הצגת המקור של הדף "יאוש שלא מדעת"

{{מקורות|1={{ויקיטקסט|משנה בבא מציעא ב#א|בבא מציעא ב א|סוגריים=לא}}|2={{גמרא|בבא מציעא|כב|ב|בבא מציעא כב,ב|בכותרת=כן}}|3={{ויקיטקסט|ירושלמי בבא מציעא ב א|בבא מציעא ב א|סוגריים=לא}}, דף ח ע"ב|4='''הלכות גזילה ואבידה''' {{רמב"ם|גזילה ואבידה|יד|ה|יד,ה}}|5='''חושן משפט''' {{שולחן ערוך|חושן משפט|רסב|רסב ג}}}}
יאוש שלא מדעת היא סוגיה הדנה במקרה של אדם שמוצא אבידה, האם יאוש של הבעלים "בכח" נחשב כמו שהתייאש "בפועל".

== מקור הדין בגמרא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מביאה מחלוקת בדין יאוש שלא מדעת - אדם שמצא אבידה והמאבד לא יודע על כך, וכשיוודע לו יתייאש,<ref>ה'''נימוקי יוסף''' (דף לב בדפי הרי"ף) מסביר ע"פ ה'''גמרא''' (ב"מ כג א) שיאוש = המאבד אמר משהו מסגנון "ווי ליה לחסרוניה" - הצטער על הכסף שמפסיד, כי בכך גילה דעתו שהתייאש מהם.</ref> והגמרא דנה אם דנים בו כאילו התייאש כבר בשעה שהמוצא מצא את האבידה.<ref>ע"פ '''קובץ יסודות וחקירות''' (ע' יאוש שלא מדעת) ו'''אנציקלופדיה תלמודית''' (כרך כ"א ע' יאוש שלא מדעת)</ref>

אביי סובר שיאוש שלא מדעת לא נחשב ליאוש, ורבא סובר שיאוש שלא מדעת נחשב ליאוש.<ref>בהמשך הדף יבוארו [[#ביאור שיטת רבא|שיטת רבא]] ו[[#ביאור שיטת אביי|אביי]]</ref>

== ביאור שיטת רבא ==
ה'''גמרא''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (ב"מ כא ב)] מסבירה שטעמו של רבא הוא שכאשר ידע שהחפץ נפל ממנו יתייאש<ref>לדבי הסברא שיאוש שלא מדעת יועיל אפילו שבפועל לא התייאש עיין ב[https://tablet.otzar.org/pages/?&pagenum=105&book=84239 קונטרס "'''דרך ים'''" כאן]</ref> כי יאמר לעצמו שמאחר ואין לו סימן לחפץ אין סיכוי שהחפץ יוחזר, ו'''רש"י''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%A8%D7%A9%22%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] מסביר שכשהמאבד ישים לב לזה שנאבד לו חפץ דעתו כבר לא תהיה על החפץ, ו'''רבינו יהונתן מלוניל'''<ref>מובא ב"'''קובץ שיטות קמאי'''" לרבי שלום מאיר יונגרמן</ref> כותב שהחפץ שלו לגמרי ויכול להנות ממנו ולאוכלו כיוון שזה נחשב כהגיע לידו בהיתר.

בספר '''שיעורים המצוינים'''<ref>ספר "שיעורים המצוינים" נכתב ע"י הרב שמואל גולינסקי, ר"מ בישיבת חסידי בעלזא בני ברק</ref> הביא את ה'''קהלות יעקב''' (כו) ששואל: האם לשיטת רבא באמת צריך שבסוף יתייאש, ובגלל זה המוכר קונה למפרע את החפץ, אבל אם לא נודע לו שהחפץ נאבד ולא התייאש החפץ לא שייך למוצא, או שלא צריך ייאוש בסוף או שכיון שאם היה יודע היה מתייאש זה מספיק כדי להחשב כיאוש והחפץ שייך למוצא.

ועונה ה'''קהלות יעקב''' (שם), שיש בכך מחלוקת בראשונים. לשיטת ה'''ריטב"א'''<span id="ריטבא"></span> [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 (ב"מ כא ב)], מובא ב'''שטמ"ק''' [https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 (שם)], לא צריך יאוש בפועל, אלא עצם הדבר שכשידע יתייאש זה מספיק אפילו שבסוף לא ידע ולא יתייאש, וה'''תוספות'''<span id="תוספות"></span> <ref>ניתן למצוא ראיה לכך מה'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (ב"מ כב ב)] שכותב שלשיטת רבא קטנים אינם בני מחילה כיוון שכשיגדלו יתייאשו - צריך שיהיה יאוש (כשיגדלו)</ref> [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 (שם)] סוברים שצריך שיהיה בסוף יאוש בפועל, וה'''מג"ש'''<ref>מובא בספר "שיעורים המצוינים"</ref> סובר שאין מחלוקת בין ה[[#תוספות|תוס']] ל[[#ריטבא|ריטב"א]], ושניהם סוברים שצריך שיהיה מצב שיוכל להגיע ליאוש, אבל אם לא יכול להגיע ליאוש (כגון: שוטה וכד') גם רבא מודה.

עוד לגבי סברת רבא, בספר '''יהגה האריה'''<ref>לרב [https://www.hamichlol.org.il/%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A4%D7%95%D7%9E%D7%A8%D7%A0%D7%A6%27%D7%99%D7%A7 אריה פומרנצ'יק]</ref> (ב"מ כא ב<ref>עמוד סא [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 במהדורה הסרוקה באוצר החכמה]</ref>) מקשה על שיטת רבא; שאם היינו יודעים שראובן יתן מחר מתנה לשמעון, לא נאמר שכבר עכשיו החפץ שייך לשמעון, כי הוא לא קנה, אז למה כאן אומרים שזה נחשב ליאוש אפילו שלא התייאש?!<ref>הרב אריה פומרנצ'יק כותב שלאחר כתיבת הקושיה מצא שכך הקשה ה[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''], "וכמעט שעלתה בתיובתא!"</ref> 

ומתרץ [https://beta.otzar.org/#/b/155407/p/65/t/16270.2712844655846496/fs/0/start/0/end/0/c/1627758013074 (שם)] שגם רבא מודה שהיאוש חל רק כשמתיאש בפועל, ומה שה'''גמרא''' ([https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%90/%D7%91 שם]) אמרה שמתייאש, זה לאו דוקא, אלא שהתורה לא חייבה במצוות "השם תשיבם"<ref>ר' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%A0%22%D7%9A/%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%9B%D7%91#.D7.90 דברים כב א]; "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך"</ref> אלא על אבידה שייתכן שישיב אותה, אבל כאן שיודעים בבירור שמיד כשיודע לו יתיאש ולא יצטרך להחזירו, לא מתחייב כלל להשיב, ולכן היאוש המאוחר מועיל, כי החפץ בא לידי המוצא באיסור והוא לא חייב להחזיר את החפץ.<ref>לפי"ז אם התכוון לגזול יעבור על "לא תגזול" כי עדיין היא של הבעלים, ואם הבעלים לא יתייאש אח"כ, המוצא לא קונה את החפץ, כי:<br>א. לא היה יאוש.<br>ב. התחייב ב"השב תשיבם"</ref>

ה"'''ברכת אברהם'''" [https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=47521&st=&pgnum=142&hilite= (שם)] כותב שגדר יאוש שלא מדעת הוא לא מצד שעומד להתייאש בסוף, אלא מצד שאם היה יודע עכשיו את מצב החפץ היה מתייאש.<ref>וכך מובא גם ב[https://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=9612&st=&pgnum=59 '''ריטב"א'''] המובא ב[https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A9%D7%99%D7%98%D7%94_%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A6%D7%AA_%D7%A2%D7%9C_%D7%94%D7%A9%22%D7%A1/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%A4%D7%A8%D7%A7_%D7%91/%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90#%D7%93%D7%A3_%D7%9B%D7%90_%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91 '''שטמ"ק'''] וב'''תוספות''' [https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 (כב ב)]</ref>

'''מהר"ץ חיות''' (שם) מחדש, שגם אם אחרי שנודע למאבד שמעו אותו אומר שהוא לא מתייאש זה נחשב ליאוש, כי הדין לא תלוי במה שהתברר בסוף אלא בדרכם של בני אדם,<ref>יש 2 אפשרויות:<br>א. אומרים שהוא משקר.<br>ב. אומרים שבטלה דעתו אצל כל אדם כיוון שאין בה סימן.</ref> וכיוון שדרכם להתייאש זה נחשב ליאוש<ref>לכאורה שיטת ה'''מהר"ץ''' לא מסתדרת כלל עם שיטת ה[https://wiki.jewishbooks.org.il/mediawiki/wiki/%D7%AA%D7%95%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%AA/%D7%91%D7%91%D7%90_%D7%9E%D7%A6%D7%99%D7%A2%D7%90/%D7%9B%D7%91/%D7%91 '''תוספות'''] וצ"ע, ועיין בספר '''ביאורי סוגיות''' לרבי סמואל הוניגסברג סימן קח.</ref>

== ביאור המחלוקת ==
ע"פ ה'''גמרא''' (שם) בדבר שיש בו סימן גם ל[[#ביאור שיטת אביי|אביי]] וגם ל[[#ביאור שיטת רבא|רבא]] אינו יאוש, אף אם שומעים את המאבד מתייאש בפועל כיוון שהחפץ בא לידי המוצא באיסור (המאבד אומר שיקבל את החפץ עם הסימנים שיש בידו לפני שמתייאש).

אם האדם מצא חפץ ב[[זוטו של ים]] (גאות) או מנהר שעלה על גדותיו ושטף את מה שהיה שם גם אם יש סימן מותר למוצא להשתמש בחפץ.

אביי ורבא נחלקו בדבר שאין בו סימן. לשיטת אביי במקרה כזה אינו יאוש כיוון שבעל החפץ לא יודע על נפילת החפץ ולכן לא התייאש. לשיטת רבא מקרה כזה נחשב ליאוש כיוון שמייד כשישים לב לאיבוד החפץ יתייאש כיוון שאין בו סימן.

== ראיות לכאן ולכאן ==
הגמרא מביאה 12 ראיות, רובן לשיטת רבא וחלקן לשיטת אביי. הסימן לראיות הוא: פמג"ש ממקגט"י ככסע"ז<ref>ביאור הסימנים נעשה על פי הערת הגמרא המבוארת של שוטנשטיין</ref>:

* [[#ראיה א' - מצא פירות|'''פ'''ירות]]
* [[#ראיה ב' - מצא מעות|'''מ'''עות]]
* [[#ראיה ג' -מצא עיגולי דבילה|עי'''ג'''ולי דבילה]]
* [[#ראיה ד' - מצא לשונות של ארגמן|ל'''ש'''ונות של ארגמן]]
* [[#ראיה ה' - מצא מעות בביכנ"ס|ה'''מ'''וצא מעות]]
* [[#ראיה ו' - מאימתי כל אדם מותרין בלקט|'''מ'''אימתי]]
* [[#ראיה ז' - מצא קציעות ותאנים|'''ק'''ציעות]]
* [[#ראיה ח' - הגנב שהעביר את גנבתו|ה'''ג'''נב]]
* [[#ראיה ט' - שטף נהר|ש'''ט'''ף]]
* [[#ראיה י' - תרומה מפירות חבירו|כ'''י'''צד]]
* '''כ'''* '''כ'''* '''ס'''
* [[#ראיה י"א - המעלה פירותיו לגג וירד עליהם טל|'''ע'''ודהו]]
* [[#ראיה י"ב - אבודה מבעליה ומצויה אצל כל אדם|יצתה '''ז'''ו]]

=== ראיה א' - מצא פירות ===
=== ראיה ב' - מצא מעות ===
=== ראיה ג' -מצא עיגולי דבילה ===
=== ראיה ד' - מצא לשונות של ארגמן ===
=== ראיה ה' - מצא מעות בביכנ"ס ===
=== ראיה ו' - מאימתי כל אדם מותרין בלקט ===
=== ראיה ז' - מצא קציעות ותאנים ===
=== ראיה ח' - הגנב שהעביר את גנבתו ===
=== ראיה ט' - שטף נהר ===
=== ראיה י' - תרומה מפירות חבירו ===
=== ראיה י"א - המעלה פירותיו לגג וירד עליהם טל ===
=== ראיה י"ב - אבודה מבעליה ומצויה אצל כל אדם ===

== פסיקה ==
ה'''רמב"ם''' [https://rambam.alhatorah.org/Full/Gezeilah_vaAveidah/14.4#e0n6 (גזילה ואבידה יד,ה)] פוסק, יאוש שלא מדעת אפילו בדבר שאין בו סימן אינו יאוש. כיצד נפל ממנו דינר ולא ידע בו שנפל אע"פ שכשידע בו שנפל יתייאש הרי זה אינו יאוש עתה עד שידעו הבעלים שנפל. אבל אם עדיין אומרים הבעלים שמא נתתיו לפלוני או במגדל הוא מונח או שמא טעיתי בחשבון וכיוצא באלו הדברים אין זה יאוש.

== ראו גם ==
* [[אבידה]] 

== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==
* [[wikipedia:he:ייאוש שלא מדעת|יאוש שלא מדעת בויקיפדיה]]
* [https://www.yeshiva.org.il/midrash/2886 ביאור מחלוקת אביי ורבא בדין ייאוש שלא מדעת, ע"פ השוואה לסוגיות נוספות בש"ס, הרב זלמן מלמד], באתר ישיבה

== לעיון נוסף ==
* ספר "תורת ראשי הישיבות" ע' תקכ"ט.
* ספר "שיעורים המצוינים" סי' ז' והלאה.
* אנציקלופדיה תלמודית כרך כ"א ע' רמא.
* קובץ יסודות וחקירות ע' 471.
* ס' שיטות קמאי ע' שפט.
== הערות שוליים ==
{{הערות שוליים}}

[[קטגוריה:בבא מציעא]]