הצגת המקור של הדף "העוסק במצווה פטור מן המצווה"

{{מקורות|סוכה ב ו|סוכה כה.|||}}

"''העוסק במצווה פטור מן המצווה'''" הוא כלל הלכתי המוזכר כמה פעמים בש"ס ובפוסקים. הכלל מורכב ומסועף לפרטים ודינים רבים, ובעל השלכות מעשיות בחיי היום יום.

== מקור ==
הגמ' במסכת '''סוכה''' {{ויקיטקסט|סוכה כה א|כה.}} קובעת: "שלוחי מצווה פטורין מן הסוכה" ומבארת הגמרא שם מן המקורות שאדם שעוסק בלכת של מצווה פטור מן המצוות, ונפק"מ לגבי פטור מישיבה בסוכה.

== שיטות הראשונים ==
הסתפקו הראשונים האם העוסק במצווה פטור בכל מצב ממצוות אחרות, או שמא אם יכול לקיים מצוות אחרות יחד עם המצוה בה עוסק, הוא מחוייב בהן? וכן הסתפקו האם הפטור מהמצווה ובכל זאת עושה את שתי המצווות יחד יקבל שכר על שניהם.

מפשט הגמ' '''בסוכה''' <small>(כו.)</small> משמע מהסיפור עם רב חסדא ורבה בר ר"ה, שאף שאפשר לקיים את שתי המצוות יחדו, הם פטורים משניהם כיוון שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. וכן משמע '''מרש"י''' <small>(כה. ד"ה פטורין מן הסוכה)</small> שכתב שפטורין אפילו בשעת חנייתן. אמנם '''תוספות''' <small>(כה. ד"ה שלוחי מצווה)</small> מקשים, וכי יכול להיות שאדם שיש לו ציצית בבגדו ותפילין בראשו יהיה פטור משאר מצוות? ודאי שלא! אלא סוברים תוס' שאם אינו טרוד במצווה שעוסק בה כרגע, אינו פטור מהמצוות המזדמנות לידו. 

'''האור זרוע''' <small>(ח"ב סוכה רצט)</small> מקשה, אם אדם עוסק במצווה ואינו יכול לקיים מצווה אחרת, מדוע צריך פסוק ללמוד ממנו שהוא פטור מהמצווה המזדמנת לידו? הרי פשיטא שיהיה פטור! הרי אין אדם יודע מתן שכרן של מצוות! ואין סברא לומר שיעזוב מצווה אחת ויתעסק בשנייה! אלא הוא סובר כרש"י, שוודאי אע"פ שיכול לקיים את שניהם בהדי הדדי, פטור הוא מהמצווה וזוהי גזירת מלך. אמנם האו"ז מסייג את דבריו, שכ"ז דווקא שעוסק במצווה באופן פעיל, אבל אם כרגע אינו עוסק במצווה – יהיה חייב במצוות אחרות.

'''הר"ן''' <small>(סוכה יא. מדה"ר)</small> הולך גם בשיטת האו"ז ורש"י, שאע"פ שיכול לקיים את שתיהם, פטור מן המצווה. אמנם, מוסיף הר"ן בסיפא, שאם אינו צריך לטרוח הרבה מוטב שיקיים את שתי המצוות ומהיות טוב אל תקרי רע. <small>(ברכות ל.)</small>

וב'''במשנה ברורה''' <small>(תרמ, ס"ק לו)</small> שפסק כמו הר"ן האו"ז ורש"י ששלוחי מצווה פטורים מסוכה אף בשעת חנייתן.

=== סברת רש"י והאור זרוע ===

'''ר' אלחנן וסרמן''' <small>(קובץ הערות מח, יא)</small> מבאר את סברת האו"ז והר"ן, שאין אפשרות לעולם לקיים את שתי המצוות יחד, כי ברגע שאדם עוסק במצווה הוא צריך לעסוק בה בכל נפשו ומאודו, וממילא אין דעתו פנויה לעסוק במצווה אחרת. וכעין זה כתב '''מרן הרב קוק''' זצ"ל <small>(מוסר אביך ב, ב)</small> על דרך המוסר.

=== שיטת הריטב"א ===
'''הריטב"א''' <small>(סוכה כה.)</small> מחדש חידוש עצום ונפלא בסוגייא. הוא שואל בהתחלה את שאלת האו"ז מדוע צריך פסוק שילמד אותנו דין זה, אלא שבתירוצו הוא מחדש, שהפסוק בא להשמיענו שאם אדם עוסק במצווה, אסור לו לעזוב את המצווה שהוא עוסק בה ולעבור למצווה האחרת. ולפי הריטב"א יוצא, שהפטור מהמצווה האחרת הוא גמור, ולא זאת בלבד אמרו, אלא המצווה השנייה הופכת לו לדבר הרשות!

== העוסק במצוות לימוד תורה ==
לימוד תורה היא אחת המצוות החשובות בתורה, וכבר כתב הנביא '''ירמיהו''' <small>(לג, כה)</small> : "כה אמר ה' אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" ודנו כבר חז"ל '''בגמרא''' <small>(נדרים ח. וכן מנחות צט:)</small> בגדר חיוב מצוות והגית בו יומם ולילה. אמנם, למרות כל זאת, גם תלמידי חכמים שתורתם אומנותם ועומלים בתורה יום ולילה, מקיימים גם מצוות אחרות, ומשמע שזה עיקר התורה כדאיתא '''בגמרא''' <small>(קידושין מ:)</small> : "גדול תלמוד המביא לידי מעשה" וכמו שנאמר כבר שתכלית חכמה תשובה ומעשים טובים <small>(ברכות יז.)</small>, ומאידך הכלל שבידנו, ולכן קשה מדוע לא אומרים "העוסק במצווה פטור מן המצווה" בלימוד תורה? 

וישנם כמה תירוצים: 

# 	'''הירושלמי''' <small>(שבת א, ב)</small> מקשה על הגמרא <small>(שבת יא.)</small> המביאה את דברי רשב"י וחבריו שאומרים שאינם צריכים להפסיק אפילו לק"ש כיוון שתורתם אומנותם. הוא שואל, הרי כתוב שהלומד שלא לעשות נוח לו שלא נברא! וא"כ מדוע הם אינם מפסיקים את לימוד התורה בשביל המצוות! הרי הם מפספסים את עיקר תכלית לימוד התורה כמ"ש לעיל! ומסביר '''המאירי''' <small>(מו"ק ט:)</small> את דברי הירושלמי,  שהעוסק במצווה פטור מן המצווה לא נאמר בת"ת הואיל ועיקרה לידיעת קיום שאר מצוות, לכן מבטלין ת"ת למצוות שא"א לקיים ע"י אחרים.
# 	'''המהר"ל''' <small>(נתי"ע א, נתיב התורה א)</small> מביא הסבר אמוני לשאלה. המצוות הן חיוב על האדם, הם חובת גברא ומוטלות על כל אחד ואחד מבנ"י, וברגע שאדם לא מקיים מצוות ואפילו אחת, יש כאן חסרון גדול, והאדם עצמו חסר, כי מספר המצוות הוא רמ"ח כמניין אבריו של האדם, ואילו לימוד התורה היא בגדר מעלה לאדם ומביאתו לשלמות ושכליות רוחנית. לכן, אם אי אפשר שתעשה המצווה ע"י אחרים יש כאן חסרון, והמצווה קודמת לת"ת, וברגע שיכולה המצווה להתקיים ע"י אחרים ואין כאן חסרון, קניין התורה קודם כי הוא מעלה ושלמות לבן האדם.
# 	'''הנצי"ב''' <small>(העמק שאלה שאילתא קסט)</small> סובר, שדין העוסק במצווה פטור מן המצווה, אינו נאמר במצווה שהיא תמידית. ולכן כשאדם עסוק במצוות ת"ת שהיא תמידית ואין לה שיעור או זמן שאדם פטור ממנה, ודאי אינו פטור משאר מצוות.
# 	'''הקהילות יעקב''' <small>(ברכות סימן טו)</small> דן גם הוא בשאלה ומביא שתי גמרות קשות. הגמרא <small>(שבת יא.)</small> אומרת: "מפסיקין מת"ת לק"ש ואין מפסיקין לתפילה", ומעמידים שם שזהו בחברים העוסקים בתורה כגון רשב"י וחבריו, אבל העוסקים במצווה אחרת אפילו מק"ש הם פטורים! ועוד קשה לקה"י, מהא דתנן שבעל קרי אסור בדברי תורה כמופיע בגמ' <small>(ברכות כב.)</small> ואילו לגבי ק"ש שנינו (ברכות כ:) שמהרהר בלבו, ומדוע לא התירו לבעל קרי להיכנס לביהמ"ד לשמוע ולשתוק? מ"ש ממצות ק"ש? עונה הקה"י תשובה נפלאה ביותר, ועושה חילוק בין מצוות ת"ת לשאר מצוות. בכל המצוות החיוביות שבתורה, אפילו שהוא אנוס מלקיים המצווה, עדיין חיוב רמיא עליה. ז"א, עונש לא תקבל, אבל החיוב נשאר. לכן בשאר מצוות אנו אומרים העוסק במצווה פטור מן המצווה, כי ברגע שאתה עוסק במצווה ואז מזדמנת לך מצווה נוספת, אז אתה אנוס, ואינך יכול לעבור למצווה השנייה, כי החיוב על המצווה הראשונה עדיין נשאר.  אבל במצוות ת"ת, כיוון שלא נתנה לה התורה שיעור <small>(עיין פאה פ"א מ"א)</small>, ממילא החיוב הוא כפי יכולתו, ובזמן שהוא אנוס מללמוד, אין זה בגדר מבטל מצווה באונס, אלא זהו גבול חיובו, שהוא עד כמה שאפשר לו, פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית,  ולכן ברגע שיש בפניו מצוות ת"ת ומצווה אחרת, באותו רגע יש לו צורך אחר, והוא בעצם פטור ממצות ת"ת והחיוב אינו חל כלל, וכמובן שכל זה שייך במצווה שאינה יכולה להיעשות ע"י אחרים. ולכן לא מצי למימר העוסק במצווה פטור מן המצווה, משום שהחיוב של ת"ת מתבטל. ואף אם יש לאדם צורך אחר במהלך לימודו, באותו רגע מתבטל חיוב לימוד התורה. וכמובן שמדובר בצורך חשוב או צורך מצווה. (בתורת החסידות, ההגדרה של צורך זה מצב שהאדם לא יוכל לתפקד בשמחה אם לא ימלא צורכו.)  כמובן שגם אדם שכל היום עסוק, חייב ללמוד לפחות פרק אחד ערבית ופרק אחד שחרית כדי לצאת ידי חובת "לא ימוש". הקה"י מקשה מדוע רשב"י וחבריו לא הפסיקו לתפילה? הרי אליבא דהרמב"ם <small>(ריש הלכות תפילה)</small> זו מ"ע מן התורה! אז מ"ש ק"ש דאורייתא שהפסיקו לעומת תפילה שהיא גם דאורייתא?!  מתרץ הקה"י, שגם במצוות תפילה אין שיעור, אלא יכול להתפלל בכל זמן ביום וכפי יכולתו, כמש"כ בגמרא <small>(ברכות כא.)</small>: "ולוואי שיתפלל אדם כל היום כולו", אלא שחז"ל תיקנו זמנים שונים לתפילה במהלך היום. נמצא שמצוות תפילה ומצוות ת"ת הם היינו הך בעניין זה, ולכן שפיר אין דוחין זה את זה. ובאמת מדרבנן מצוות תפילה אולי גוברת על ת"ת כי יש לה חיוב קבוע ג"פ ביום. (ע"ע בהרחבה בקה"י כיצד הוא מתרץ קושיות נוספות בסוגייא).
# 	  '''הרב יצחק הוטנר''' <small>(פחד יצחק)</small> כותב, שמצוות ת"ת זו מצווה רחבה, לכן אף שאדם עוסק בת"ת, אבל באותו זמן עובר לעסוק במצווה אחרת, זה עדיין כביכול נחשב בגדר של תלמוד תורה, וכביכול הוא ממשיך את מצוות ת"ת. ולכן לא שייך לומר העוסק במצווה פטור מן המצווה, כי ממילא מקיים את שתי המצוות יחדו. הוא מוכיח את זה ממש"כ בגמרא <small>(ברכות יז.)</small> שנשים מקבלות שכר על לימוד תורה אפילו שאינן לומדות, אלא רק שולחות את בעליהן וילדיהן ללמוד.