הצגת המקור של הדף "טעם כעיקר - טעימת המאכל"

== שיטת התוספות והרא"ש ==
לעומת '''רש"י''' מדייקים ה'''תוספות''' (צח א ד"ה כל איסורין, צט א ד"ה אלא במאי) ו'''הרא"ש''' (ז כט) מלשון הגמרא "סמכינן אקפילא" שהולכים לקולא – אם יש פחות משישים כנגד האיסור אך הגוי טעם ואמר שאין טעם, המאכל מותר. אם יש שישים כנגד האיסור, המאכל מותר גם ללא טעימת גוי. רק אם במקרה טעם הגוי והתברר שיש טעם – אסור גם ביותר משישים (וכן אם סמך ישראל על ביטול בשישים וכשאכל גילה שיש טעם).

ייתכן מאוד ששיטת '''רש"י ותוספות''' כאן תואמת לשיטתם בכתובות ב,א לגבי השאלה האם יש עניין לברר ספק שאינו ידוע: ל'''רש"י''' (כתובות ב א ד"ה בשני ובחמישי) יש עניין, ולכן תקנו שבתולה תינשא ביום רביעי כדי שאם תהיה לו טענת בתולים יבוא לבי"ד ומתוך כך יתברר הדבר. לכן רק כאשר אין אפשרות להשיג גוי ניתן לסמוך על החזקה. לעומת זאת דעת '''תוספות''' (כתובות ב א ד"ה שאם היה לו) שכאשר יש מציאות מותרת, כגון ספק ספיקא או חזקה, אין לנו עניין לבוא ולחפש בירור, ולכן גם כאן אין עניין לחזר אחר הגוי.