הצגת המקור של הדף "היחס בין ריבית וגזל"

== דעת הריטב"א – מטעם גזה"כ ==


=== הבאת דבריו ===

'''הריטב"א''' (חידושי הריטב"א החדשים ד"ה "שכן חידוש הוא") לומד אחרת, ואומר שריבית אסורה מגזרת הכתוב ולא מטעם גזל. הראיה שמביא הריטב"א היא שהתורה אסרה גם על הלווה, ועוד שמחילת הלווה לא מועילה כדי להתיר להלוות בריבית. משני דינים אלו רואים שזה לא מטעם גזל, שכן בגזל אין איסור על הנגזל, ומחילה על גזל מועילה. אלא יש פה מקור אחר לאיסור ריבית, כפי שנראה לקמן.<br\>
בנוסף לכך, מביא הריטב"א עוד שני חיזוקים לשיטתו: <br\>
החיזוק הראשון היא דעת ר' יוחנן שאומר בגמרא (סא ע"ב) שריבית לא יוצאה בדיינים, אף לא ריבית קצוצה. היה צד לומר שטעמו של ר' יוחנן הוא שלדעתו ריבית זה איסור קל שב"ד לא נזקקים לזה. אך מהגמרא נראה שההפך הוא הנכון: הגמרא (שם) הביאה להסבר טעמו של ריו"ח פסוק '''מיחזקאל''' (יח, יג): "''בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה''" שממנו לומדת הגמ' שריבית היא כ"כ חמורה ש'למיתה ניתן ולא להשבון'. כלומר, להחזיר את הריבית זה לא שייך כי הבעיה זה לא העברה שעשה, שהרי הלווה הסכים, אלא הוא כאילו 'שפך דמים' ורק להחזיר את הכסף זה לא מספיק, אף שבסופו של דבר צריך להחזיר את הריבית זה לא נעשה בכדי לתקן את האיסור אלא זה רק מצווה שצריך לעשות. זאת הסיבה שריבית לא יוצאה בדיינים כי ב"ד לא כופים על המצוות. ואומר הריטב"א שמריו"ח למדנו שכל איסור ריבית זה לא הפגיעה בממון, וחובת ההשבה להלכה זה רק כדי "להקיא איסור שבלע" (הריטב"א שם), לא כדי לתקן את איסור הממון.<br\>
חיזוק שני שמביא הריטב"א לדבריו זה מחלוקת התנאים האם לוקים על איסור ריבית. '''הגמרא''' (סב ע"א) הביאה מחלוקת תנאים בשאלה האם המלווה והערב עוברים על לא תעשה וחייבים מלקות- לדעת ר' נחמיה ור' אלעזר בן יעקב הם פטורים. הגמ' הבינה בתחילה שטעמם משום שיש קום עשה להחזיר את הריבית ולכן אין איסור לאו כי זה לאו הניתק לעשה (רש"י ד"ה "מפני"). הגמ' דוחה הבנה זו ואומרת שהקום עשה זה לקרוע את השטר. '''תוס'''' (ד"ה "לא") הבין ברש"י שלדעתו לא צריך להחזיר את הריבית. אך '''הריטב"א''' (דף סב ע"א ד"ה "לא מאי קום עשה") '''והרמב"ן''' (שם ד"ה "מכלל דת"ק") הבינו שודאי שצריך להחזיר אבל זה לא יתקן את האיסור, כי האיסור זה לא עברת הממון אלא עצם האיסור שנסביר לקמן, ואת הממון צריך להשיב רק מדין שיקיא איסור שבלע.

=== הרחבה בשיטתו של הריטב"א ===

אחרי שהבנו שלדעת הריטב"א איסור ריבית הוא לא מדין גזל אלא מדין גזה"כ, עדיין יש לעמוד על סיבת האיסור.

אפשר היה לומר שאיסור ריבית זה חלק ממצוות עשה של הלוואה. התורה רוצה שאנשים ילוו כסף מדין אהבת חסד, וברגע שעושים את ההלוואה בתוספת ריבית זה פוגע במצוות הלוואה כי אז אנשים לא ירצו ללוות ומכשאין לווים אז גם אין מלווים ולכן המצווה תתבטל. וצריך לומר שביטול עשה זה הוא כ"כ חמור עד שיש גם איסור ללווה להשתתף בעברה זאת אף שהוא עצמו הנפגע, כי ברגע שהוא מוכן לתת ריבית הוא גורם לכך שפחות אנשים ירצו ללוות. <br\>
אבל באמת הסבר זה קצת חסר, כי קשה לומר שעוברים על חמישה לאוים בגלל פגיעה אפשרית במ"ע.

לכן נראה שאיסור ריבית נובע מפגיעה בסדרי חברה מתוקנים. חברה שמתנהלת על ריבית היא חברה מעוותת והתורה באה ללמד אותנו כיצד יש לנהל חברה תקינה. זה לא נובע מצד תיקון המידות של האדם – שיהיה בעל אהבת חסד, כמו ההסבר הקודם – אלא זה בין אדם לחברה. אף שהלווה נותן את הריבית ברצון, זה רצונו כי יש חברה וכלכלה דורסנית ולכן הוא מיישר קו עם העקימות. <br\>
התורה למדה שחברה שמלווה בריבית תוביל גם לשפיכות דמים (כפי שלמדנו מהפס' ביחזקאל יח, יג), כי במקום שיש ריבית יש חברה דורסנית שמוכנה אף להרוג בשל החובות שמצטברים. זה פגיעה באחווה, ב'חי אחיך עמך' (ויקרא כה, לו), מצד הרס החברה, החברה הישראלית בלבד, אך ריבית לגוי מותרת. <br\>
לכן נאסר גם הלווה לתת יד לפגיעה זו. 

הסבר זה עדיין לא מסביר היטב מדוע ריבית קשורה בגזל, אבל זה מקרב את ההגדרות. הלימוד שעשתה הגמרא (סא ע"א) מריבית לגזל הוא לא ישיר, אלא מדין הכלל. כלומר, לולא שהיה איסור לגזול לא היה איסור ריבית, שהרי אם אין איסור לגזול אז אין משמעות לבעלות על ממון. מריבית רואים שיש בעיה לחסר ממון של חברו, כלומר יש בעלות לאדם על ממונו ואסור לאדם אחר לקחת מבעלותו שלא כדין. וממילא יש גם איסור 'לא תגזול'. זה לא 'הצד השווה' רגיל כי זה לא אותו סוג של איסור, אלא זה לימוד של 'מכלל מאתיים מנה'- איסור ריבית נכלל באיסור גזל, כי בגלל שיש גזל יש משמעות לריבית.