דין "שוויה אנפשיה" הוא בדין נדר. אמנם, מיד לאחר מכן מביא השיטה מקובצת הסבר שני לסוגיה שבו הוא תולה את דין "שוויה אנפשיה" בנאמנות האדם לטעון על עצמו וכפי שנפרט בהמשך. השיטה מקובצת מוסיף שעל פי הסבר זה "ריהטא שפיר סוגיה דשמעתא" ומכך נראה שקיבל יותר את ההסבר השני. וכן בהמשך השיטה (ט א ד"ה ואמאי ספק ספקא הוא) הוא דוחה את הבנה שדין "שוויה אנפשיה" הוא משום נדר כיוון שאם היה כך, אדם היה יכול לאסור על עצמו גם אישה האסורה עליו בזמן שיש על כך שני ספיקות מה שמוכח מהגמרא שלא יכול להיות.

====קושיות הנודע ביהודה וניסיון לתירוצן====

'''הנודע ביהודה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1447&st=&pgnum=255 (תנינא אה"ע סוף סימן כג)] דוחה בחריפות את ההבנה שיסוד הדין של "שוויה אנפשיה" הוא בנדר ומביא מספר קושיות נגדה. דיני נדר הינם דינים מוגדרים ולא כל אמירה של אדם נכנסת תחת הגדר הזה. כדי שנדר יתקיים הנודר צריך להשתמש בלשון של נדר ואילו במקרה של אדם שבא לאסור על עצמו דבר מסוים אין כלל שימוש בלשון של נדר. דין נוסף ששייך בנדרים הוא שהנודר צריך להתפיס בדבר האסור ואילו במקרה של "שוויה אנפשיה" אין התפסה כזו. עוד מוסיף הנודע ביהודה שאדם שיאמר ביום שני ששבת היום ודאי לא יהיה נאמן לאסור את עצמו במלאכה מטעם נדר.

ניתן לנסות לתרץ קושיות אלו מתוך חילוק שקיים בין הנדרים הרגילים לבין דין "שוויה אנפשיה". בנדר רגיל אדם בא לאסור על עצמו מציאות שלכל העולם ידוע שהיא מותרת. כדי להחיל במציאות שינוי קוטבי מהיתר לאיסור דרושים תנאים רבים שיצטרפו ויוכיחו שהאדם הנודר עשה זאת בדעה שלמה ובכוונת מכוון. לעומת זאת בדין "שוויה אנפשיה" האדם שבא לאסור על עצמו טוען שהמציאות האובייקטיבית אסורה, הוא לא בא לחדש איסור אלא להחיל על עצמו את האיסור שהוא טוען שכבר קיים. לכן, אע"ג שמקור הנאמנות שלו לומר דבר כזה הוא בדיני נדר, התנאים הנדרשים להתקיימות האמירה אינם התנאים של נדר. על פי הבנה זו עולה שהשוואת הנודע ביהודה את דין "שוויה אנפשיה" לאדם שאומר ביום שני ששבת היום אינה מדויקת, כיוון שבדין "שוויה אנפשיה" אין ודאות מציאותית שהדבר אכן מותר.

שאר שיטות הראשונים שנראה לא קיבלו את ההסבר שמקורו של דין "שוויה אנפשיה" הוא בנדר ולכן נידרש להסביר באופן שונה את יסוד הנאמנות.

===ב. דין "שוויה אנפשיה" מחמת פסיקת דין לעצמו===

ההסבר השני לדין "שוויה אנפשיה" הוא בכך שיש לאדם כוח לפסוק דין לעצמו. כפי שפתחנו, לכאורה הדבר ברור שאדם שראה חלב שנפל לתבשיל הבשרי יהיה אסור בו גם אם יבואו עדים ויאמרו שהוא מותר. מכאן נראה שלגבי האדם הטוען על עצמו יש עדיפות דינית לראייה האישית על פני עדים. אמנם, לגבי כל העולם אין הכרח שיהיה לטענת האדם לאיסור תוקף מחייב, אך לגבי העולם האישי שלו התורה נתנה לו את היכולת להכריע האם דבר אסור או מותר. כל דיני הראיות וההוכחות שבתורה נצרכים רק כדי להחיל את המבט האישי של האדם על העולם, אך לגבי האדם עצמו- הוא יהיה נאמן גם ללא ראיות. 
מובן שדין זה שייך דווקא בדברים שהאדם אוסר על עצמו ולא בהיתרים, ניתן להסביר זאת בכך שיש מעין חזקה שאדם לא מחיל על עצמו איסורים, וכשאדם בא לאסור על עצמו משהו יש לנו להאמין לדבריו שהדבר אכן אסור לו.

===ג. דין "שוויה אנפשיה" מחמת בירור האמת===

כשבי"ד לא יודעים מה קרה במציאות הם יכולים לסמוך על דברי האדם בתור עדות לגבי המציאות. דברי האדם הטוען הם כרגע הדרך הכי טובה לברר מה התרחש במציאות. אמנם זו אינה עדות קבילה בכדי לחייב אחרים בהשלכותיה אך האדם עצמו מחויב אליה. דין זה יהיה שייך רק כשאין לאדם אינטרס בעדות זו שהרי רק באופן זה אין לחשוש שהאדם מעיד כך כדי להתיר לעצמו את הדבר.

הפער שבין שני ההסברים הללו נעוץ במידת המחויבות של אמירת האדם לתנאים המציאותיים. על פי ההסבר שמקור דין "שוויה אנפשיה" הוא בכך שלעת עתה אמירתו היא העדות הכי טובה שיש לנו כדי לברר מה קרה במציאות, נראה הדבר שאם תהיה לאמירתו סתירה מהמציאות לא נקבל את אמירתו כבעלת תוקף מחייב. לעומת זאת אם יסוד דין "שוויה אנפשיה" הוא ביכולת שנתנה התורה לאדם לפסוק דין לעצמו, נראה שגם כשישנן סתירות מציאותיות האיסור שהאדם משית על עצמו יהיה בעל תוקף שהרי לאדם עצמו ברור שהמציאות אסורה לו.

=="שוויה אנפשיה" כנגד ריעותא מציאותית==

מקרי המבחן שלפיהם ניתן לברר את השיטות בסוגיה הם במצבים שבהם המציאות מכחישה את טענת האיסור של האדם. נתייחס לשלושה מקרים כאלו: 
'''א'''. כשלא ברור לאדם האם היה פתח פתוח. 
'''ב'''. כשנמצאו לאישה דמים. 
'''ג'''. כשיש עדים נגד טענתו.

===שיטת רש"י===

דברי '''רש"י''' בסוגיה אינם חותכים ונחלקו הראשונים כיצד להבינו. 
כפי שהזכרנו, הסוגיה מתחילה בדברי ר"א שפסק ש"האומר פתח פתוח מצאתי- נאמן לאוסרה עליו". על דברי ר"א שואלת הגמרא, מה חידושו? הרי מצינו משנה מפורשת שמפרטת את דין "שוויה אנפשיה", המשנה בקידושין [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=20&daf=65&format=pdf (סה א)] אומרת שמי שטוען שקידש אישה אסור בקרובותיה למרות שמבחינתה אין לדבריו תוקף מחייב. 
תשובת הגמרא היא:

''"מהו דתימא התם דודאי קים ליה אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה, קמ"ל".''

ישנן שתי אפשרויות להבין את תשובת הגמרא. כולם מסכימים שההווה אמינא של הגמרא היא שבניגוד לקידושי אישה שבהם אם אדם טוען שהוא קידש אין סיבה לומר שטעה, בטענת פתח פתוח יש חשש סביר שהאדם טועה ולא יודע להבחין בדבר ולכן יש לומר שהוא לא יהיה נאמן לאסור על עצמו את האישה בטענה זו. השאלה היא מה הוא הקמ"ל של הגמרא. 
ניתן לומר שהגמרא מחדשת שקמ"ל שאדם רגיל בקיא בפתח פתוח וזו הסיבה שבגללה הוא נאמן. אך מצד שני ניתן לומר שהגמרא מחדשת שקמ"ל שאע"ג שבאמת האדם לא בקיא בפתח פתוח הוא עדיין יוכל לאסור את האישה עליו מדין "שוויה אנפשיה".

====הבנת השיטה מקובצת====

'''השיטה מקובצת''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14108&st=&pgnum=88&hilite= (ט א ד"ה ודע)] מבין שרש"י סובר שחידוש הגמרא הוא שאע"ג שלא קים ליה הוא נאמן לאוסרה עליו. המציאות שמצטיירת על פי הבנה זו היא של אדם שטוען טענה שבי"ד יודעים שהוא לא בקיא מספיק כדי לדעת האם היא נכונה או לא ולמרות זאת כיוון שהאדם עצמו בטוח בכך ובא לטעון זאת בפני בי"ד- הדבר יהיה אסור עליו.

====הבנת התוס' והר"ן====

לעומת זאת, '''התוס'''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=2&format=pdf (כתובות ב א ד"ה שאם)] '''והר"ן''' (על הרי"ף, ב א בדפי הרי"ף ד"ה ולי נראין) הבינו שרש"י מסביר שהקמ"ל הוא שהאדם כן בקיא בטענת פתח פתוח וזאת הסיבה שהוא נאמן לאוסרה עליו<ref>ומהתוס' בדף ט ב ד"ה אי למיתב, נראה מוכח שגם לשיטת התוס' עצמם כדי להחיל את דין "שוויה אנפשיה" צריך שיהיה קים ליה בדבר.</ref>. על פי הבנתם ברש"י עולה שדין "שוויה אנפשיה" מתחיל רק כשבי"ד יודעים שלאדם שעומד מולם יש את הכלים לטעון את הטענה שהוא טוען, אך אם בא אדם לבי"ד וטוען דבר שבי"ד יודעים שמציאותית אין לו כלים מספיקים כדי לדעת, אין דין "שוויה אנפשיה" מבחינת בי"ד והם לא יתחייבו להפרישו מאיסור (אע"ג שאם האדם עצמו בטוח שזה קרה, נראה שהאישה עדיין תהיה אסורה עליו).

====הסבר מחלוקתם====

נראה לתלות את מחלוקת הראשונים בהבנת דברי רש"י בשני ההסברים בדין "שוויה אנפשיה". בהבנת השיטמ"ק נסביר שרש"י סובר שיסוד דין "שוויה אנפשיה" הוא בנאמנות שהתורה נותנת לאדם לפסוק את הדין לעצמו. לכן, גם אם היכולת המציאותית של האדם לדעת האם יש פתח פתוח לא מספיקה ביחס לשאר העולם, לאדם עצמו ברור שהאישה אסורה עליו ולכן הוא יכול לאסור את האישה עליו שהרי לפי הבנה זאת כל דין "שוויה אנפשיה" הוא נתינת תוקף להסתכלות האישית של האדם על המציאות. 
אמנם, מדברי רש"י (ט א ד"ה האומר) מדויק שאם תהיה הוכחה מציאותית שתכחיש את טענת האדם (כגון שנמצאו לה דמים) לא נאסור אותה עליו. צריך אם כן לסייג ולומר שגם לפי ההבנה הזאת אין האדם יכול להחיל את דין "שוויה אנפשיה" על כל העולה על רוחו, אלא צריך שהמציאות לא תסתור את דבריו. 
אכן, ייתכן שעדות של שני עדים בפני בי"ד על כך שהאישה הייתה בתולה לא תמנע מדין "שוויה אנפשיה" של הבעל להתקיים. זאת מכיוון שעדים לא מוכיחים מה קרה במציאות אלא יש כיוון שהתורה נתנה תוקף בי"ד מתייחסים למציאות על פי דבריהם. אך אין הדבר מהווה הוכחה כנגד העולם האישי של הטוען ועל כן אין לפסול מחמת זה את דין "שוויה אנפשיה" שלו.

לעומת זאת, התוס' מבינים שאליבא דרש"י יסוד דין "שוויה אנפשיה" הוא בירור המציאות. לכן בי"ד לא מאמינים לעולם האישי של האדם כל זמן שמבחינתם אין אפשרות מציאותית של האדם לומר את הדברים שהוא אומר. רק כשהאדם טוען טענה שהוא מסוגל לטעון בי"ד מחויבים להאמין לו לגבי עצמו ולהפרישו מאיסור, אך לגבי שאר העולם הוא לא נאמן בכך.

על פי הבנה זו אפשר לחדד את ההבדל בין ההסברים ולומר שלפי ההסבר השני "שוויה אנפשיה" הוא דין שמיועד לבי"ד ולא לאדם הפרטי. התורה חייבה את הבי"ד להתייחס לאיסורים שאנשים פרטיים מחילים על עצמם אך כדי שבי"ד יקשיבו לאדם צריך שתהיה לו יכולת מציאותית לטעון. לעומת זאת לפי ההסבר הראשון "שוויה אנפשיה" הוא דין שהתורה נתנה לאדם עצמו (וכתוצאה מזה גם בי"ד מתערבים), ולכן אין האדם מחויב לטעון דברים עם קבילות בבי"ד. על פי הבנה זאת נראה שאם תהיה הוכחה כנגד האדם (נמצאו לה דמים) הוא אכן לא יהיה נאמן לאסור על עצמו, אפילו אם קים ליה.<ref>אמנם, גם על פי הבנה זו במצב שבו ישנם עדים כנגד טענתו יש לדון האם יוכל לטעון "שוויה אנפשיה", כי עדים הם לא סתירה מהמציאות לטענת האדם. גם ע"פ ההבנה הזאת ברור שדין "שוויה אנפשיה" הוא עדיין דין סובייקטיבי שבו אדם שבא לאסור על עצמו "משעבד" את בי"ד להסתכלות שלו ומצריך אותם להפרישו מאיסור, ולכן לא ברור האם לעדים יש כוח כדי לערער את הטענה האישית של האדם, או שכל הכוח שלהם הוא רק כלפי עולם הראיות שחיצוני לו. וראה עוד בקצות החושן המובא בהמשך הסוגיה.</ref>

===שיטת הרשב"א והריטב"א===

'''הרשב"א''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%97%D7%99%D7%93%D7%95%D7%A9%D7%99_%D7%94%D7%A8%D7%A9%D7%91%22%D7%90_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%9B%D7%AA%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%98_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%90 (ט א ד"ה א"ר אלעזר)] '''והריטב"א''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37286&st=&pgnum=19&hilite= (ט א ד"ה א"ר אלעזר)],<ref>וכן הביא הר"ן בשם "אחרים אומרים" (ג א מדפי הרי"ף ד"ה האומר)</ref> חולקים על מה שהסברנו בשני האופנים בשיטת רש"י.

הבאנו עד כה שבמצב שיש טענה מציאותית שסותרת את דברי האדם (נמצאו לה דמים) אין האדם נאמן להשית על עצמו דין "שוויה אנפשיה" בטענת פתח פתוח מצאתי. לעומת זאת, הרשב"א והריטב"א מביאים שיטה חולקת שלפיה כשהאדם טוען טענת פתח פתוח הוא נאמן לאסור את האישה עליו אפילו כשמצא דמים, זאת מכיוון שהאדם יכול לתלות שהדמים הללו אינם דמי בתולים (כגון דם ציפור שהאישה הטמינה או דם הצדדים). 
עולה שלשיטת הרשב"א והריטב"א כשאדם מחיל על עצמו דין "שוויה אנפשיה" הוא נאמן אפילו כנגד טענה חזקה מהמציאות כל זמן שהוא מוצא איזה הסבר בשבילה, ואפילו כשההסבר הזה דחוק ולא מסתבר, הוא מספיק כדי להחיל דין "שוויה אנפשיה".

מסברה נראה לומר שגם לשיטתם דין "שוויה אנפשיה" הוא פסק דין של האדם על עצמו, אך בניגוד להבנה ברש"י לשיטתם האדם כלל לא מחויב לשכנע את בי"ד בטענתו, גם אם יש כנגדו טענות מציאותיות. אמנם, אם המציאות תסתור את טענתו לגמרי והוא לא יוכל להסבירה בשום אופן גם הם יודו שפסק הדין שלו לא יתפוס, כיוון שהוא המציא מציאות שלא הייתה, אך כל זמן שהאדם מצליח להסביר את המציאות יהיה חיוב על בי"ד להאמין לדבריו לגבי עצמו ולהפרישו מאיסור.

==תוקף דין "שוויה אנפשיה" כלפי העולם==

עד כה ראינו שבדין "שוויה אנפשיה" אדם נאמן (בתנאים מסוימים) לאסור על עצמו דברים, אך הוא אינו אוסרם על העולם. עתה יש לשאול- כשאנו עוסקים ביחסים שבין שני אנשים שאחד מהם אוסר את השני על עצמו יש לדון האם כשלאיסור על עצמו יש השלכות על השני זה נחשב איסור לעצמו? הרי כשאדם אוסר את אשתו על עצמו, ממילא יש גם השלכה כלפיה שהרי עתה היא אינה יכולה לחיות איתו. אם כן נדרש לברר מתי מוגדר שהאדם אוסר רק על עצמו ומתי אנו מתייחסים לאיסור שהוא משית על העולם?

===שני הסברים בר"ן===

'''הר"ן''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=90b&format=pdf (על נדרים דף צ: ד"ה ואיכא למידק)] עוסק בשאלה זו. המשנה [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=16&daf=90b&format=pdf (שם)] מביאה את הדין הבא:

''"בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך... חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה..."
''

הר"ן דן בשלבים של הדין, מדוע בראשונה טענתה של האישה התקבלה וכיצד בסופו של דבר היא אינה מתקבלת, הר"ן מביא לכך שני הסברים. 
על פי ההסבר הראשון בראשונה מעיקר הדין היה לאישה דין "שוויה אנפשיה" שלפיו מדאורייתא האישה אסורה על בעלה, אך כשרבנן ראו שדין זה מוביל לבעיות הם הפקיעו את הדין הזה (ע"י הכלל ש"כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש"). אך הר"ן מקשה על הסבר זה ולכן מביא הסבר נוסף. 
לפי ההסבר השני, הדין המקורי שלפיו אישה יכולה לטעון שנטמאה הוא לא מדאורייתא אלא מדרבנן. אמנם, ראינו שבכל המקרים אדם נאמן לאסור על עצמו דבר שלטענתו הוא אסור לו, אך יכולת זאת נתונה לו רק מכיוון שהוא לא משועבד לשום דבר ולכן איסורו לא נוגע לשאר העולם. לעומת זאת, במקרה של המשנה האישה משועבדת בחובות הלכתיות לבעלה וכיוון שעל ידי טענתה היא מפקיעה את החובות הללו היא אינה יכולה מדאורייתא לטעון "שוויה אנפשיה". כשהמשנה דברה על המצב של "בראשונה" היא עסקה בתקנת רבנן שהתירו לאישה לטעון "שוויה אנפשיה" אע"פ שמשועבדת לבעלה (ואע"ג שמדאורייתא אינה יכולה לטעון כך, רבנן הפקיעו דין דאורייתא בשב ואל תעשה בגלל החשש שתחיה באיסור ובגלל שמאמינים לה כיוון שאם היא לא היה דוברת אמת היא לא הייתה מתבזה כדי לומר זאת), ואכן כשרבנן שראו שתקנה זו מביאה לקלקול ביטלו אותה.

האחרונים שואלים על דברי הר"ן, הרי גם ישנם שעבודים של הבעל כלפי אשתו ואע"פ כן מצינו שהוא כן יכול לטעון ל"שוויה אנפשיה" וע"י כך להפקיע את עצמו מהשעבודים? 
תשובת האחרונים היא שמאחר שיש לבעל דרך מותרת להפקיע את שעבודיו לאישה בכך שמגרש אותה, מוכח באופן עקרוני שיש לו יכולת הפקעת שעבודים ולכן הוא יכול לעשות זאת גם ע"י דין "שוויה אנפשיה". אך אישה אינה יכולה לגרש את בעלה ומכך מתגלה שבאופן עקרוני אין לה יכולת להפקיע את שעבודיה ולכן מדאורייתא היא אינה יכולה לטעון "שוויה אנפשיה".

העיקרון העולה מדברי הר"ן הוא שאכן דין "שוויה אנפשיה" יכול לחול רק במקרים שהוא לא משפיע על שאר העולם, אך כשיש לו השלכות לאיסור על מעגלים שמחוץ לאדם האוסר על עצמו- דין "שוויה אנפשיה" לא יחול. אמנם, יש לכך סיוג במקרים שבהם את אותה פעולת איסור שהאדם השית על העולם ע"י דין "שוויה אנפשיה" הוא יכל לעשות באופן מותר ובמקרים כאלו דין "שוויה אנפשיה" יחול.<ref>מכאן ניתן להוכיח שע"פ הר"ן דין ש"א אינו מטעם נדר, שהרי מצינו (כתובות עא א) שכשם שהבעל יכול להדיר את אשתו ממנו ע"י נדר עקיף (תיאסר הנאת תשמישך עלי) כך אישה יכולה להדיר את בעלה, וא"כ אם יסוד הדין של "שוויה אנפשיה" הוא נדר נוכל לומר שגם מדאורייתא הוא קיים כלפי האישה למרות שמשועבדת כיוון שיש לה דרך מותרת שבה יכולה לנדור. אך מכך שהר"ן לא אומר כך מוכח שהוא מבין שזה אינו נדר אלא נאמנות שבי"ד נותנים לאדם כלפי עצמו. </ref>

אמנם, ניתן לדייק מלשון הר"ן שיותר משמע שהוא הולך עם הסברו הראשון (שכן בהסבר הראשון הר"ן אומר "ולדידי לא קשיא לי" אע"פ שבהמשכו הוא מקשה עליו, נראה שזו אינה קושיה מספיקה כדי לדחותו, ואילו את ההסבר השני הוא מביא כ"אחרים תרצו"). ואם כן עולה שהר"ן אכן סבר שמדאורייתא יש לאישה דין "שוויה אנפשיה" אע"פ שהיא מפקיעה בכך את חיוביה לבעל. בתירוץ זה נראה שהר"ן מסביר שדין "שוויה אנפשיה" עומד אע"פ שיש לו השלכות לאיסור כלפי אנשים אחרים.

==מחלוקת האחרונים במקור דין "שוויה אנפשיה"==

באחרונים מובאת מחלוקת לגבי המקור של דין "שוויה אנפשיה". מתוך המחלוקת הזו נראה שניתן לראות שוב את החילוק בהבנת דין "שוויה אנפשיה", האם הוא דין ששייך לנאמנות האדם לפסוק בדברים שנוגעים לעצמו או שיסודו בבירור האמת.

===קצות החושן===

'''קצות החושן''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8657&st=&pgnum=41&hilite= (לד ד)] מגדיר את דין "שוויה אנפשיה" כדין "נאמנות"- התורה האמינה לכל אדם לומר דברים לגבי עצמו בין בממון ובין באיסור. מקור דין זה הוא בפסוק בתורה [http://kodesh.snunit.k12.il/i/tr/t0222.htm (שמות, כב, ח)] "אשר יאמר כי הוא זה", מפסוק זה למדה הגמרא את הדין של הודאת בעל דין. 
הקצות מוסיף שאע"פ שאכן למדנו את הדין מפסוק זה עדיין יש לדקדק כיצד הודאת בעל דין תהיה חזקה יותר מעדים שמכחישים את האדם המודה. 
מקושיית הקצות נראה שהבנתו היא שהודאת בעל דין וכן דין "שוויה אנפשיה" שנלמד ממנה הם דינים שנמצאים במישור של הראיות מול בי"ד ועל כן יש לדון מדוע כשיש נגדם עדים עדיין תהיה נאמנות. על כן נראה שהקצות מבין ש"שוויה אנפשיה" הוא דין של בירור אמת, התורה נתנה לבי"ד יכולת להאמין לאדם כשטוען דבר כזה, אך רק לגבי עצמו ולא לשאר העולם.

===תרומת הכרי===

אמנם, '''תרומת הכרי''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=8671&st=&pgnum=12 (א "התנאי השני")] חולק על אחיו הקצות וסובר ש"שוויה אנפשיה" אינו דין שיסודו הוא בהודאת בע"ד. 
הסברו של תרומת הכרי לדין "שוויה אנפשיה" הוא שברור הדבר שאם אדם יודע בוודאות שדבר מסוים אסור לו גם אם כל העולם יאמרו לו שזה מותר- לו הדבר יהיה אסור. ולכן אם האדם בא ומכריז על האיסור בפני בי"ד (או בפני עדים שעבירים את אמירתו לבי"ד) הם יכולים לכוף אותו לנהוג ע"פ המציאות כיצד שהוא רואה אותה. 
יוצא שתרומת הכרי מבין שהיסוד של דין "שוויה אנפשיה" הוא מצד המחויבות של בי"ד לעולם הסובייקטיבי של האדם, וכפי שהגדרנו- פסיקת דין לעצמו. עתה כבר אין שאלה מדוע "שוויה אנפשיה" יעמוד גם כנגד עדים שהרי כל יסוד דין "שוויה אנפשיה" הוא בכך שבי"ד נותנים תוקף להסתכלות האישית של האדם על המציאות גם אם יש כנגדו אנשים שאומרים אחרת.

==תוקף דין "שוויה אנפשיה" ביחס לבי"ד==

עד כה עסקנו בתנאים שבהם דין "שוויה אנפשיה" חל, עתה ננסה לדון בתוקף שבי"ד נותן לאיסור שחל מדין "שוויה אנפשיה". בירור זה מחדד את הבנת דין "שוויה אנפשיה" בכך שדרכו ניתן להגדיר מה כוחו של דין "שוויה אנפשיה" ביחס לכוח של האיסורים האובייקטיביים. נתבונן בשאלה זו דרך ארבעה דינים: 
'''א'''. סיוע לאדם לעבור על דבריו. 
'''ב'''. כפיה על הבעל לגרש את אשתו. 
'''ג'''. מלקות (כדין הבא על איסורי עריות). 
'''ד'''. מיתה.

===א.סיוע לאדם לעבור על דבריו===

'''הרב מרדכי שטרנברג''' (עיונים משיעורי הרב מרדכי, כתובות עמ' קפח) מסביר שברור שבי"ד לא יכולים לאפשר לאדם לעבור על איסור שהוא החיל על עצמו מדין "שוויה אנפשיה". לכן לדוגמא אסור לבי"ד לקדש אדם שטוען שקידש אישה מסוימת עם אחותה של אותה אישה. זאת מכיוון שיש תוקף לאיסור שהאדם מחיל על עצמו ובי"ד לא יכולים לסייע לו לעבור עליו.

===ב. כפיה על הבעל לגרש את אשתו===

'''הריטב"א''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=37286&st=&pgnum=19&hilite= (ט א ד"ה א"ר אלעזר מהמילים "והא דאמרינן")] מביא שכשאדם מחיל על עצמו דין "שוויה אנפשיה" ע"י טענת פתח פתוח בי"ד כופים אותו לגרש את אשתו. 
הריטב"א ממשיך ואומר שלמרות שהגמרא ביבמות [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=14&daf=24b&format=pdf (כד:)] אומרת שבי"ד כופים לגרש רק ע"י עדים, פתח פתוח נחשב כעדים. 
וכן כותב הריטב"א בחידושיו למסכת קידושין [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=40902&st=&pgnum=290 (פא. ד"ה אמר רב)] שמי שהאמין לאדם על כך שראה את אשתו שזנתה (ואפילו כשהאדם המעיד לא נאמן להעיד בבי"ד), וכן מי שטוען לפתח פתוח- בי"ד כופים אותו לגרש את אשתו. מכאן מוכח שלשיטת הריטב"א אע"ג ש"שוויה אנפשיה" הוא דין סובייקטיבי שמחיל איסור רק על עולמו האישי של האדם- בי"ד כל כך מחויבים אליו עד שהם כופים אותו לגרש את אשתו (דבר חריג ביותר בהלכה, שהרי ישנה בעיה של גט מעושה).

אמנם, '''ברמב"ם''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=4&hilchos=22&perek=24&halocha=17&hilite= (אישות כד יז- יח)] נראה שהדין שונה. 
הרמב"ם עוסק בבעל שמאמין לאדם שהעיד על אשתו שזנתה (ואפילו כשהעד אינו נאמן לעדות) וכן במי שראה את אשתו מזנה וטוען שהיא אסורה עליו. על כך הוא כותב:

''"וְאֵין בֵּית דִּין כּוֹפִין אֶת הָאִישׁ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ בְּדָבָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ שְׁנֵי עֵדִים וְיָעִידוּ שֶׁזִּנְּתָה אִשְׁתּוֹ זֹאת בִּפְנֵיהֶם בִּרְצוֹנָהּ וְאַחַר כָּךְ כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא".''

עולה שלפי הרמב"ם אע"פ שישנה נאמנות אישית של האדם לאסור דברים על עצמו, בי"ד לא יכולים לכוף אותו לגרש את האישה. מכאן מוכח שדין "שוויה אנפשיה" אינו חזק מספיק כדי לגרום לבי"ד לכפות את הבעל לגרש את אשתו.

===ג. מלקות===

במקום אחר ביד החזקה [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&hilchos=27&perek=20&halocha=13&hilite= (איסורי ביאה כ יג)] '''הרמב"ם''' עוסק באדם שהעיד על עצמו שהוא כהן. 
פסיקתו היא שלעניין הזכויות של כהנים (כגון עליה לתורה וכד') לא מאמינים לו, אך הוא כן מחיל על עצמו את האיסורים שחלים על כהן. מתוך כך פוסק הרמב"ם שאם הוא בא על גרושה וחללה בי"ד מלקים אותו. מכאן עולה שדין "שוויה אנפשיה" חזק מספיק כדי לחייב את האדם שעבר על מה שאסר על עצמו במלקות.

===ד. מיתה===

במקום שלישי בדברי '''הרמב"ם''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=5&hilchos=27&perek=1&halocha=23&hilite= (איסורי ביאה א כג)] נפסק שאישה שטוענת על עצמה שהיא מקודשת לאדם לא נהרגת אם זנתה תחתיו עד שלא יהיו עדים על הקידושין הללו. מכאן שאין דין "שוויה אנפשיה" מסוגל לחייב מיתה.

===הסבר שיטת הרמב"ם===

לדברי הרמב"ם הללו נדרש הסבר, מתי דין "שוויה אנפשיה" מחייב את בי"ד לפעול ומתי הוא לא מספיק חזק בשביל זה. 
ראינו שני כיוונים באחרונים בהסבר הדינים ברמב"ם:

====שב שמעתתא====

'''השב שמעתתא''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=19997&st=&pgnum=238 (שמעתתא ו י)] מביא את תירוץ '''המשנה למלך''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=102978&rid=4480 (איסורי ביאה, א, כג)] שהדין במלקות לכהן הוא רק כשהוחזק לכהן שלושים יום במקומו, כך נוצר בפני בי"ד תוקף מציאותי שלא נובע מטענתו ולכן יכולים להלקותו. אך במקום שבו החיוב היחידי נובע מ"שוויה אנפשיה" אין לבי"ד יכולת להלקות אדם. 
נראה שלשיטת השב שמעתתא דיני מלקות וכפייה בגירושין הם דינים ששייכים לבי"ד, כשבי"ד רואה אדם שעבר איסור הוא מחויב להלקותו או להפרישו מאיסור. אך כדי שזה יקרה האיסור צריך להיות מוכח כלפי בי"ד וכשמקור האיסור הוא נאמנות פרטית אין בכך הוכחה לבי"ד.

====בני אהובה====

'''הבני אהובה''' [http://hebrewbooks.org/rambam.aspx?mfid=14423&rid=3367 (אישות כד יח)] מסביר שכשהרמב"ם אמר שאין כופים את הבעל לגרש את האישה הוא דיבר רק במי שחזר בו מטענת האיסור שלו, אך אם האדם נשאר בטענת ה"שוויה אנפשיה" שלו- בי"ד אכן כופים אותו לגרשה. 
זו שיטה הפוכה משיטת השב שמעתתא, לפי הסבר זה עולה שדין "שוויה אנפשיה" יכול לחייב גם מלקות וגם כפייה בגירושין. 
נראה שההסבר לכך הוא שלשיטת הבני אהובה דיני מלקות וכפייה בגירושין הם דינים ששייכים לעולם האישי של האדם. יוצא שהאדם לא לוקה מכיוון שבי"ד ראו שעשה איסור, אלא מכיוון שהוא החליט שהדבר אסור ובי"ד דנים אותו על פי דבריו (וכן בכפייה לגרש). אך לגבי עונש מוות נדרשת הוכחה אובייקטיבית שהאיסור קרה, זאת מכיוון שמקורו של עונש זה הוא בפסוק "ובערת הרע מקרבך", וה"רע" הוא העובדה שאירע אותו דבר המחייב מיתה<ref>ע"פ עיונים משיעורי הרב מרדכי, כתובות עמ' קצד</ref>.

==סיכום==

פתחנו את הסוגיה בהגדרת הייחודיות שבדין "שוויה אנפשיה", שהיא היותו חיוב סובייקטיבי כלפי האדם. ראינו שלוש דרכים בהסברת דין זה: נדר, פסיקת דין לעצמו ובירור האמת. הפער שבין ההסברים הוא במידת המחויבות שלהם לעולם המציאותי. לכן ביררנו האם האדם צריך להיות בקיא בטענתו, האם דין "שוויה אנפשיה" עומד מול דמים והאם הוא עומד מול עדים. דנו בשאלה האם כשהאיסור על העולם האישי של האדם משפיע גם על אחרים דין "שוויה אנפשיה" חל. ראינו את מחלוקת האחרונים בין הקצות לתרומת הכרי שנראה ששורשה הוא בהבנת דין "שוויה אנפשיה". בסיום הסוגיה דנו במחויבות שדין "שוויה אנפשיה" יוצר כלפי בי"ד ביחס לכפייה בגירושין, מלקות ועונש מוות.

[[קטגוריה:אישות]]
[[קטגוריה:עדות]]
[[קטגוריה: כתובות ט א]]

שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא

2018-01-26T10:39:28Z

Yoyo:

שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא

2018-01-26T10:35:14Z

Yoyo:

שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא

2018-01-22T21:05:15Z

Yoyo:

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||כתובות ט א||רמב"ם איסורי ביאה יח י|שלחן ערוך אה"ע סח ז}}

סוגיה זו עוסקת באיסורים אותם מחיל אדם על עצמו, אך הם אינם תקפים כלפי שאר העולם.

==='''פתיחה'''===

בגמרא מופיע במספר מקומות דין מיוחד שלפיו אדם נאמן לאסור על עצמו מציאויות שהוא חושב שהינן אסורות לו, ובלשון התלמוד "[[שוויה אנפשיה חתיכא דאיסורא]]". הסוגיה בגמרא שדרכה נכנס לבירור דין זה היא סוגית "[[פתח פתוח]]" '''במסכת כתובות''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=15&daf=9&format=pdf (ט א)]
הגמרא מביאה את דברי רבי אלעזר שאומר: "האומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו". מדברי רבי אלעזר מדויק שעיקר חידושו הוא בנאמנות האדם לאסור על עצמו אישה שהוא טוען שמצא שפתחה פתוח. כבר מהמשפט שפותח את הסוגיה ניתן להבין שהגמרא עוסקת בשני רבדים של מציאות: עולמו האישי של האדם הטוען ושאר העולם. אבחנה זו מוכחת מהדין המובא בהמשך דברי הגמרא: "האומר לאישה קידשתיך והיא אומרת לא קידשתני- היא מותרת בקרוביו והוא אסור בקרובותיה". 
השאלה המרכזית שאותה ננסה לברר במהלך הסוגיה עוסקת בבירור אופן ההסתכלות הזה. לכאורה ניתן היה להבין שהדברים שהתורה אסרה הינם איסורים אובייקטיבים, אם זו ההבנה הכרח הוא לומר שאם ישנה מציאות אסורה היא צריכה להיות אסורה לכל העולם. אם כן יש לשאול- כיצד יכול להיווצר מצב שבו לאדם אחד הדבר אסור לגמרי בעוד לכל שאר העולם הדבר מותר לכתחילה? מכך שהגמרא עוסקת בדין כזה נראה שחידושה של הסוגיה הוא בכך שישנם רבדים בהסתכלות על המציאות ויש להבחין בין עולמו האישי של הטוען לבין שאר העולם. 
לשם חידוד השאלה נביא את דברי הרב מרדכי שטרנברג (עיונים משעורי הרב מרדכי, מסכת כתובות עמ' קעה) שמסביר שמנקודת המבט של האדם שמחיל על עצמו את דין "[[שוויה אנפשיה]]", אין שום חידוש בכך שהוא יהיה אסור בדבר שאסר על עצמו. הרי ברור לכל שלאדם שראה שהכניסו חלב בתבשיל הבשר אסור לאכול מתבשיל זה, גם אם נאמר שבאופנים מסוימים הוא לא יהיה נאמן ע"י ראייתו לאסור את התבשיל לכל העולם, שהרי לו עצמו ידוע באופן ודאי שהתבשיל אסור. 
על כן נראה שהחידוש שבסוגיה הוא בכך שלפעולה הסובייקטיבית של האדם שמחיל על עצמו את האיסור האישי, יש השלכות כלפי העולם. לדוגמא, נראה לומר שאם האדם יטען בפני בי"ד שמאכל מסוים אסור ויחיל על עצמו את דין ש"א, אסור יהיה לבי"ד לתת לו לאכול מהמאכל הזה. לשם המחשת הניגוד שבין שני הרבדים ניתן עתה לצייר מקרה שבו בי"ד ימנעו מאותו אדם לאכול מהמאכל הזה בו בזמן שהם רואים את חברו אוכל ממנו ולא אומרים לו דבר.

כדי לברר את ההיגיון שבדין זה נידרש לברר כיצד דיבורו של האדם קיבל כוח כדי להחיל על עצמו איסור. במהלך המקורות שנפגוש בסוגיה נבחין בשלושה אופנים בהסברת דין זה:

דין התורה הוא שכל אדם יכול לאסור על עצמו דברים בנדר אע"ג שאין אלו דברים אסורים, זהו איסור שתקף רק לגביו ולא לגבי שאר העולם. ניתן לומר שגם דין ש"א נובע מיכולת האדם לאסור על עצמו דברים מותרים.

==='''א. דין "[[שוויה אנפשיה]]" מחמת נדר'''===

'''השיטה מקובצת''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14108&st=&pgnum=90 (ט א ד"ה נאמן לאוסרה)] מביא אפשרות להסביר את הסוגיה באופן של נדר.<ref>באחרונים ניתן למצוא הסבר דומה במהר"י באסאן (מובא בשער המלך אישות ט טו) ובשו"ת חת"ס ויש המביאים זאת בשם המהרי"ט אך הנודע ביהודה דחה דבריהם.</ref> 
בהסברו לסוגייתנו הוא כותב: "דכיון דאתי לבית דינא וקאמר דהרי היא אסורה עליו ואינו חפץ בה- הרי היא נאסרה עליו, ואע"ג דהיא מותרת לו מדינא ה"ל כאוסר עליו דבר המותר". מדבריו אלו מוכח שמקורו של דין "[[שוויה אנפשיה]]" הוא בדין נדר. אמנם, מיד לאחר מכן מביא השיטה מקובצת הסבר שני לסוגיה שבו הוא תולה את דין "[[שוויה אנפשיה]]" בנאמנות האדם לטעון על עצמו וכפי שנפרט בהמשך. השיטה מקובצת מוסיף שעל פי הסבר זה "ריהטא שפיר סוגיה דשמעתא" ומכך נראה שקיבל יותר את ההסבר השני. וכן בהמשך השיטה (ט א ד"ה ואמאי ספק ספקא הוא) הוא דוחה את הבנה שדין "[[שוויה אנפשיה]]" הוא משום נדר כיוון שאם היה כך, אדם היה יכול לאסור על עצמו גם אישה האסורה עליו בשני ספיקות מה שמוכח מהגמרא שלא יכול להיות.

'''הנודע ביהודה''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1447&st=&pgnum=255 (תנינא אה"ע סוף סימן כג)] דוחה בחריפות את ההבנה שיסוד הדין של "[[שוויה אנפשיה]]" הוא בנדר ומביא מספר קושיות נגדה. דיני נדר הינם דינים מוגדרים ולא כל אמירה של אדם נכנסת תחת הגדר הזה. כדי שנדר יתקיים הנודר צריך להשתמש בלשון של נדר ואילו במקרה של אדם שבא לאסור על עצמו דבר מסוים אין כלל שימוש בלשון של נדר. דין נוסף ששייך בנדרים הוא שהנודר צריך להתפיס בדבר האסור ואילו במקרה של ש"א אין התפסה כזו. עוד מוסיף הנודע ביהודה שאדם שיאמר ביום שני ששבת היום ודאי לא יהיה נאמן לאסור את עצמו במלאכה מטעם נדר. 
ניתן לנסות לתרץ קושיות אלו מתוך חילוק שקיים בין הנדרים הרגילים לבין דין "[[שוויה אנפשיה]]". בנדר רגיל אדם בא לאסור על עצמו מציאות שלכל העולם ידוע שהיא מותרת. כדי להחיל במציאות שינוי קוטבי מהיתר לאיסור דרושים תנאים רבים שיצטרפו ויוכיחו שהאדם הנודר עשה זאת בדעה שלמה ובכוונת מכוון. לעומת זאת בדין "[[שוויה אנפשיה]]" האדם שבא לאסור על עצמו טוען שהמציאות האובייקטיבית אסורה, הוא לא בא לחדש איסור אלא להחיל על עצמו את האיסור שהוא טוען שכבר קיים. לכן, אע"ג שמקור הנאמנות שלו לומר דבר כזה הוא בדיני נדר, התנאים הנדרשים להתקיימות האמירה אינם התנאים של נדר. על פי הבנה זו עולה שהשוואת הנודע ביהודה את דין "[[שוויה אנפשיה]]" לאדם שאומר ביום שני ששבת היום אינה מדויקת, כיוון שבדין "[[שוויה אנפשיה]]" אין ודאות מציאותית שהדבר אכן מותר.

==='''ב. דין "[[שוויה אנפשיה]]" מחמת פסיקת דין לעצמו'''===

שאר שיטות הראשונים שנראה לא קיבלו את ההסבר שמקורו של דין "[[שוויה אנפשיה]]" הוא בנדר ולכן נידרש להסביר באופן שונה את יסוד הנאמנות. ההסבר השני לדין "[[שוויה אנפשיה]]" הוא בכך שיש לאדם כוח לפסוק דין לעצמו. כפי שפתחנו, לכאורה הדבר ברור שאדם שראה חלב שנפל לתבשיל הבשרי יהיה אסור בו גם אם יבואו עדים ויאמרו שהוא מותר. מכאן נראה שלגבי האדם הטוען על עצמו יש עדיפות דינית לראייה האישית על פני עדים. אמנם, לגבי כל העולם אין הכרח שיהיה לטענת האדם לאיסור תוקף מחייב, אך לגבי העולם האישי שלו התורה נתנה לו את היכולת להכריע האם דבר אסור או מותר. כל דיני הראיות וההוכחות שבתורה נצרכים רק כדי להחיל את המבט האישי של האדם על העולם, אך לגבי האדם עצמו- הוא יהיה נאמן גם ללא ראיות. מובן שדין זה שייך דווקא בדברים שהאדם אוסר על עצמו ולא בהיתרים, ניתן להסביר זאת בכך שיש מעין חזקה שאדם לא מחיל על עצמו איסורים, וכשאדם בא לאסור על עצמו משהו יש לנו להאמין לדבריו שהדבר אכן אסור לו.

ג. בירור האמת
כשבי"ד לא יודעים מה קרה במציאות הם יכולים לסמוך על דברי האדם בתור עדות לגבי המציאות. דברי האדם הטוען הם כרגע הדרך הכי טובה לברר מה התרחש במציאות. אמנם זו אינה עדות קבילה בכדי לחייב אחרים בהשלכותיה אך האדם עצמו מחויב אליה. דין זה יהיה שייך רק כשאין לאדם אינטרס בעדות זו שהרי רק באופן זה אין לחשוש שהאדם מעיד כך כדי להתיר לעצמו את הדבר.
הפער שבין שני ההסברים הללו נעוץ במידת המחויבות של אמירת האדם לתנאים המציאותיים. על פי ההסבר שמקור דין ש"א הוא בכך שלעת עתה אמירתו היא העדות הכי טובה שיש לנו כדי לברר מה קרה במציאות, נראה הדבר שאם תהיה לאמירתו סתירה מהמציאות לא נקבל את אמירתו כבעלת תוקף מחייב. לעומת זאת אם יסוד דין ש"א הוא ביכולת שנתנה התורה לאדם לפסוק דין לעצמו, נראה שגם כשישנן סתירות מציאותיות האיסור שהאדם משית על עצמו יהיה בעל תוקף שהרי לאדם עצמו ברור שהמציאות אסורה לו.
בשלב זה בסוגיה נלמד חלק ממחלוקות הראשונים והאחרונים בנוגע לפרטי דין ש"א וננסה להבין כיצד הם הגדירו דין זה.
ש"א כנגד ריעותא מציאותית
מקרי המבחן שלפיהם ניתן לברר את השיטות בסוגיה הם במצבים שבהם המציאות מכחישה את טענת האיסור של האדם. נתייחס לשלושה מקרים כאלו: א. כשלא ברור לאדם האם היה פתח פתוח. ב. כשנמצאו לאישה דמים. ג. כשיש עדים נגד טענתו.
שיטת רש"י- דברי רש"י בסוגיה אינם חותכים ונחלקו הראשונים כיצד להבינו. כפי שהזכרנו, הסוגיה מתחילה בדברי ר"א שפסק ש"האומר פתח פתוח מצאתי- נאמן לאוסרה עליו". על דברי ר"א שואלת הגמרא, מה חידושו? הרי מצינו משנה מפורשת שמפרטת את דין ש"א, המשנה בקידושין (סה.) אומרת שמי שטוען שקידש אישה אסור בקרובותיה למרות שמבחינתה אין לדבריו תוקף מחייב. תשובת הגמרא היא:
"מהו דתימא התם דודאי קים ליה אבל הכא מיקם הוא דלא קים ליה, קמ"ל".
ישנן שתי אפשרויות להבין את תשובת הגמרא. כולם מסכימים שההווה אמינא של הגמרא היא שבניגוד לקידושי אישה שבהם אם אדם טוען שהוא קידש אין סיבה לומר שטעה, בטענת פתח פתוח יש חשש סביר שהאדם טועה ולא יודע להבחין בדבר ולכן יש לומר שהוא לא יהיה נאמן לאסור על עצמו את האישה בטענה זו. השאלה היא מה הוא הקמ"ל של הגמרא. ניתן לומר שהגמרא מחדשת שקמ"ל שאדם רגיל בקיא בפתח פתוח וזו הסיבה שבגללה הוא נאמן. אך מצד שני ניתן לומר שהגמרא מחדשת שקמ"ל שאע"ג שבאמת האדם לא בקיא בפתח פתוח הוא עדיין יוכל לאסור את האישה עליו מדין ש"א.
השיטה מקובצת מבין שרש"י סובר שחידוש הגמרא הוא שאע"ג שלא קים ליה הוא נאמן לאוסרה עליו. המציאות שמצטיירת על פי הבנה זו היא של אדם שטוען טענה שבי"ד יודעים שהוא לא בקיא מספיק כדי לדעת האם היא נכונה או לא ולמרות זאת כיוון שהאדם עצמו בטוח בכך ובא לטעון זאת בפני בי"ד- הדבר יהיה אסור עליו.
לעומת זאת, התוס' והר"ן הבינו שרש"י מסביר שהקמ"ל הוא שהאדם כן בקיא בטענת פתח פתוח וזאת הסיבה שהוא נאמן לאוסרה עליו. על פי הבנתם ברש"י עולה שדין ש"א מתחיל רק כשבי"ד יודעים שלאדם שעומד מולם יש את הכלים לטעון את הטענה שהוא טוען, אך אם בא אדם לבי"ד וטוען דבר שבי"ד יודעים שמציאותית אין לו כלים מספיקים כדי לדעת, אין דין ש"א מבחינת בי"ד והם לא יתחייבו להפרישו מאיסור (אע"ג שאם האדם עצמו בטוח שזה קרה, נראה שהאישה עדיין תהיה אסורה עליו).
נראה לתלות את מחלוקת הראשונים בהבנת דברי רש"י בשני ההסברים בדין ש"א. בהבנת השיטמ"ק נסביר שרש"י סובר שיסוד דין ש"א הוא בנאמנות שהתורה נותנת לאדם לפסוק את הדין לעצמו. לכן, גם אם היכולת המציאותית של האדם לדעת האם יש פתח פתוח לא מספיקה ביחס לשאר העולם, לאדם עצמו ברור שהאישה אסורה עליו ולכן הוא יכול לאסור את האישה עליו שהרי לפי הבנה זאת כל דין ש"א הוא נתינת תוקף להסתכלות האישית של האדם על המציאות.
אמנם, מדברי רש"י מדויק שאם תהיה הוכחה מציאותית שתכחיש את טענת האדם (כגון שנמצאו לה דמים) לא נאסור אותה עליו. צריך אם כן לסייג ולומר שגם לפי ההבנה הזאת אין האדם יכול להחיל את דין ש"א על כל העולה על רוחו, אלא צריך שהמציאות לא תסתור את דבריו. אכן, ייתכן שעדות של שני עדים בפני בי"ד על כך שהאישה הייתה בתולה לא תמנע מדין ש"א של הבעל להתקיים. זאת מכיוון שעדים לא מוכיחים מה קרה במציאות אלא יש כיוון שהתורה נתנה תוקף בי"ד מתייחסים למציאות על פי דבריהם. אך אין הדבר מהווה הוכחה כנגד העולם האישי של הטוען ועל כן אין לפסול מחמת זה את דין ש"א שלו.
לעומת זאת, התוס' מבינים שאליבא דרש"י יסוד דין ש"א הוא בירור המציאות. לכן בי"ד לא מאמינים לעולם האישי של האדם כל זמן שמבחינתם אין אפשרות מציאותית של האדם לומר את הדברים שהוא אומר. רק כשהאדם טוען טענה שהוא מסוגל לטעון בי"ד מחויבים להאמין לו לגבי עצמו ולהפרישו מאיסור, אך לגבי שאר העולם הוא לא נאמן בכך. על פי הבנה זו אפשר לחדד את ההבדל בין ההסברים ולומר שלפי ההסבר השני ש"א הוא דין שמיועד לבי"ד ולא לאדם הפרטי. התורה חייבה את הבי"ד להתייחס לאיסורים שאנשים פרטיים מחילים על עצמם אך כדי שבי"ד יקשיבו לאדם צריך שתהיה לו יכולת מציאותית לטעון. לעומת זאת לפי ההסבר הראשון ש"א הוא דין שהתורה נתנה לאדם עצמו (וכתוצאה מזה גם בי"ד מתערבים), ולכן אין האדם מחויב לטעון דברים עם קבילות בבי"ד. על פי הבנה זאת נראה שאם תהיה הוכחה כנגד האדם (נמצאו לה דמים) הוא אכן לא יהיה נאמן לאסור על עצמו, אפ' אם קים ליה.
הרשב"א והריטב"א, חולקים על מה שהסברנו בשני האופנים בשיטת רש"י. הבאנו עד כה שבמצב שיש טענה מציאותית שסותרת את דברי האדם (נמצאו לה דמים) אין האדם נאמן להשית על עצמו דין ש"א בטענת פתח פתוח מצאתי. לעומת זאת, הרשב"א והריטב"א מביאים שיטה חולקת שלפיה כשהאדם טוען טענת פתח פתוח הוא נאמן לאסור את האישה עליו אפילו כשמצא דמים, זאת מכיוון שהאדם יכול לתלות שהדמים הללו אינם דמי בתולים (כגון דם ציפור שהאישה הטמינה או דם הצדדים). עולה שלשיטת הרשב"א והריטב"א כשאדם מחיל על עצמו דין ש"א הוא נאמן אפילו כנגד טענה חזקה מהמציאות כל זמן שהוא מוצא איזה הסבר בשבילה, ואפילו כשההסבר הזה דחוק ולא מסתבר, הוא מספיק כדי להחיל דין ש"א.
מסברה נראה לומר שגם לשיטתם דין ש"א הוא פסק דין של האדם על עצמו, אך בניגוד להבנה ברש"י לשיטתם האדם כלל לא מחויב לשכנע את בי"ד בטענתו, גם אם יש כנגדו טענות מציאותיות. אמנם, אם המציאות תסתור את טענתו לגמרי והוא לא יוכל להסבירה בשום אופן גם הם יודו שפסק הדין שלו לא יתפוס, כיוון שהוא המציא מציאות שלא הייתה, אך כל זמן שהאדם מצליח להסביר את המציאות יהיה חיוב על בי"ד להאמין לדבריו לגבי עצמו ולהפרישו מאיסור.
תוקף דין ש"א כלפי העולם
עד כה ראינו שבדין ש"א אדם נאמן (בתנאים מסוימים) לאסור על עצמו דברים, אך הוא אינו אוסרם על העולם. עתה יש לשאול- כשאנו עוסקים ביחסים שבין שני אנשים שאחד מהם אוסר את השני על עצמו יש לדון האם כשלאיסור על עצמו יש השלכות על השני זה נחשב איסור לעצמו? הרי כשאדם אוסר את אשתו על עצמו, ממילא יש גם השלכה כלפיה שהרי עתה היא אינה יכולה לחיות איתו. אם כן נדרש לברר מתי מוגדר שהאדם אוסר רק על עצמו ומתי אנו מתייחסים לאיסור שהוא משית על העולם?
הר"ן עוסק בשאלה זו. המשנה (נדרים צ:) מביאה את הדין הבא:
"בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך... חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה..."
הר"ן דן בשלבים של הדין, מדוע בראשונה טענתה של האישה התקבלה וכיצד בסופו של דבר היא אינה מתקבלת, הר"ן מביא לכך שני הסברים. על פי ההסבר הראשון בראשונה מעיקר הדין היה לאישה דין ש"א שלפיו מדאורייתא האישה אסורה על בעלה, אך כשרבנן ראו שדין זה מוביל לבעיות הם הפקיעו את הדין הזה (ע"י הכלל ש"כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש"). אך הר"ן מקשה על הסבר זה ולכן מביא הסבר נוסף. לפי ההסבר השני, הדין המקורי שלפיו אישה יכולה לטעון שנטמאה הוא לא מדאורייתא אלא מדרבנן. אמנם, ראינו שבכל המקרים אדם נאמן לאסור על עצמו דבר שלטענתו הוא אסור לו, אך יכולת זאת נתונה לו רק מכיוון שהוא לא משועבד לשום דבר ולכן איסורו לא נוגע לשאר העולם. לעומת זאת, במקרה של המשנה האישה משועבדת בחובות הלכתיות לבעלה וכיוון שעל ידי טענתה היא מפקיעה את החובות הללו היא אינה יכולה מדאורייתא לטעון ש"א. כשהמשנה דברה על המצב של "בראשונה" היא עסקה בתקנת רבנן שהתירו לאישה לטעון ש"א אע"פ שמשועבדת לבעלה, ואכן כרבנן שראו שתקנה זו מביאה לקלקול ביטלו אותה.
האחרונים שואלים על דברי הר"ן, הרי גם ישנם שעבודים של הבעל כלפי אשתו ואע"פ כן מצינו שהוא כן יכול לטעון לש"א וע"י כך להפקיע את עצמו מהשעבודים? תשובת האחרונים היא שמאחר שיש לבעל דרך מותרת להפקיע את שעבודיו לאישה בכך שמגרש אותה, מוכח באופן עקרוני שיש לו יכולת הפקעת שעבודים ולכן הוא יכול לעשות זאת גם ע"י דין ש"א. אך אישה אינה יכולה לגרש את בעלה ומכך מתגלה שבאופן עקרוני אין לה יכולת להפקיע את שעבודיה ולכן מדאורייתא היא אינה יכולה לטעון ש"א.
העיקרון העולה מדברי הר"ן הוא שאכן דין ש"א יכול לחול רק במקרים שהוא לא משפיע על שאר העולם, אך כשיש לו השלכות לאיסור על מעגלים שמחוץ לאדם האוסר על עצמו- דין ש"א לא יחול. אמנם, יש לכך סיוג במקרים שבהם את אותה פעולת איסור שהאדם השית על העולם ע"י דין ש"א הוא יכל לעשות באופן מותר ובמקרים כאלו דין ש"א יחול.
אמנם, ניתן לדייק מלשון הר"ן שיותר משמע שהוא הולך עם הסברו הראשון. ואם כן עולה שהר"ן אכן סבר שמדאורייתא יש לאישה דין ש"א אע"פ שהיא מפקיעה בכך את חיוביה לבעל. בתירוץ זה נראה שהר"ן מסביר שדין ש"א עומד אע"פ שיש לו השלכות לאיסור כלפי אנשים אחרים.
מחלוקת האחרונים במקור דין ש"א
באחרונים מובאת מחלוקת לגבי המקור של דין ש"א. מתוך המחלוקת הזו נראה שניתן לראות שוב את החילוק בהבנת דין ש"א, האם הוא דין ששייך לנאמנות האדם לפסוק בדברים שנוגעים לעצמו או שיסודו בבירור האמת.
קצות החושן מגדיר את דין ש"א כדין "נאמנות"- התורה האמינה לכל אדם לומר דברים לגבי עצמו בין בממון ובין באיסור. מקור דין זה הוא בפסוק בתורה (שמות, כב, ח) "אשר יאמר כי הוא זה", מפסוק זה למדה הגמרא את הדין של הודאת בעל דין. הקצות מוסיף שאע"פ שאכן למדנו את הדין מפסוק זה עדיין יש לדקדק כיצד הודאת בעל דין תהיה חזקה יותר מעדים שמכחישים את האדם המודה. מקושיית הקצות נראה שהבנתו היא שהודאת בעל דין וכן דין ש"א שנלמד ממנה הם דינים שנמצאים במישור של הראיות מול בי"ד ועל כן יש לדון מדוע כשיש נגדם עדים עדיין תהיה נאמנות. על כן נראה שהקצות מבין שש"א הוא דין של בירור אמת, התורה נתנה לבי"ד יכולת להאמין לאדם כשטוען דבר כזה, אך רק לגבי עצמו ולא לשאר העולם.
אמנם, תרומת הכרי חולק על הקצות וסובר שש"א אינו דין שיסודו הוא בהודאת בע"ד. הסברו של תרומת הכרי לדין ש"א הוא שברור הדבר שאם אדם יודע בוודאות שדבר מסוים אסור לו גם אם כל העולם יאמרו לו שזה מותר- לו הדבר יהיה אסור. ולכן אם האדם בא ומכריז על האיסור בפני בי"ד (או בפני עדים שעבירים את אמירתו לבי"ד) הם יכולים לכוף אותו לנהוג ע"פ המציאות כיצד שהוא רואה אותה. יוצא שתרומת הכרי מבין שהיסוד של דין ש"א הוא מצד המחויבות של בי"ד לעולם הסובייקטיבי של האדם, וכפי שהגדרנו- פסיקת דין לעצמו. עתה כבר אין שאלה מדוע ש"א יעמוד גם כנגד עדים שהרי כל יסוד דין ש"א הוא בכך שבי"ד נותנים תוקף להסתכלות האישית של האדם על המציאות גם אם יש כנגדו אנשים שאומרים אחרת.
תוקף דין ש"א ביחס לבי"ד
עד כה עסקנו בתנאים שבהם דין ש"א חל, עתה ננסה לדון בתוקף שבי"ד נותן לאיסור שחל מדין ש"א. בירור זה מחדד את הבנת דין ש"א בכך שדרכו ניתן להגדיר מה כוחו של דין ש"א ביחס לכוח של האיסורים האובייקטיביים. נתבונן בשאלה זו דרך ארבעה דינים: א. סיוע לאדם לעבור על דבריו. ב. כפיה על הבעל לגרש את אשתו. ג. מלקות (כדין הבא על איסורי עריות). ד. מיתה.
הרב מרדכי שטרנברג מסביר שברור שבי"ד לא יכולים לאפשר לאדם לעבור על איסור שהוא החיל על עצמו מדין ש"א. לכן לדוגמא אסור לבי"ד לקדש אדם שטוען שקידש אישה מסוימת עם אחותה של אותה אישה. זאת מכיוון שיש תוקף לאיסור שהאדם מחיל על עצמו ובי"ד לא יכולים לסייע לו לעבור עליו.
הריטב"א מביא שכשאדם מחיל על עצמו דין ש"א ע"י טענת פתח פתוח בי"ד כופים אותו לגרש את אשתו. הריטב"א ממשיך ואומר שלמרות שהגמרא ביבמות (כד:) אומרת שבי"ד כופים לגרש רק ע"י עדים, פתח פתוח נחשב כעדים. וכן כותב הריטב"א בחידושיו למסכת קידושין שמי שהאמין לאדם על כך שראה את אשתו שזנתה (ואפילו כשהאדם המעיד לא נאמן להעיד בבי"ד), וכן מי שטוען לפתח פתוח- בי"ד כופים אותו לגרש את אשתו. מכאן מוכח שלשיטת הריטב"א אע"ג שש"א הוא דין סובייקטיבי שמחיל איסור רק על עולמו האישי של האדם- בי"ד כל כך מחויבים אליו עד שהם כופים אותו לגרש את אשתו (דבר חריג ביותר בהלכה, שהרי ישנה בעיה של גט מעושה).
אמנם, ברמב"ם נראה שהדין שונה. הרמב"ם עוסק בבעל שמאמין לאדם שהעיד על אשתו שזנתה (ואפילו כשהעד אינו נאמן לעדות) וכן במי שראה את אשתו מזנה וטוען שהיא אסורה עליו. על כך הוא כותב:
"וְאֵין בֵּית דִּין כּוֹפִין אֶת הָאִישׁ לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ בְּדָבָר מִדְּבָרִים אֵלּוּ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ שְׁנֵי עֵדִים וְיָעִידוּ שֶׁזִּנְּתָה אִשְׁתּוֹ זֹאת בִּפְנֵיהֶם בִּרְצוֹנָהּ וְאַחַר כָּךְ כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא".
עולה שלפי הרמב"ם אע"פ שישנה נאמנות אישית של האדם לאסור דברים על עצמו, בי"ד לא יכולים לכוף אותו לגרש את האישה. מכאן מוכח שדין ש"א אינו חזק מספיק כדי לגרום לבי"ד לכפות את הבעל לגרש את אשתו.
במקום אחר ביד החזקה הרמב"ם עוסק באדם שהעיד על עצמו שהוא כהן. פסיקתו היא שלעניין הזכויות של כהנים (כגון עליה לתורה וכד') לא מאמינים לו, אך הוא כן מחיל על עצמו את האיסורים שחלים על כהן. מתוך כך פוסק הרמב"ם שאם הוא בא על גרושה וחללה בי"ד מלקים אותו. מכאן עולה שדין ש"א חזק מספיק כדי לחייב את האדם שעבר על מה שאסר על עצמו במלקות.
במקום שלישי בדברי הרמב"ם נפסק שאישה שטוענת על עצמה שהיא מקודשת לאדם לא נהרגת אם זנתה תחתיו עד שלא יהיו עדים על הקידושין הללו. מכאן שאין דין ש"א מסוגל לחייב מיתה.
לדברי הרמב"ם הללו נדרש הסבר, מתי דין ש"א מחייב את בי"ד לפעול ומתי הוא לא מספיק חזק בשביל זה. ראינו שני כיוונים באחרונים בהסבר הדינים ברמב"ם:
השב שמעתתא מביא את תירוץ המשנה למלך שהדין במלקות לכהן הוא רק כשהוחזק לכהן שלושים יום במקומו, כך נוצר בפני בי"ד תוקף מציאותי שלא נובע מטענתו ולכן יכולים להלקותו. אך במקום שבו החיוב היחידי נובע מש"א אין לבי"ד יכולת להלקות אדם. נראה שלשיטת הש"ש דיני מלקות וכפייה בגירושין הם דינים ששייכים לבי"ד, כשבי"ד רואה אדם שעבר איסור הוא מחוייב להלקותו או להפרישו מאיסור. אך כדי שזה יקרה האיסור צריך להיות מוכח כלפי בי"ד וכשמקור האיסור הוא נאמנות פרטית אין בכך הוכחה לבי"ד.
הבני אהובה מסביר שכשהרמב"ם אמר שאין כופים את הבעל לגרש את האישה הוא דיבר רק במי שחזר בו מטענת האיסור שלו, אך אם האדם נשאר בטענת הש"א שלו- בי"ד אכן כופים אותו לגרשה. זו שיטה הפוכה משיטת הש"ש, לפי הסבר זה עולה שדין ש"א יכול לחייב גם מלקות וגם כפייה בגירושין. נראה שההסבר לכך הוא שלשיטת הבני אהובה דיני מלקות וכפייה בגירושין הם דינים ששייכים לעולם האישי של האדם. יוצא שהאדם לא לוקה מכיוון שבי"ד ראו שעשה איסור, אלא מכיוון שהוא החליט שהדבר אסור ובי"ד דנים אותו על פי דבריו (וכן בכפייה לגרש). אך לגבי עונש מוות נדרשת הוכחה אובייקטיבית שהאיסור קרה, זאת מכיוון שמקורו של עונש זה הוא בפסוק "ובערת הרע מקרבך", וה"רע" הוא העובדה שאירע אותו דבר המחייב מיתה.
סיכום
פתחנו את הסוגיה בהגדרת הייחודיות שבדין ש"א, שהיא היותו חיוב סובייקטיבי כלפי האדם. ראינו שלוש דרכים בהסברת דין זה: נדר, פסיקת דין לעצמו ובירור האמת. הפער שבין ההסברים הוא במידת המחויבות שלהם לעולם המציאותי. לכן ביררנו האם האדם צריך להיות בקיא בטענתו, האם דין ש"א עומד מול דמים והאם הוא עומד מול עדים. דנו בשאלה האם כשהאיסור על העולם האישי של האדם משפיע גם על אחרים דין ש"א חל. ראינו את מחלוקת האחרונים בין הקצות לתרומת הכרי שנראה ששורשה הוא בהבנת דין ש"א. בסיום הסוגיה דנו במחויבות שדין ש"א יוצר כלפי בי"ד ביחס לכפייה בגירושין, מלקות ועונש מוות.

[[קטגוריה:אישות]]

שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא

2018-01-22T21:03:28Z

Yoyo: יצירת דף עם התוכן "{{תחרות כתיבה}} {{מקורות||כתובות ט א||רמב"ם איסורי ביאה יח י|שלחן ערוך אה"ע סח ז}} סוגיה זו עו..."

המחזיק בקרקע בטענה שקנאה מבלי שבירר בעלות המוכר (לאו קא מודית)

2016-04-10T17:46:19Z

Yoyo:

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||בבא בתרא ל א-ל ב||טוען ונטען יד יד|חושן משפט קמו יג}}

סוגיה זו עוסקת בחזקת שלוש שנים שיש עמה טענה גרועה.

==מבוא==
ב'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=30&format=pdf (בבא בתרא ל א- ל ב)] מתואר מקרה שבו פלוני [[מוחזק]] בשדה, כנגדו בא מערער ושואל אותו: "מה אתה עושה בקרקע שלי"? עונה המוחזק: "קניתי את השדה מפלוני (מעתה הוא יקרא מוכר) שקנה אותה ממך". משיב לו המערער: מכיוון שאתה הודית שהקרקע הייתה שלי ואתה מודה שלא אתה קנית ממני את הקרקע, אלא המוכר קנה, אתה לא בעל דברים שלי, כלומר, אין לך סמכות לדבר מולי ולכן אין לך זכות על הקרקע. בהמשך הגמרא מובאת פסיקת רבא שאכן זה הדין והמוחזק צריך לצאת מהקרקע. 
מפשט הסוגיה עולה בבירור שהגמרא עוסקת במקרה שבו המערער לא מוכח כבעלים הראשון של השדה (ובלשון הגמרא, "[[מרא קמא]]") שהרי אם הוא היה מוכח כ[[מרא קמא]] הוא לא היה צריך לומר למוחזק "אתה הודית שאני ה[[מרא קמא]]", זה הרי כבר ידוע מראש, כך גם כותב ה'''נמוקי יוסף''' (ל א ד"ה א"ל ולאו קמודית). 
בנוסף, ה'''רשב"ם''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=30b&format=pdf (ל ב ד"ה אמר ליה)] מוסיף, שמפשט הגמרא עולה גם שלמוחזק אין [[חזקת שלוש שנים]] בשדה, שהרי לא כתוב "ואכלתיה שני חזקה".

== שאלת הראשונים בסוגיה ==
כלל הראשונים בסוגיה נדרשים לשאלה על פסיקתו של רבא. ישנו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" שמוזכר פעמים רבות בש"ס ולפיו, אם אדם זכאי מעיד על עצמו שהוא חייב מסיבה מסוימת ומיד לאחר מכן מזכה את עצמו, אנחנו מאמינים לזיכויו כמו שהאמנו לחיובו והוא יוצא זכאי מן הדין. לכאורה דין זה צריך להיות תקף גם במקרה של הסוגיה, מלכתחילה המוחזק לא היה צריך להתמודד עם המערער כי אין למערער שום סמכות של [[מרא קמא]], ולכן אף שהמוחזק אמנם אסר את עצמו כי הוא הודה שהמערער הוא [[מרא קמא]], מיד לאחר מכן הוא התיר את עצמו שהרי הוא אמר שהמוכר קנה את השדה מהמערער, מדוע המוחזק לא יהיה נאמן משום "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"? חיזוק לשאלה ניתן לראות ב'''רשב"ם''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=29b&format=pdf (כט ב ד"ה עליו)] שם נכתב שבמקרים שבהם מדובר על [[מרא קמא]] מחויב לומר שלמערער יש עדות על כך שהוא [[מרא קמא]] שאם לא כך המוחזק יהיה נאמן גם בלא ראייה שהחזיק שלוש שנים שהרי מתקיים דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". זו השאלה בסוגיה, נראה שלוש שיטות בפתרונה.

== שיטת הרי"ף ==
ה'''רי"ף''' (ל א-ל ב ד"ה ההוא דא"ל) עונה על שאלת הסוגיה בעזרת הוספת עיקרון בדין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" שלא הכרנו עד כה. לשיטת הרי"ף דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" מתקיים, רק מתי שטענת האיסור וטענת ההיתר הן באותו חוזק, אך כשיש פער בין הטענות וטענת האיסור יותר חזקה מטענת ההיתר, אי אפשר להשתמש בדין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". בסוגיה שלנו יש פער בין הטענות, לשיטת הרי"ף הפער נוצר מכיוון שהודאת המוחזק שהקרקע שייכת למערער היא בתורת וודאי ואילו טענת המוחזק שהמוכר אמר לו שקנה את השדה מהמערער היא בתורת ספק. מתוך הבנתנו עד כה בפשט הגמרא דברי הרי"ף קשים, אם מבינים שכמו שהמוחזק שמע מהמוכר שהמערער הוא מרא קמא, כך הוא שמע מהמוכר שהוא קנה את השדה מהמערער, לא מובן מדוע יש פער בין שתי האמירות של המוחזק, או ששתיהן יהיו בתורת ספק, או ששתיהן יהיו בתורת וודאי?

===הבנת הנמוקי יוסף והרמב"ן ברי"ף===
על כך עונה ה'''נמוקי יוסף''' (בהמשך ד"ה א"ל ולאו קמודית). הנמוקי יוסף כותב בהדיא, שאם באמת המקור של שתי טענות המוחזק הוא מתוך דברי המוכר ודאי שלא נוצר פער בטענותיו של המוחזק שיביא להוצאת השדה מידיו. מדברי הנמוקי יוסף עולה שהוא מבין שלשיטת הרי"ף יש פער בין המקורות של הטענות, אך הוא לא כותב במפורש מה הפער. תשובה מדויקת לכך מובאת בהבנת ה'''רמב"ן''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=122&hilite= (ל א ד"ה ולא קא מודית)] ברי"ף, הרמב"ן כותב בפירוש שלדעת הרי"ף המוחזק עצמו יודע שהשדה הייתה של המערער והידיעה הזו לא נובעת מכוח המוכר. לעומת זאת, את העובדה שהמוכר קנה את השדה מהמערער המוחזק יודע רק מחמת מהמוכר. לכן הידיעה שהמערער הוא מרא קמא היא ודאית כי הוא יודע אותה מחמת עצמו, ולעומת זאת, הידיעה שהמוכר באמת קנה מהמרא קמא מסופקת מכיוון שהמוחזק עצמו לא ראה את המכירה, הוא יודע עליה רק כי המוכר אמר לו ואין לו שום דרך לדעת אם המוכר דובר אמת או משקר. כך נוצר מצב של ודאי וספק ו[[אין ספק מוציא מידי ודאי]]. הבנתם של הנמוקי יוסף והרמב"ן ברי"ף מדויקת מלשון הרי"ף שמוסיף את עניין אמירת המוכר רק לגבי טענת המוחזק שהמוכר קנה את השדה מהמערער, אך הוא לא מזכיר זאת לעניין הודאת המוחזק שהמערער הוא מרא קמא.
 לסיכום השיטה יוצא, שאכן אם כל טענות המוחזק היו נובעות מהמוכר כמו ההבנה הראשונית בפשט הגמרא, פשוט שהיה לו "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" כמו שלמוכר יש, אך ברגע שהמוחזק הוסיף טענה שנובעת מעצמו ולכן היא ודאית, הוא ביטל את "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" ולכן הוא מפסיד את השדה למערער. ניתן לדייק שלשיטת הרי"ף הדגש בהבנת הגמרא הוא "לאו '''את''' קמודית" דווקא בגלל שאתה עצמך מודה מתוך ידיעה אישית, אין לך "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".

== שיטת הראב"ד ==
בניגוד להעמדת הרמב"ן ברי"ף לשיטת ה'''ראב"ד''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14064&st=&pgnum=68 (מובא בשיטמ"ק ל א מהמילים "ואם יתמה")] המוחזק מצטט בצורה מדויקת את מה שאמר לו המוכר ואין שום טענה שנובעת מתוך ידיעתו האישית, למרות זאת, לא יווצר אצלו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". אמנם, אם המוכר היה טוען את אותן הטענות שטען המוחזק בבית דין הוא היה זוכה בדין, אך אם המוחזק טוען אותן טענות בשם המוכר הוא מפסיד. גם הראב"ד מסכים לעיקרון של הרי"ף שבמצב שבו נוצר פער בין טענת האיסור לטענת ההיתר לא מתקיים דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", אך לשיטתו הפער נוצר כבר כשהמוחזק ציטט את המוכר. לשיטת הראב"ד, מתי שהמוכר אמר למוחזק שהמערער הוא מרא קמא היה מותר למוחזק להאמין למוכר מכיוון ש"[[הודאת בעל דין כמאה עדים דמי]]", ואילו מתי שהמוכר אמר למוחזק שהוא קנה את השדה מהמערער היה אסור למוחזק להאמין, כי הודאת בעל דין מתקיימת רק בדברים שהם לרעת המוכר ולא לטובתו. לכן נוצר פער בין הטענות ומתבטל "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". כשהמוכר טוען את טענותיו הן ודאיות ולכן יש לו את דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", אך כשהלוקח טוען אותן, טענת הקניה הופכת להיות לגביו ספק ולכן לשיטת הראב"ד לא מתקיים בו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". לשיטת הראב"ד הדגש בדברי הגמרא הוא "את לאו '''קמודית'''" הבעיה היא בהודאה של המוחזק שהיא ודאית לעומת טענת הקניה המסופקת.

===שאלת הרמב"ן על שיטת הראב"ד===
ה'''רמב"ן''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=122&hilite= (בהמשך דבריו, מהמילים ואין הדברים הללו)] שואל על דברי הראב"ד. בסופו של דבר אם המוכר יכול להיות נאמן לטעון "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" בבי"ד מדוע המוחזק לא יהיה נאמן לטעון את אותן טענות מכוחו של המוכר, הרי כמו שהמוכר יכול לומר שהמערער לא היה מעולם [[מרא קמא]], כך המוחזק יכול לומר זאת ומתוך כך נאמין לשניהם לטענתם שהשדה נקנתה מהמערער, בין אם היא נובעת מידיעה אישית ובין אם היא נובעת מאמירת המוכר?

==הבנת מחלוקת רי"ף – ראב"ד ע"פ מחלוקת התומים והנתיבות==
את שורש מחלוקת הרי"ף והראב"ד נתין להבין מתוך מחלוקת התומים והנתיבות. ה'''תומים''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15003&st=&pgnum=367&hilite= (חו"מ קמו יד ד"ה והנה)] מביא את פסיקת השו"ע [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%A7%D7%9C%D7%92_%D7%92 (חו"מ קלג ג)] שלפיה במקרה שראובן קיבל חפץ בתורת הלוואה משמעון בעדים ושמעון בא ותובע אותו בבית דין על החפץ, ראובן יכל לטעון שהוא החזיר את החפץ ובית דין יאמינו לו. מתוך שראובן יכול לטעון כך, אם הוא מוציא את החפץ וטוען שהוא משכון בידו (למרות שהעדים ראו שהחפץ ניתן לו בתורת הלוואה) בית דין מאמינים לו. דין זה נובע מתוך דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]", מכיוון שראובן אסר את עצמו על ידי זה שהראה את החפץ וכבר לא יכול לטעון שהחזירו, בית דין מאמינים לו על כך שהחפץ אצלו בתורת משכון. לעומת זאת אם ראובן מראה את החפץ לעדים לפני שבא לבית דין וטוען בפניהם את אותה טענה, שהחפץ אצלו בתורת משכון, אין לו "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". בנוסף, מאחר שהעדים ראו את החפץ, ראובן לא יוכל לאחר מכן לטעון בפני בית דין שהחפץ אצלו בתורת משכון, בגלל שהוא לא יכול להגיד שבכך שהוא הראה את החפץ הוא אסר על עצמו, שהרי יש כבר עדים שהוא לא החזיר את החפץ.
 מכאן מוכיח התומים, (ושיטתו מדויקת גם מדברי ה'''סמ"ע''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=cm_x10292 (חו"מ קלג ח)]) שדין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" הוא דין שרק בית דין יכולים להשתמש בו אך כשאנשים פרטיים שומעים אותו, אין להם יכולת לומר שהיה כאן "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" והם צריכים להתייחס לכל טענה בפני עצמה, לטענת האיסור הם צריכים להאמין משום "[[הודאת בעל דין כמאה עדים דמי]]" ולטענת ההיתר אסור להם להאמין, ולכן אצלם אין את דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". אפשר להשליך את סברת התומים על הראב"ד ולומר, שגם לשיטתו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" עובד רק בפני בית דין ולכן אם המוכר היה טוען בבית דין הוא היה נאמן. לעומת זאת, למוחזק אין סמכות להאמין למוכר כי הוא אדם פרטי ולכן כשהוא שומע מהמוכר ולאחר מכן טוען אותו דבר מול בית דין, בית דין בודק את טענותיו אחת לאחת וכך לא יתקיים אצלו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]".

ה'''נתיבות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=225 (חו"מ קמו יז)] חולק על התומים, לשיטתו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" מתקיים גם שלא בפני בית דין, כל הדיון בסימן קלג בשו"ע מתחיל בגלל ששם מדובר ב"[[מיגו גרוע]]" (מכיוון שראובן לא ירצה לשקר ולומר החזרתי, כי אחר כך לא יוכל להשתמש בחפץ מחשש שיראו אותו ויבינו ששיקר) שאותו מותר לטעון רק בבי"ד ולא בפני עדים, אך את דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" מותר לומר גם בפני עדים וכוחו לא יגרע. סברת הנתיבות תואמת לשיטת הרי"ף ולקושיית הרמב"ן שלפיהן לא ניתן להבין מדוע נוצר פער בטענות המוחזק כשהוא מצטט את טענותיו של המוכר והרי אצל המוכר אין פער בין הטענות?

===סברת הרב מרדכי שטרנברג בהסבר מחלוקתם===
'''הרב מרדכי שטרנברג''' (חידושי הרב מרדכי, סוגית לאו קא מודית) מביא סברה שמסבירה את שורש מחלוקת הרי"ף והראב"ד. נקודת המחלוקת בניהם היא בהגדרת דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". לכולי עלמא [[מיגו]] אפשר לומר רק בפני בית דין ולא בפני אנשים פרטיים. הטעם לכך הוא שתפקידם של העדים הוא לספר מה קרה במציאות ולא לעשות חשבונות, לכן כשעד שומע טענה, אין לו סמכות לומר שמתוך שהיה יכול לטעון טענה אחרת אני אאמין לו לטענה שטען, אלא העד רואה את הטענה בפני עצמה וכך מעביר אותה לבית דין. לעומת זאת, תפקידו של בית דין הוא להוציא את האמת לאור והחשבון של [[מיגו]] הוא אחד מהכלים לעשות את זה. נקודת המחלוקת בין השיטות היא האם ניתן לדמות את דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" ל[[מיגו]] או לא. הראב"ד והתומים מבינים שדין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" הוא סוג של חשבון, אדם יוצר מציאות שבה הוא חייב ואז מבקש ממנו להאמין לו לכך שהוא מתיר את עצמו כי הוא גם היה יכול מעיקרא לשתוק והיינו מאמינים לו. לכן מובן שרק בית דין יכול לקבל את זה ואילו יחיד ששמע "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" לא יוכל לצטט אותו. לעומת זאת הרי"ף והנתיבות מבינים ש"[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" הוא תיאור מציאות פשוט ורציף, המוחזק אוסר ומתיר באותה אמירה ואין כאן שום חשבון, לכן גם סתם אנשים יוכלו לקבל ולצטט את זה וממילא לא מובן מדוע אם המוחזק ציטט את המוכר הוא לא יהיה נאמן ומחויב להבין שהפער נולד רק כי המוחזק עצמו יצר אותו.

== שיטת הרא"ש ==
ה'''רא"ש''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%90%D7%A9%D7%A8_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%91%D7%AA%D7%A8%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%92#.D7.A1.D7.99.D7.9E.D7.9F_.D7.96 (בבא בתרא ג ז, במילים ולי נראה)] מביא תשובה שונה לשאלת הסוגיה. לשיטתו ציור המקרה הוא כראב"ד, כלומר, המוחזק מצטט לגמרי את המוכר, אך הסיבה שהמוכר נאמן והמוחזק לא, שונה מהראב"ד. לשיטת הרא"ש טענת המוחזק פגומה עוד לפני שדנים בפער בין הטענות, זאת מכיוון שהמוחזק חושש לטעון שהשדה לא הייתה מעולם של ה[[מרא קמא]]. כל דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" מבוסס על "[[מיגו דאי בעי שתק]]" אנחנו מאמינים לזה שאדם אוסר את עצמו ואז מתיר, כי הוא היה יכול לשתוק מעיקרא ולזכות בדין. ואילו בסוגיין המוחזק לא באמת יכול היה לשתוק, זאת מכיוון שהוא מפחד ממצב שבו העובדה שהמערער אף פעם לא היה בשדה תיקבע על סמך שתיקתו, ולכן דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" בכלל לא מתחיל להתממש.

ה'''פלפולא חריפתא''' (בבא בתרא ג י) מסביר מדוע המוחזק חושש לטעון את טענתו, לשיטתו צריך להעמיד שמדובר במקרה שלמוכר לא הייתה חזקת שלוש שנים בשדה אך למוחזק ישנה חזקה. מתוך כך נובע שהמוחזק לא רוצה לטעון שהמערער אף פעם לא היה [[מרא קמא]], מכיוון שכך הוא מכניס את עצמו למצב שבו אם המערער ימצא עדים שהוא באמת [[מרא קמא]] הוא יסלק אותו מהשדה. לעומת זאת, אם המוחזק יטען טענת "קניתי מהמוכר שקנה מהמערער", אפילו אם המערער יצליח להוכיח ממקום אחר שהוא [[מרא קמא]] המוחזק לא יצא מהשדה, כי יש לו החזקת שלוש שנים וטענת קניין. לכן למוחזק נוח יותר לטעון שהוא קנה מהמוכר שקנה מהמערער ונאמין לו מתוך שהיה יכול לטעון שהמערער לא קשור בכלל לשדה, מאשר לטעון מלכתחילה שהמערער לא קשור לשדה. בגלל זה מתפרק למוחזק ה[[מיגו]] וממילא אין לו גם "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" (זאת בניגוד למוכר שאין לו חזקה ולכן מפחד לטעון את שתי הטענות במידה שווה)

==נפקא מינה בחובת המוכר כלפי המוחזק==
יש נפקא מינה ברורה בין שיטת הרי"ף לבין שיטת הראב"ד בשאלה האם כשהדין התממש והמערער הוציא את השדה מהמוחזק, המוחזק יכול לתבוע את הכסף שהפסיד מהמוכר. ככלל, מי שבגללו המוחזק הפסיד את השדה יישא באחריות על כך. לשיטת הרי"ף כל הסיבה שהמוחזק הפסיד את השדה היא שהוא הוסיף טענה מעצמו, שהרי אם הוא היה מצטט את מה שהמוכר אמר לו הוא לא היה מפסיד את השדה, לכן המוחזק לא יוכל לתבוע את כספו מהמוכר שהרי לא היה שום פגם במכירה וההפסד נולד רק בגלל הטענה שהמוחזק הוסיף, כך גם פסק הרי"ף במפורש (בסוף דבריו). לעומת זאת לשיטת הראב"ד יוצא שהמוכר עצמו העביר למוחזק טענה שהוא לא יכול להשתמש בה בבית דין ולכן המוכר הפסיד את הלוקח ויצטרך לפצות אותו. אמנם הראב"ד לא כתב את זה במפורש, אך כך יוצא משיטתו (וכך גם הרשב"ם פסק). ניכר ששיטת הרא"ש במחלוקת זו תהיה כשיטת הרי"ף מכיוון שגם לשיטתו הפחד של המוחזק שנובע מהחזקתו בקרקע שלוש שנים הוא זה שגורם לכך שהמוחזק מפסיד את השדה ולא המוכר.

== פסיקת הלכה ==
בפשט ה'''שו"ע''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=cm_x10318 (קמו, יג)] ניכר שנפסק כרי"ף בשתי המחלוקות. נראה מפשט לשונו שיש פער בין הטענות כי המוחזק יודע שהמערער הוא [[מרא קמא]] מחמת עצמו, אך את הידיעה על הקניה הוא יודע מחמת המוכר. בנוסף השו"ע פוסק שהמוחזק לא יכול לתבוע את המוכר כי הוא הפסיד את עצמו וכך גם פוסק ה'''מגיד משנה''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=77&perek=14&halocha=14 (הלכות טוען ונטען יד יד)]
כך מסביר ה'''ש"ך''' (ט) את השו"ע.

לעומת זאת ה'''סמ"ע''' (כט) אומר דבר פלא, לשיטתו השו"ע סובר דווקא כציור הראב"ד והרא"ש, שכל טענות המוחזק נובעות מאמירת המוכר ולמרות זאת אין לו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". דברי הסמ"ע קשים מאד משתי סיבות. האחת, שמדיוק בלשון השו"ע נובע במפורש שיש פער במקור טענותיו של המוחזק. והשנייה, שאם הסמ"ע מעמיד את השו"ע כך שהמוחזק מצטט את ה[[מרא קמא]], איך הוא מסביר את זה שהשו"ע פוסק שהמוחזק לא יכול לגבות את ההפסד שלו מהמוכר, הרי המוחזק ציטט את המוכר בצורה מדויקת ולכן המוכר הוא זה שהפסיד את המוחזק ויצטרך לפצות אותו?

בדבריו כותב הסמ"ע ששיטת השו"ע היא גם שיטת הרא"ש ולכאורה לא מובן מה דומה בניהם מעבר לציור המקרה, אפשר שמתוך הדמיון הזה ניתן להסביר את דברי הסמ"ע. כמו שהסברנו, לשיטת הרא"ש, החיסרון בטענות נולד דווקא אצל המוחזק, כשהמוכר טען בפניו את הטענות לא הייתה איתן בעיה, אך כשהמוחזק טוען אותן ומתוך שיקולים פרטיים במוחזק בית דין לא מקבלים אותן ולכן המוחזק הוא זה שאשם באיבוד השדה, וממילא הוא לא יוכל לתבוע את ההפסד מהמוכר. זו דרך נוספת להסבר השו"ע אף שהיא לא הפשט שלו.

[[קטגוריה:חזקת קרקעות]]
[[קטגוריה:בבא בתרא ל.]]
[[קטגוריה: טוען ונטען פרק יד]]
[[קטגוריה: חושן משפט סימן קמו]]

קטגוריה:הלכות חזקת קרקעות

2016-04-10T17:44:29Z

Yoyo: דף חדש: קטגוריה:חושן משפט

[[קטגוריה:חושן משפט]]

קטגוריה:חושן משפט סימן קמו

2016-04-10T17:43:48Z

Yoyo: דף חדש: קטגוריה:הלכות חזקת קרקעות

[[קטגוריה:הלכות חזקת קרקעות]]

קטגוריה:טוען ונטען פרק יד

2016-04-10T17:41:56Z

Yoyo: דף חדש: קטגוריה:ספר משפטים

[[קטגוריה:ספר משפטים]]

קטגוריה:בבא בתרא ל.

2016-04-10T17:37:00Z

Yoyo:

[[קטגוריה:מסכת בבא בתרא]]

קטגוריה:בבא בתרא ל.

2016-04-10T17:36:17Z

Yoyo: דף חדש: קטגוריה:בבא בתרא

[[קטגוריה:בבא בתרא]]

המחזיק בקרקע בטענה שקנאה מבלי שבירר בעלות המוכר (לאו קא מודית)

2016-04-10T17:35:33Z

Yoyo:

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||בבא בתרא ל א-ל ב||טוען ונטען יד יד|חושן משפט קמו יג}}

סוגיה זו עוסקת בחזקת שלוש שנים שיש עמה טענה גרועה.

==מבוא==
ב'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=30&format=pdf (בבא בתרא ל א- ל ב)] מתואר מקרה שבו פלוני [[מוחזק]] בשדה, כנגדו בא מערער ושואל אותו: "מה אתה עושה בקרקע שלי"? עונה המוחזק: "קניתי את השדה מפלוני (מעתה הוא יקרא מוכר) שקנה אותה ממך". משיב לו המערער: מכיוון שאתה הודית שהקרקע הייתה שלי ואתה מודה שלא אתה קנית ממני את הקרקע, אלא המוכר קנה, אתה לא בעל דברים שלי, כלומר, אין לך סמכות לדבר מולי ולכן אין לך זכות על הקרקע. בהמשך הגמרא מובאת פסיקת רבא שאכן זה הדין והמוחזק צריך לצאת מהקרקע. 
מפשט הסוגיה עולה בבירור שהגמרא עוסקת במקרה שבו המערער לא מוכח כבעלים הראשון של השדה (ובלשון הגמרא, "[[מרא קמא]]") שהרי אם הוא היה מוכח כ[[מרא קמא]] הוא לא היה צריך לומר למוחזק "אתה הודית שאני ה[[מרא קמא]]", זה הרי כבר ידוע מראש, כך גם כותב ה'''נמוקי יוסף''' (ל א ד"ה א"ל ולאו קמודית). 
בנוסף, ה'''רשב"ם''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=30b&format=pdf (ל ב ד"ה אמר ליה)] מוסיף, שמפשט הגמרא עולה גם שלמוחזק אין [[חזקת שלוש שנים]] בשדה, שהרי לא כתוב "ואכלתיה שני חזקה".

== שאלת הראשונים בסוגיה ==
כלל הראשונים בסוגיה נדרשים לשאלה על פסיקתו של רבא. ישנו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" שמוזכר פעמים רבות בש"ס ולפיו, אם אדם זכאי מעיד על עצמו שהוא חייב מסיבה מסוימת ומיד לאחר מכן מזכה את עצמו, אנחנו מאמינים לזיכויו כמו שהאמנו לחיובו והוא יוצא זכאי מן הדין. לכאורה דין זה צריך להיות תקף גם במקרה של הסוגיה, מלכתחילה המוחזק לא היה צריך להתמודד עם המערער כי אין למערער שום סמכות של [[מרא קמא]], ולכן אף שהמוחזק אמנם אסר את עצמו כי הוא הודה שהמערער הוא [[מרא קמא]], מיד לאחר מכן הוא התיר את עצמו שהרי הוא אמר שהמוכר קנה את השדה מהמערער, מדוע המוחזק לא יהיה נאמן משום "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"? חיזוק לשאלה ניתן לראות ב'''רשב"ם''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=29b&format=pdf (כט ב ד"ה עליו)] שם נכתב שבמקרים שבהם מדובר על [[מרא קמא]] מחויב לומר שלמערער יש עדות על כך שהוא [[מרא קמא]] שאם לא כך המוחזק יהיה נאמן גם בלא ראייה שהחזיק שלוש שנים שהרי מתקיים דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". זו השאלה בסוגיה, נראה שלוש שיטות בפתרונה.

== שיטת הרי"ף ==
ה'''רי"ף''' (ל א-ל ב ד"ה ההוא דא"ל) עונה על שאלת הסוגיה בעזרת הוספת עיקרון בדין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" שלא הכרנו עד כה. לשיטת הרי"ף דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" מתקיים, רק מתי שטענת האיסור וטענת ההיתר הן באותו חוזק, אך כשיש פער בין הטענות וטענת האיסור יותר חזקה מטענת ההיתר, אי אפשר להשתמש בדין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". בסוגיה שלנו יש פער בין הטענות, לשיטת הרי"ף הפער נוצר מכיוון שהודאת המוחזק שהקרקע שייכת למערער היא בתורת וודאי ואילו טענת המוחזק שהמוכר אמר לו שקנה את השדה מהמערער היא בתורת ספק. מתוך הבנתנו עד כה בפשט הגמרא דברי הרי"ף קשים, אם מבינים שכמו שהמוחזק שמע מהמוכר שהמערער הוא מרא קמא, כך הוא שמע מהמוכר שהוא קנה את השדה מהמערער, לא מובן מדוע יש פער בין שתי האמירות של המוחזק, או ששתיהן יהיו בתורת ספק, או ששתיהן יהיו בתורת וודאי?

===הבנת הנמוקי יוסף והרמב"ן ברי"ף===
על כך עונה ה'''נמוקי יוסף''' (בהמשך ד"ה א"ל ולאו קמודית). הנמוקי יוסף כותב בהדיא, שאם באמת המקור של שתי טענות המוחזק הוא מתוך דברי המוכר ודאי שלא נוצר פער בטענותיו של המוחזק שיביא להוצאת השדה מידיו. מדברי הנמוקי יוסף עולה שהוא מבין שלשיטת הרי"ף יש פער בין המקורות של הטענות, אך הוא לא כותב במפורש מה הפער. תשובה מדויקת לכך מובאת בהבנת ה'''רמב"ן''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=122&hilite= (ל א ד"ה ולא קא מודית)] ברי"ף, הרמב"ן כותב בפירוש שלדעת הרי"ף המוחזק עצמו יודע שהשדה הייתה של המערער והידיעה הזו לא נובעת מכוח המוכר. לעומת זאת, את העובדה שהמוכר קנה את השדה מהמערער המוחזק יודע רק מחמת מהמוכר. לכן הידיעה שהמערער הוא מרא קמא היא ודאית כי הוא יודע אותה מחמת עצמו, ולעומת זאת, הידיעה שהמוכר באמת קנה מהמרא קמא מסופקת מכיוון שהמוחזק עצמו לא ראה את המכירה, הוא יודע עליה רק כי המוכר אמר לו ואין לו שום דרך לדעת אם המוכר דובר אמת או משקר. כך נוצר מצב של ודאי וספק ו[[אין ספק מוציא מידי ודאי]]. הבנתם של הנמוקי יוסף והרמב"ן ברי"ף מדויקת מלשון הרי"ף שמוסיף את עניין אמירת המוכר רק לגבי טענת המוחזק שהמוכר קנה את השדה מהמערער, אך הוא לא מזכיר זאת לעניין הודאת המוחזק שהמערער הוא מרא קמא.
 לסיכום השיטה יוצא, שאכן אם כל טענות המוחזק היו נובעות מהמוכר כמו ההבנה הראשונית בפשט הגמרא, פשוט שהיה לו "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" כמו שלמוכר יש, אך ברגע שהמוחזק הוסיף טענה שנובעת מעצמו ולכן היא ודאית, הוא ביטל את "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" ולכן הוא מפסיד את השדה למערער. ניתן לדייק שלשיטת הרי"ף הדגש בהבנת הגמרא הוא "לאו '''את''' קמודית" דווקא בגלל שאתה עצמך מודה מתוך ידיעה אישית, אין לך "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".

== שיטת הראב"ד ==
בניגוד להעמדת הרמב"ן ברי"ף לשיטת ה'''ראב"ד''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14064&st=&pgnum=68 (מובא בשיטמ"ק ל א מהמילים "ואם יתמה")] המוחזק מצטט בצורה מדויקת את מה שאמר לו המוכר ואין שום טענה שנובעת מתוך ידיעתו האישית, למרות זאת, לא יווצר אצלו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". אמנם, אם המוכר היה טוען את אותן הטענות שטען המוחזק בבית דין הוא היה זוכה בדין, אך אם המוחזק טוען אותן טענות בשם המוכר הוא מפסיד. גם הראב"ד מסכים לעיקרון של הרי"ף שבמצב שבו נוצר פער בין טענת האיסור לטענת ההיתר לא מתקיים דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", אך לשיטתו הפער נוצר כבר כשהמוחזק ציטט את המוכר. לשיטת הראב"ד, מתי שהמוכר אמר למוחזק שהמערער הוא מרא קמא היה מותר למוחזק להאמין למוכר מכיוון ש"[[הודאת בעל דין כמאה עדים דמי]]", ואילו מתי שהמוכר אמר למוחזק שהוא קנה את השדה מהמערער היה אסור למוחזק להאמין, כי הודאת בעל דין מתקיימת רק בדברים שהם לרעת המוכר ולא לטובתו. לכן נוצר פער בין הטענות ומתבטל "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". כשהמוכר טוען את טענותיו הן ודאיות ולכן יש לו את דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", אך כשהלוקח טוען אותן, טענת הקניה הופכת להיות לגביו ספק ולכן לשיטת הראב"ד לא מתקיים בו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". לשיטת הראב"ד הדגש בדברי הגמרא הוא "את לאו '''קמודית'''" הבעיה היא בהודאה של המוחזק שהיא ודאית לעומת טענת הקניה המסופקת.

===שאלת הרמב"ן על שיטת הראב"ד===
ה'''רמב"ן''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=122&hilite= (בהמשך דבריו, מהמילים ואין הדברים הללו)] שואל על דברי הראב"ד. בסופו של דבר אם המוכר יכול להיות נאמן לטעון "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" בבי"ד מדוע המוחזק לא יהיה נאמן לטעון את אותן טענות מכוחו של המוכר, הרי כמו שהמוכר יכול לומר שהמערער לא היה מעולם [[מרא קמא]], כך המוחזק יכול לומר זאת ומתוך כך נאמין לשניהם לטענתם שהשדה נקנתה מהמערער, בין אם היא נובעת מידיעה אישית ובין אם היא נובעת מאמירת המוכר?

==הבנת מחלוקת רי"ף – ראב"ד ע"פ מחלוקת התומים והנתיבות==
את שורש מחלוקת הרי"ף והראב"ד נתין להבין מתוך מחלוקת התומים והנתיבות. ה'''תומים''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15003&st=&pgnum=367&hilite= (חו"מ קמו יד ד"ה והנה)] מביא את פסיקת השו"ע [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%A7%D7%9C%D7%92_%D7%92 (חו"מ קלג ג)] שלפיה במקרה שראובן קיבל חפץ בתורת הלוואה משמעון בעדים ושמעון בא ותובע אותו בבית דין על החפץ, ראובן יכל לטעון שהוא החזיר את החפץ ובית דין יאמינו לו. מתוך שראובן יכול לטעון כך, אם הוא מוציא את החפץ וטוען שהוא משכון בידו (למרות שהעדים ראו שהחפץ ניתן לו בתורת הלוואה) בית דין מאמינים לו. דין זה נובע מתוך דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]", מכיוון שראובן אסר את עצמו על ידי זה שהראה את החפץ וכבר לא יכול לטעון שהחזירו, בית דין מאמינים לו על כך שהחפץ אצלו בתורת משכון. לעומת זאת אם ראובן מראה את החפץ לעדים לפני שבא לבית דין וטוען בפניהם את אותה טענה, שהחפץ אצלו בתורת משכון, אין לו "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". בנוסף, מאחר שהעדים ראו את החפץ, ראובן לא יוכל לאחר מכן לטעון בפני בית דין שהחפץ אצלו בתורת משכון, בגלל שהוא לא יכול להגיד שבכך שהוא הראה את החפץ הוא אסר על עצמו, שהרי יש כבר עדים שהוא לא החזיר את החפץ.
 מכאן מוכיח התומים, (ושיטתו מדויקת גם מדברי ה'''סמ"ע''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=cm_x10292 (חו"מ קלג ח)]) שדין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" הוא דין שרק בית דין יכולים להשתמש בו אך כשאנשים פרטיים שומעים אותו, אין להם יכולת לומר שהיה כאן "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" והם צריכים להתייחס לכל טענה בפני עצמה, לטענת האיסור הם צריכים להאמין משום "[[הודאת בעל דין כמאה עדים דמי]]" ולטענת ההיתר אסור להם להאמין, ולכן אצלם אין את דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". אפשר להשליך את סברת התומים על הראב"ד ולומר, שגם לשיטתו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" עובד רק בפני בית דין ולכן אם המוכר היה טוען בבית דין הוא היה נאמן. לעומת זאת, למוחזק אין סמכות להאמין למוכר כי הוא אדם פרטי ולכן כשהוא שומע מהמוכר ולאחר מכן טוען אותו דבר מול בית דין, בית דין בודק את טענותיו אחת לאחת וכך לא יתקיים אצלו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]".

ה'''נתיבות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=225 (חו"מ קמו יז)] חולק על התומים, לשיטתו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" מתקיים גם שלא בפני בית דין, כל הדיון בסימן קלג בשו"ע מתחיל בגלל ששם מדובר ב"[[מיגו גרוע]]" (מכיוון שראובן לא ירצה לשקר ולומר החזרתי, כי אחר כך לא יוכל להשתמש בחפץ מחשש שיראו אותו ויבינו ששיקר) שאותו מותר לטעון רק בבי"ד ולא בפני עדים, אך את דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" מותר לומר גם בפני עדים וכוחו לא יגרע. סברת הנתיבות תואמת לשיטת הרי"ף ולקושיית הרמב"ן שלפיהן לא ניתן להבין מדוע נוצר פער בטענות המוחזק כשהוא מצטט את טענותיו של המוכר והרי אצל המוכר אין פער בין הטענות?

===סברת הרב מרדכי שטרנברג בהסבר מחלוקתם===
'''הרב מרדכי שטרנברג''' (חידושי הרב מרדכי, סוגית לאו קא מודית) מביא סברה שמסבירה את שורש מחלוקת הרי"ף והראב"ד. נקודת המחלוקת בניהם היא בהגדרת דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". לכולי עלמא [[מיגו]] אפשר לומר רק בפני בית דין ולא בפני אנשים פרטיים. הטעם לכך הוא שתפקידם של העדים הוא לספר מה קרה במציאות ולא לעשות חשבונות, לכן כשעד שומע טענה, אין לו סמכות לומר שמתוך שהיה יכול לטעון טענה אחרת אני אאמין לו לטענה שטען, אלא העד רואה את הטענה בפני עצמה וכך מעביר אותה לבית דין. לעומת זאת, תפקידו של בית דין הוא להוציא את האמת לאור והחשבון של [[מיגו]] הוא אחד מהכלים לעשות את זה. נקודת המחלוקת בין השיטות היא האם ניתן לדמות את דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" ל[[מיגו]] או לא. הראב"ד והתומים מבינים שדין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" הוא סוג של חשבון, אדם יוצר מציאות שבה הוא חייב ואז מבקש ממנו להאמין לו לכך שהוא מתיר את עצמו כי הוא גם היה יכול מעיקרא לשתוק והיינו מאמינים לו. לכן מובן שרק בית דין יכול לקבל את זה ואילו יחיד ששמע "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" לא יוכל לצטט אותו. לעומת זאת הרי"ף והנתיבות מבינים ש"[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" הוא תיאור מציאות פשוט ורציף, המוחזק אוסר ומתיר באותה אמירה ואין כאן שום חשבון, לכן גם סתם אנשים יוכלו לקבל ולצטט את זה וממילא לא מובן מדוע אם המוחזק ציטט את המוכר הוא לא יהיה נאמן ומחויב להבין שהפער נולד רק כי המוחזק עצמו יצר אותו.

== שיטת הרא"ש ==
ה'''רא"ש''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%90%D7%A9%D7%A8_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%91%D7%AA%D7%A8%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%92#.D7.A1.D7.99.D7.9E.D7.9F_.D7.96 (בבא בתרא ג ז, במילים ולי נראה)] מביא תשובה שונה לשאלת הסוגיה. לשיטתו ציור המקרה הוא כראב"ד, כלומר, המוחזק מצטט לגמרי את המוכר, אך הסיבה שהמוכר נאמן והמוחזק לא, שונה מהראב"ד. לשיטת הרא"ש טענת המוחזק פגומה עוד לפני שדנים בפער בין הטענות, זאת מכיוון שהמוחזק חושש לטעון שהשדה לא הייתה מעולם של ה[[מרא קמא]]. כל דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" מבוסס על "[[מיגו דאי בעי שתק]]" אנחנו מאמינים לזה שאדם אוסר את עצמו ואז מתיר, כי הוא היה יכול לשתוק מעיקרא ולזכות בדין. ואילו בסוגיין המוחזק לא באמת יכול היה לשתוק, זאת מכיוון שהוא מפחד ממצב שבו העובדה שהמערער אף פעם לא היה בשדה תיקבע על סמך שתיקתו, ולכן דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" בכלל לא מתחיל להתממש.

ה'''פלפולא חריפתא''' (בבא בתרא ג י) מסביר מדוע המוחזק חושש לטעון את טענתו, לשיטתו צריך להעמיד שמדובר במקרה שלמוכר לא הייתה חזקת שלוש שנים בשדה אך למוחזק ישנה חזקה. מתוך כך נובע שהמוחזק לא רוצה לטעון שהמערער אף פעם לא היה [[מרא קמא]], מכיוון שכך הוא מכניס את עצמו למצב שבו אם המערער ימצא עדים שהוא באמת [[מרא קמא]] הוא יסלק אותו מהשדה. לעומת זאת, אם המוחזק יטען טענת "קניתי מהמוכר שקנה מהמערער", אפילו אם המערער יצליח להוכיח ממקום אחר שהוא [[מרא קמא]] המוחזק לא יצא מהשדה, כי יש לו החזקת שלוש שנים וטענת קניין. לכן למוחזק נוח יותר לטעון שהוא קנה מהמוכר שקנה מהמערער ונאמין לו מתוך שהיה יכול לטעון שהמערער לא קשור בכלל לשדה, מאשר לטעון מלכתחילה שהמערער לא קשור לשדה. בגלל זה מתפרק למוחזק ה[[מיגו]] וממילא אין לו גם "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" (זאת בניגוד למוכר שאין לו חזקה ולכן מפחד לטעון את שתי הטענות במידה שווה)

==נפקא מינה בחובת המוכר כלפי המוחזק==
יש נפקא מינה ברורה בין שיטת הרי"ף לבין שיטת הראב"ד בשאלה האם כשהדין התממש והמערער הוציא את השדה מהמוחזק, המוחזק יכול לתבוע את הכסף שהפסיד מהמוכר. ככלל, מי שבגללו המוחזק הפסיד את השדה יישא באחריות על כך. לשיטת הרי"ף כל הסיבה שהמוחזק הפסיד את השדה היא שהוא הוסיף טענה מעצמו, שהרי אם הוא היה מצטט את מה שהמוכר אמר לו הוא לא היה מפסיד את השדה, לכן המוחזק לא יוכל לתבוע את כספו מהמוכר שהרי לא היה שום פגם במכירה וההפסד נולד רק בגלל הטענה שהמוחזק הוסיף, כך גם פסק הרי"ף במפורש (בסוף דבריו). לעומת זאת לשיטת הראב"ד יוצא שהמוכר עצמו העביר למוחזק טענה שהוא לא יכול להשתמש בה בבית דין ולכן המוכר הפסיד את הלוקח ויצטרך לפצות אותו. אמנם הראב"ד לא כתב את זה במפורש, אך כך יוצא משיטתו (וכך גם הרשב"ם פסק). ניכר ששיטת הרא"ש במחלוקת זו תהיה כשיטת הרי"ף מכיוון שגם לשיטתו הפחד של המוחזק שנובע מהחזקתו בקרקע שלוש שנים הוא זה שגורם לכך שהמוחזק מפסיד את השדה ולא המוכר.

== פסיקת הלכה ==
בפשט ה'''שו"ע''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=cm_x10318 (קמו, יג)] ניכר שנפסק כרי"ף בשתי המחלוקות. נראה מפשט לשונו שיש פער בין הטענות כי המוחזק יודע שהמערער הוא [[מרא קמא]] מחמת עצמו, אך את הידיעה על הקניה הוא יודע מחמת המוכר. בנוסף השו"ע פוסק שהמוחזק לא יכול לתבוע את המוכר כי הוא הפסיד את עצמו וכך גם פוסק ה'''מגיד משנה''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=77&perek=14&halocha=14 (הלכות טוען ונטען יד יד)]
כך מסביר ה'''ש"ך''' (ט) את השו"ע.

לעומת זאת ה'''סמ"ע''' (כט) אומר דבר פלא, לשיטתו השו"ע סובר דווקא כציור הראב"ד והרא"ש, שכל טענות המוחזק נובעות מאמירת המוכר ולמרות זאת אין לו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". דברי הסמ"ע קשים מאד משתי סיבות. האחת, שמדיוק בלשון השו"ע נובע במפורש שיש פער במקור טענותיו של המוחזק. והשנייה, שאם הסמ"ע מעמיד את השו"ע כך שהמוחזק מצטט את ה[[מרא קמא]], איך הוא מסביר את זה שהשו"ע פוסק שהמוחזק לא יכול לגבות את ההפסד שלו מהמוכר, הרי המוחזק ציטט את המוכר בצורה מדויקת ולכן המוכר הוא זה שהפסיד את המוחזק ויצטרך לפצות אותו?

בדבריו כותב הסמ"ע ששיטת השו"ע היא גם שיטת הרא"ש ולכאורה לא מובן מה דומה בניהם מעבר לציור המקרה, אפשר שמתוך הדמיון הזה ניתן להסביר את דברי הסמ"ע. כמו שהסברנו, לשיטת הרא"ש, החיסרון בטענות נולד דווקא אצל המוחזק, כשהמוכר טען בפניו את הטענות לא הייתה איתן בעיה, אך כשהמוחזק טוען אותן ומתוך שיקולים פרטיים במוחזק בית דין לא מקבלים אותן ולכן המוחזק הוא זה שאשם באיבוד השדה, וממילא הוא לא יוכל לתבוע את ההפסד מהמוכר. זו דרך נוספת להסבר השו"ע אף שהיא לא הפשט שלו.

[[קטגוריה:חזקת שלוש שנים]]
[[קטגוריה:בבא בתרא ל.]]
[[קטגוריה: טוען ונטען פרק יד]]
[[קטגוריה: חושן משפט סימן קמו]]

המחזיק בקרקע בטענה שקנאה מבלי שבירר בעלות המוכר (לאו קא מודית)

2016-04-10T17:32:21Z

Yoyo: דף חדש: {{תחרות כתיבה}} {{מקורות||בבא בתרא ל א-ל ב||טוען ונטען יד יד|חושן משפט קמו יג}} סוגיה זו עוסקת בחזקת שלוש ש...

{{תחרות כתיבה}}

{{מקורות||בבא בתרא ל א-ל ב||טוען ונטען יד יד|חושן משפט קמו יג}}

סוגיה זו עוסקת בחזקת שלוש שנים שיש עמה טענה גרועה.

==מבוא==
ב'''גמרא''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=30&format=pdf (בבא בתרא ל א- ל ב)] מתואר מקרה שבו פלוני [[מוחזק]] בשדה, כנגדו בא מערער ושואל אותו: "מה אתה עושה בקרקע שלי"? עונה המוחזק: "קניתי את השדה מפלוני (מעתה הוא יקרא מוכר) שקנה אותה ממך". משיב לו המערער: מכיוון שאתה הודית שהקרקע הייתה שלי ואתה מודה שלא אתה קנית ממני את הקרקע, אלא המוכר קנה, אתה לא בעל דברים שלי, כלומר, אין לך סמכות לדבר מולי ולכן אין לך זכות על הקרקע. בהמשך הגמרא מובאת פסיקת רבא שאכן זה הדין והמוחזק צריך לצאת מהקרקע. 
מפשט הסוגיה עולה בבירור שהגמרא עוסקת במקרה שבו המערער לא מוכח כבעלים הראשון של השדה (ובלשון הגמרא, "[[מרא קמא]]") שהרי אם הוא היה מוכח כ[[מרא קמא]] הוא לא היה צריך לומר למוחזק "אתה הודית שאני ה[[מרא קמא]]", זה הרי כבר ידוע מראש, כך גם כותב ה'''נמוקי יוסף''' (ל א ד"ה א"ל ולאו קמודית). 
בנוסף, ה'''רשב"ם''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=30b&format=pdf (ל ב ד"ה אמר ליה)] מוסיף, שמפשט הגמרא עולה גם שלמוחזק אין [[חזקת שלוש שנים]] בשדה, שהרי לא כתוב "ואכלתיה שני חזקה".

== שאלת הראשונים בסוגיה ==
כלל הראשונים בסוגיה נדרשים לשאלה על פסיקתו של רבא. ישנו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" שמוזכר פעמים רבות בש"ס ולפיו, אם אדם זכאי מעיד על עצמו שהוא חייב מסיבה מסוימת ומיד לאחר מכן מזכה את עצמו, אנחנו מאמינים לזיכויו כמו שהאמנו לחיובו והוא יוצא זכאי מן הדין. לכאורה דין זה צריך להיות תקף גם במקרה של הסוגיה, מלכתחילה המוחזק לא היה צריך להתמודד עם המערער כי אין למערער שום סמכות של [[מרא קמא]], ולכן אף שהמוחזק אמנם אסר את עצמו כי הוא הודה שהמערער הוא [[מרא קמא]], מיד לאחר מכן הוא התיר את עצמו שהרי הוא אמר שהמוכר קנה את השדה מהמערער, מדוע המוחזק לא יהיה נאמן משום "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"? חיזוק לשאלה ניתן לראות ב'''רשב"ם''' [http://hebrewbooks.org/shas.aspx?mesechta=23&daf=29b&format=pdf (כט ב ד"ה עליו)] שם נכתב שבמקרים שבהם מדובר על [[מרא קמא]] מחויב לומר שלמערער יש עדות על כך שהוא [[מרא קמא]] שאם לא כך המוחזק יהיה נאמן גם בלא ראייה שהחזיק שלוש שנים שהרי מתקיים דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". זו השאלה בסוגיה, נראה שלוש שיטות בפתרונה.

== שיטת הרי"ף ==
ה'''רי"ף''' (ל א-ל ב ד"ה ההוא דא"ל) עונה על שאלת הסוגיה בעזרת הוספת עיקרון בדין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" שלא הכרנו עד כה. לשיטת הרי"ף דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" מתקיים, רק מתי שטענת האיסור וטענת ההיתר הן באותו חוזק, אך כשיש פער בין הטענות וטענת האיסור יותר חזקה מטענת ההיתר, אי אפשר להשתמש בדין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". בסוגיה שלנו יש פער בין הטענות, לשיטת הרי"ף הפער נוצר מכיוון שהודאת המוחזק שהקרקע שייכת למערער היא בתורת וודאי ואילו טענת המוחזק שהמוכר אמר לו שקנה את השדה מהמערער היא בתורת ספק. מתוך הבנתנו עד כה בפשט הגמרא דברי הרי"ף קשים, אם מבינים שכמו שהמוחזק שמע מהמוכר שהמערער הוא מרא קמא, כך הוא שמע מהמוכר שהוא קנה את השדה מהמערער, לא מובן מדוע יש פער בין שתי האמירות של המוחזק, או ששתיהן יהיו בתורת ספק, או ששתיהן יהיו בתורת וודאי?

===הבנת הנמוקי יוסף והרמב"ן ברי"ף===
על כך עונה ה'''נמוקי יוסף''' (בהמשך ד"ה א"ל ולאו קמודית). הנמוקי יוסף כותב בהדיא, שאם באמת המקור של שתי טענות המוחזק הוא מתוך דברי המוכר ודאי שלא נוצר פער בטענותיו של המוחזק שיביא להוצאת השדה מידיו. מדברי הנמוקי יוסף עולה שהוא מבין שלשיטת הרי"ף יש פער בין המקורות של הטענות, אך הוא לא כותב במפורש מה הפער. תשובה מדויקת לכך מובאת בהבנת ה'''רמב"ן''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=122&hilite= (ל א ד"ה ולא קא מודית)] ברי"ף, הרמב"ן כותב בפירוש שלדעת הרי"ף המוחזק עצמו יודע שהשדה הייתה של המערער והידיעה הזו לא נובעת מכוח המוכר. לעומת זאת, את העובדה שהמוכר קנה את השדה מהמערער המוחזק יודע רק מחמת מהמוכר. לכן הידיעה שהמערער הוא מרא קמא היא ודאית כי הוא יודע אותה מחמת עצמו, ולעומת זאת, הידיעה שהמוכר באמת קנה מהמרא קמא מסופקת מכיוון שהמוחזק עצמו לא ראה את המכירה, הוא יודע עליה רק כי המוכר אמר לו ואין לו שום דרך לדעת אם המוכר דובר אמת או משקר. כך נוצר מצב של ודאי וספק ו[[אין ספק מוציא מידי ודאי]]. הבנתם של הנמוקי יוסף והרמב"ן ברי"ף מדויקת מלשון הרי"ף שמוסיף את עניין אמירת המוכר רק לגבי טענת המוחזק שהמוכר קנה את השדה מהמערער, אך הוא לא מזכיר זאת לעניין הודאת המוחזק שהמערער הוא מרא קמא.
 לסיכום השיטה יוצא, שאכן אם כל טענות המוחזק היו נובעות מהמוכר כמו ההבנה הראשונית בפשט הגמרא, פשוט שהיה לו "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" כמו שלמוכר יש, אך ברגע שהמוחזק הוסיף טענה שנובעת מעצמו ולכן היא ודאית, הוא ביטל את "הפה שאסר הוא הפה שהתיר" ולכן הוא מפסיד את השדה למערער. ניתן לדייק שלשיטת הרי"ף הדגש בהבנת הגמרא הוא "לאו '''את''' קמודית" דווקא בגלל שאתה עצמך מודה מתוך ידיעה אישית, אין לך "הפה שאסר הוא הפה שהתיר".

== שיטת הראב"ד ==
בניגוד להעמדת הרמב"ן ברי"ף לשיטת ה'''ראב"ד''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14064&st=&pgnum=68 (מובא בשיטמ"ק ל א מהמילים "ואם יתמה")] המוחזק מצטט בצורה מדויקת את מה שאמר לו המוכר ואין שום טענה שנובעת מתוך ידיעתו האישית, למרות זאת, לא יווצר אצלו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". אמנם, אם המוכר היה טוען את אותן הטענות שטען המוחזק בבית דין הוא היה זוכה בדין, אך אם המוחזק טוען אותן טענות בשם המוכר הוא מפסיד. גם הראב"ד מסכים לעיקרון של הרי"ף שבמצב שבו נוצר פער בין טענת האיסור לטענת ההיתר לא מתקיים דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", אך לשיטתו הפער נוצר כבר כשהמוחזק ציטט את המוכר. לשיטת הראב"ד, מתי שהמוכר אמר למוחזק שהמערער הוא מרא קמא היה מותר למוחזק להאמין למוכר מכיוון ש"[[הודאת בעל דין כמאה עדים דמי]]", ואילו מתי שהמוכר אמר למוחזק שהוא קנה את השדה מהמערער היה אסור למוחזק להאמין, כי הודאת בעל דין מתקיימת רק בדברים שהם לרעת המוכר ולא לטובתו. לכן נוצר פער בין הטענות ומתבטל "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". כשהמוכר טוען את טענותיו הן ודאיות ולכן יש לו את דין "הפה שאסר הוא הפה שהתיר", אך כשהלוקח טוען אותן, טענת הקניה הופכת להיות לגביו ספק ולכן לשיטת הראב"ד לא מתקיים בו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". לשיטת הראב"ד הדגש בדברי הגמרא הוא "את לאו '''קמודית'''" הבעיה היא בהודאה של המוחזק שהיא ודאית לעומת טענת הקניה המסופקת.

===שאלת הרמב"ן על שיטת הראב"ד===
ה'''רמב"ן''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=52681&st=&pgnum=122&hilite= (בהמשך דבריו, מהמילים ואין הדברים הללו)] שואל על דברי הראב"ד. בסופו של דבר אם המוכר יכול להיות נאמן לטעון "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" בבי"ד מדוע המוחזק לא יהיה נאמן לטעון את אותן טענות מכוחו של המוכר, הרי כמו שהמוכר יכול לומר שהמערער לא היה מעולם [[מרא קמא]], כך המוחזק יכול לומר זאת ומתוך כך נאמין לשניהם לטענתם שהשדה נקנתה מהמערער, בין אם היא נובעת מידיעה אישית ובין אם היא נובעת מאמירת המוכר?

==הבנת מחלוקת רי"ף – ראב"ד ע"פ מחלוקת התומים והנתיבות==
את שורש מחלוקת הרי"ף והראב"ד נתין להבין מתוך מחלוקת התומים והנתיבות. ה'''תומים''' [http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=15003&st=&pgnum=367&hilite= (חו"מ קמו יד ד"ה והנה)] מביא את פסיקת השו"ע [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%95%D7%9C%D7%97%D7%9F_%D7%A2%D7%A8%D7%95%D7%9A_%D7%97%D7%95%D7%A9%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%A7%D7%9C%D7%92_%D7%92 (חו"מ קלג ג)] שלפיה במקרה שראובן קיבל חפץ בתורת הלוואה משמעון בעדים ושמעון בא ותובע אותו בבית דין על החפץ, ראובן יכל לטעון שהוא החזיר את החפץ ובית דין יאמינו לו. מתוך שראובן יכול לטעון כך, אם הוא מוציא את החפץ וטוען שהוא משכון בידו (למרות שהעדים ראו שהחפץ ניתן לו בתורת הלוואה) בית דין מאמינים לו. דין זה נובע מתוך דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]", מכיוון שראובן אסר את עצמו על ידי זה שהראה את החפץ וכבר לא יכול לטעון שהחזירו, בית דין מאמינים לו על כך שהחפץ אצלו בתורת משכון. לעומת זאת אם ראובן מראה את החפץ לעדים לפני שבא לבית דין וטוען בפניהם את אותה טענה, שהחפץ אצלו בתורת משכון, אין לו "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". בנוסף, מאחר שהעדים ראו את החפץ, ראובן לא יוכל לאחר מכן לטעון בפני בית דין שהחפץ אצלו בתורת משכון, בגלל שהוא לא יכול להגיד שבכך שהוא הראה את החפץ הוא אסר על עצמו, שהרי יש כבר עדים שהוא לא החזיר את החפץ.
 מכאן מוכיח התומים, (ושיטתו מדויקת גם מדברי ה'''סמ"ע''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=cm_x10292 (חו"מ קלג ח)]) שדין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" הוא דין שרק בית דין יכולים להשתמש בו אך כשאנשים פרטיים שומעים אותו, אין להם יכולת לומר שהיה כאן "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" והם צריכים להתייחס לכל טענה בפני עצמה, לטענת האיסור הם צריכים להאמין משום "[[הודאת בעל דין כמאה עדים דמי]]" ולטענת ההיתר אסור להם להאמין, ולכן אצלם אין את דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". אפשר להשליך את סברת התומים על הראב"ד ולומר, שגם לשיטתו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" עובד רק בפני בית דין ולכן אם המוכר היה טוען בבית דין הוא היה נאמן. לעומת זאת, למוחזק אין סמכות להאמין למוכר כי הוא אדם פרטי ולכן כשהוא שומע מהמוכר ולאחר מכן טוען אותו דבר מול בית דין, בית דין בודק את טענותיו אחת לאחת וכך לא יתקיים אצלו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]".

ה'''נתיבות''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14541&st=&pgnum=225 (חו"מ קמו יז)] חולק על התומים, לשיטתו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" מתקיים גם שלא בפני בית דין, כל הדיון בסימן קלג בשו"ע מתחיל בגלל ששם מדובר ב"[[מיגו גרוע]]" (מכיוון שראובן לא ירצה לשקר ולומר החזרתי, כי אחר כך לא יוכל להשתמש בחפץ מחשש שיראו אותו ויבינו ששיקר) שאותו מותר לטעון רק בבי"ד ולא בפני עדים, אך את דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" מותר לומר גם בפני עדים וכוחו לא יגרע. סברת הנתיבות תואמת לשיטת הרי"ף ולקושיית הרמב"ן שלפיהן לא ניתן להבין מדוע נוצר פער בטענות המוחזק כשהוא מצטט את טענותיו של המוכר והרי אצל המוכר אין פער בין הטענות?

===סברת הרב מרדכי שטרנברג בהסבר מחלוקתם===
'''הרב מרדכי שטרנברג''' (חידושי הרב מרדכי, סוגית לאו קא מודית) מביא סברה שמסבירה את שורש מחלוקת הרי"ף והראב"ד. נקודת המחלוקת בניהם היא בהגדרת דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". לכולי עלמא [[מיגו]] אפשר לומר רק בפני בית דין ולא בפני אנשים פרטיים. הטעם לכך הוא שתפקידם של העדים הוא לספר מה קרה במציאות ולא לעשות חשבונות, לכן כשעד שומע טענה, אין לו סמכות לומר שמתוך שהיה יכול לטעון טענה אחרת אני אאמין לו לטענה שטען, אלא העד רואה את הטענה בפני עצמה וכך מעביר אותה לבית דין. לעומת זאת, תפקידו של בית דין הוא להוציא את האמת לאור והחשבון של [[מיגו]] הוא אחד מהכלים לעשות את זה. נקודת המחלוקת בין השיטות היא האם ניתן לדמות את דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" ל[[מיגו]] או לא. הראב"ד והתומים מבינים שדין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" הוא סוג של חשבון, אדם יוצר מציאות שבה הוא חייב ואז מבקש ממנו להאמין לו לכך שהוא מתיר את עצמו כי הוא גם היה יכול מעיקרא לשתוק והיינו מאמינים לו. לכן מובן שרק בית דין יכול לקבל את זה ואילו יחיד ששמע "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" לא יוכל לצטט אותו. לעומת זאת הרי"ף והנתיבות מבינים ש"[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" הוא תיאור מציאות פשוט ורציף, המוחזק אוסר ומתיר באותה אמירה ואין כאן שום חשבון, לכן גם סתם אנשים יוכלו לקבל ולצטט את זה וממילא לא מובן מדוע אם המוחזק ציטט את המוכר הוא לא יהיה נאמן ומחויב להבין שהפער נולד רק כי המוחזק עצמו יצר אותו.

== שיטת הרא"ש ==
ה'''רא"ש''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%95_%D7%90%D7%A9%D7%A8_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%91%D7%AA%D7%A8%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%92#.D7.A1.D7.99.D7.9E.D7.9F_.D7.96 (בבא בתרא ג ז, במילים ולי נראה)] מביא תשובה שונה לשאלת הסוגיה. לשיטתו ציור המקרה הוא כראב"ד, כלומר, המוחזק מצטט לגמרי את המוכר, אך הסיבה שהמוכר נאמן והמוחזק לא, שונה מהראב"ד. לשיטת הרא"ש טענת המוחזק פגומה עוד לפני שדנים בפער בין הטענות, זאת מכיוון שהמוחזק חושש לטעון שהשדה לא הייתה מעולם של ה[[מרא קמא]]. כל דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" מבוסס על "[[מיגו דאי בעי שתק]]" אנחנו מאמינים לזה שאדם אוסר את עצמו ואז מתיר, כי הוא היה יכול לשתוק מעיקרא ולזכות בדין. ואילו בסוגיין המוחזק לא באמת יכול היה לשתוק, זאת מכיוון שהוא מפחד ממצב שבו העובדה שהמערער אף פעם לא היה בשדה תיקבע על סמך שתיקתו, ולכן דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" בכלל לא מתחיל להתממש.

ה'''פלפולא חריפתא''' (בבא בתרא ג י) מסביר מדוע המוחזק חושש לטעון את טענתו, לשיטתו צריך להעמיד שמדובר במקרה שלמוכר לא הייתה חזקת שלוש שנים בשדה אך למוחזק ישנה חזקה. מתוך כך נובע שהמוחזק לא רוצה לטעון שהמערער אף פעם לא היה [[מרא קמא]], מכיוון שכך הוא מכניס את עצמו למצב שבו אם המערער ימצא עדים שהוא באמת [[מרא קמא]] הוא יסלק אותו מהשדה. לעומת זאת, אם המוחזק יטען טענת "קניתי מהמוכר שקנה מהמערער", אפילו אם המערער יצליח להוכיח ממקום אחר שהוא [[מרא קמא]] המוחזק לא יצא מהשדה, כי יש לו החזקת שלוש שנים וטענת קניין. לכן למוחזק נוח יותר לטעון שהוא קנה מהמוכר שקנה מהמערער ונאמין לו מתוך שהיה יכול לטעון שהמערער לא קשור בכלל לשדה, מאשר לטעון מלכתחילה שהמערער לא קשור לשדה. בגלל זה מתפרק למוחזק ה[[מיגו]] וממילא אין לו גם "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]" (זאת בניגוד למוכר שאין לו חזקה ולכן מפחד לטעון את שתי הטענות במידה שווה)

==נפקא מינה בחובת המוכר כלפי המוחזק==
יש נפקא מינה ברורה בין שיטת הרי"ף לבין שיטת הראב"ד בשאלה האם כשהדין התממש והמערער הוציא את השדה מהמוחזק, המוחזק יכול לתבוע את הכסף שהפסיד מהמוכר. ככלל, מי שבגללו המוחזק הפסיד את השדה יישא באחריות על כך. לשיטת הרי"ף כל הסיבה שהמוחזק הפסיד את השדה היא שהוא הוסיף טענה מעצמו, שהרי אם הוא היה מצטט את מה שהמוכר אמר לו הוא לא היה מפסיד את השדה, לכן המוחזק לא יוכל לתבוע את כספו מהמוכר שהרי לא היה שום פגם במכירה וההפסד נולד רק בגלל הטענה שהמוחזק הוסיף, כך גם פסק הרי"ף במפורש (בסוף דבריו). לעומת זאת לשיטת הראב"ד יוצא שהמוכר עצמו העביר למוחזק טענה שהוא לא יכול להשתמש בה בבית דין ולכן המוכר הפסיד את הלוקח ויצטרך לפצות אותו. אמנם הראב"ד לא כתב את זה במפורש, אך כך יוצא משיטתו (וכך גם הרשב"ם פסק). ניכר ששיטת הרא"ש במחלוקת זו תהיה כשיטת הרי"ף מכיוון שגם לשיטתו הפחד של המוחזק שנובע מהחזקתו בקרקע שלוש שנים הוא זה שגורם לכך שהמוחזק מפסיד את השדה ולא המוכר.

== פסיקת הלכה ==
בפשט ה'''שו"ע''' [http://beta.hebrewbooks.org/tursa.aspx?a=cm_x10318 (קמו, יג)] ניכר שנפסק כרי"ף בשתי המחלוקות. נראה מפשט לשונו שיש פער בין הטענות כי המוחזק יודע שהמערער הוא [[מרא קמא]] מחמת עצמו, אך את הידיעה על הקניה הוא יודע מחמת המוכר. בנוסף השו"ע פוסק שהמוחזק לא יכול לתבוע את המוכר כי הוא הפסיד את עצמו וכך גם פוסק ה'''מגיד משנה''' [http://beta.hebrewbooks.org/rambam.aspx?sefer=13&rtype=%u05E6%u05D5%u05E8%u05EA%20%u05D4%u05D3%u05E3&hilchos=77&perek=14&halocha=14 (הלכות טוען ונטען יד יד)]
כך מסביר ה'''ש"ך''' (ט) את השו"ע.

לעומת זאת ה'''סמ"ע''' (כט) אומר דבר פלא, לשיטתו השו"ע סובר דווקא כציור הראב"ד והרא"ש, שכל טענות המוחזק נובעות מאמירת המוכר ולמרות זאת אין לו דין "[[הפה שאסר הוא הפה שהתיר]]". דברי הסמ"ע קשים מאד משתי סיבות. האחת, שמדיוק בלשון השו"ע נובע במפורש שיש פער במקור טענותיו של המוחזק. והשנייה, שאם הסמ"ע מעמיד את השו"ע כך שהמוחזק מצטט את ה[[מרא קמא]], איך הוא מסביר את זה שהשו"ע פוסק שהמוחזק לא יכול לגבות את ההפסד שלו מהמוכר, הרי המוחזק ציטט את המוכר בצורה מדויקת ולכן המוכר הוא זה שהפסיד את המוחזק ויצטרך לפצות אותו?

בדבריו כותב הסמ"ע ששיטת השו"ע היא גם שיטת הרא"ש ולכאורה לא מובן מה דומה בניהם מעבר לציור המקרה, אפשר שמתוך הדמיון הזה ניתן להסביר את דברי הסמ"ע. כמו שהסברנו, לשיטת הרא"ש, החיסרון בטענות נולד דווקא אצל המוחזק, כשהמוכר טען בפניו את הטענות לא הייתה איתן בעיה, אך כשהמוחזק טוען אותן ומתוך שיקולים פרטיים במוחזק בית דין לא מקבלים אותן ולכן המוחזק הוא זה שאשם באיבוד השדה, וממילא הוא לא יוכל לתבוע את ההפסד מהמוכר. זו דרך נוספת להסבר השו"ע אף שהיא לא הפשט שלו.

[[קטגוריה:חזקת שלוש שנים]]
[[קטגוריה:בבא בתרא ל.-ל:]]
[[קטגוריה: טוען ונטען פרק יד]]
[[קטגוריה: חושן משפט סימן קמו]]