הצגת המקור של הדף "טיוטה:מינימום אמירת הגדה בפסח"

	'''מינימום אמירת הגדה בליל הסדר'''


לכאורה ישנו מקור פשוט וידוע לשאלה זו: כתוב '''בהגדה עצמה''' (פסחים קטז, א-ב): "רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור...". 

אך עמ"נ להבין את פשט הכתוב יש לראות את הראשונים, והראשונים כולם, פה אחד, סבורים שהכוונה לא יצא ידי חובתו, אין הכוונה שלא יצא מדין תורה, אלא לא יצא ידי חובת מצוה מן המובחר , ממילא מקור זה לא יכול לשמש כראיה. אל '''מהרמב"ם''' (סה"מ מקנ"ז) נראית שיטה: "לספר ביציאת מצרים בליל פסח. היא שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן, בתחלת הלילה, כפי צחות לשון המספר". נשמעת ברורה שיטת הרמב"ם, שעניין מצוות והגדת לבנך משתנית מאדם לאדם. אדם שיש לו צחות לשון גבוה רשאי להאריך בסיפור יציאת מצרים כפי יכולתו ולא עוד אלא "הרי זה משובח" (רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"א). 

אך אדם שלא חונן בצחות לשון נראה דבשבילו תוקנה ההגדה, "פתח פיך לאילם" (משלי לא, ח). אך מהמשך דברי הרמב"ם נשמע אחרת: "וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם, ומה שעשו לנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם, ולהודות לו יתעלה על כל טוב שגמלנו – יהיה יותר טוב". 

משמע שהדגש של הרמב"ם במצות והגדת לבנך אינה על כמות אמירת ההגדה, אלא תוכן ההגדה, ולהתמקד ואף להאריך בשלושה דברים: "מה שעשו לנו המצרים", "ואיך לקח ה' נקמתנו מהם", ולהודות לו יתעלה על כל טוב שגמלנו". טעם ההודאה לקב"ה על יציאת מצרים שלכאורה אינה כ"כ רלוונטית לימינו מסביר הרמב"ן בסוף פרשת בא (פרק יג, טז. ד"ה "ולטוטפות בין עינך") וז"ל: "ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כֻּלה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם". 

וכן נשמע דגש ברמב"ם על צורך הארכת הסיפור, (הלכות חמץ ומצה פ"ז ה"ו): "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר ואותנו הוציא משם וגו'".

מגרסת הרמב"ם בגמרא בפסחים (קטז, ב) שגרס "להראות" ולא "לראות" וכן בהדגשתו "כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים" מצינו למדים שלפי הרמב"ם יש צורך לתאר ולהראות עצמו בסיפור כאילו ממש עתה יצא ממצרים, וכמובן הכל כפי צחות לשון המספר. מנהג היקל גדול במאוד מצינו ב'''שו"ת הרא"ש''' (כלל כד, ס"ד): "וששאלת למה אין מברכין על ספור ההגדה, הרבה דברים צוה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן, כגון הפרשת בכורות וכל המועדים שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושין אותו זכר ליציאת מצרים אלא שצוה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יציאת מצרים. ולאו דוקא הגדה בפה, אלא אם ישאל מפרשין לו (וזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים)". 

לשיטתו יוצאת כולא גדולה, דאין מצות והגדת לבנך עד שהבן שואל מעצמו, ואם שאל אל לו להגיד ההגדה בפה, אלא די בזיכרון בעלמא. אך מספר '''מנחת חינוך''' (מצוה כא) נשמעת קושיא על שיטת הרא"ש, שהרי בכל יום ויום אנו מצווים על זכירת יציאת מצרים, ולפיכך, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, דהא ליל הסדר לא טעון סיפר מיוחד אותו צריך להגיד עמ"נ לצאת י"ח במצות והגדת, אלא עצם זכירת יציאת מצרים באותו לילה היא-היא המצוה. 

ה'''שולחן ערוך''' (או"ח סתפ"א ס"ב) פסק שגדר ההגדה הוא סיפור הניסים והנפלאות, כמו סיפור שדרכו לרדת לפרטים וז"ל: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו עד שתחטפנו שינה".