הצגת המקור של הדף "פיקוח נפש בהצלת חברו מן העבירה"

==מבוא== 
===מקור חיוב פיקוח נפש===
מקור חיוב פיקוח נפש הוא ממ"ש בתורה (ויקרא י"ט, ט"ו): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי ה'". ומפסוק זה למדו חז"ל (סנהדרין עג.): "מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו, תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך". עוד מבואר שם שחיוב זה אמור אף כשההצלה כרוכה בהוצאת ממון, וכן פסקו הרמב"ם (רוצח א', י"ד) והשו"ע (חו"מ סי' תכ"ו, סע' א'). 
ובזאת נבוא אל הקודש לעיין בדברי התלמוד ורבותינו ראשונים כמלאכים האם איסור תורה של עמידה על הדם נאמר גם על הצלת חבירו מן העבירה, שהרי אמרו רבותינו (במדבר רבה כ"א, ד'): "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו", ואם חייבה התורה בהצלת גופו, בהצלת נפשו לכאורה על אחת כמה וכמה. 

==דברי הגמרא בריש שבת ופירוש הראשונים בסוגיין==
ידוע הא דמבואר במסכת יומא (פב.) שחמור חיוב פיקוח נפש בכך שחוץ מג' העבירות החמורות דוחה את כל התורה כולה, והיינו שאדם מחויב להציל את חבירו אף אם הדבר כרוך בעשיית עבירה.
והנה במסכת שבת (ד.) מסתפק רב ביבי בר אביי לגבי אדם שהניח פת בתוך התנור בשבת ועדיין לא התחייב כיוון שהפת עדיין לא נאפתה, האם מותר לו לעבור על איסור חכמים ולרדותה, או שמא אסור לו לעבור על דברי חכמים אף שעל ידי כך יגיע לידי חיוב מדאורייתא. ובתוך כך הגמ' מבררת האם מדובר כשהדביק את הפת בשוגג או במזיד, ומסיקה: "אמר רב שילא לעולם בשוגג, ולמאן התירו לאחרים. מתקיף לה רב ששת, וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך?! אלא אמר רב אשי לעולם במזיד, ואימא קודם שיבא לידי איסור סקילה", עכ"ל הגמרא. ומשמע להדיא מגמרא זו שאין אומרים לאדם חטא אפילו באיסור קל דרבנן לשם הצלת חברו מחיוב חמור דאורייתא. ולפי דרכנו למדנו שלכאורה מוכח מכאן שאין חיוב דאורייתא ד'לא תעמוד' להציל את חבירו מן העבירה, שאם כן - לא היו מעמידים חכמים דבריהם במקום תורה והיה צריך לעבור על איסור דרבנן לשם כך. 

==דברי התוספות==
והנה הקשו התוס' על גמ' זו דישנן כמה סוגיות בתלמוד שבהם משמע שכן אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירו. ראשית, הא דמבואר בעירובין (לב:) שחבר שאמר לעם הארץ לקחת תאנים מתאנתו, מעדיף לעבור על 'איסורא קלילא' של עישור פירות שלא מן המוקף על מנת שעם הארץ לא יאכל טבל שהוא 'איסורא רבה', ולכאורה דלא כגמ' דידן. ותירצו התוס' שבנידון דעירובין האיסור נעשה ונגרם על ידי החבר ובמקרה כזה הוא מעדיף שלא יֵעשה איסור חמור על ידו, מה שאין כן בנידון דידן בו האיסור נעשה על ידי המדביק בעצמו ולא על ידי הרודה. 
ותו הקשו התוס', דמבואר בגיטין (מא:) שמי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ומשחררו כדי שיוכל להתחתן ומשום ש'לא תוהו בראה לשבת יצרה', וזאת על אף שהאדון עובר בכך על עשה ד'לעולם בהם תעבודו'. ומשמע לכאורה שאומרים לאדון לחטוא כדי שיזכה עבדו. ותירצו התוס' שני תירוצים: חדא, דשאני מצוות פו"ר שהיא 'מצווה רבה' ובשבילה מותר לעבור אף על עשה וכדמוכח במסכת ברכות (מז:) שר"א שחרר את עבדו לצורך מניין כי 'מצווה דרבים שאני', ה"נ מצווה רבה שאני. אי נמי, דווקא היכא דפשע אומרים 'וכי אומרים לאדם חטא', אך היכא דלא פשע אה"נ שאומרים לחבירו לחטוא בשביל להצילו. בכך מתרצים התוס' גם את המבואר במסכת גיטין (לח:) דמותר לשחרר שפחה שחציה בת חורין שתוכל להתחתן כדי לא להכשיל רבים בזנות, על אף העשה ד'לעולם בהם תעבודו', בגלל דהוו אנוסים ולא פושעים (שהרי פיתתה אותם), וכן דהוי 'מצווה דרבים'. ע"כ תורף דבריהם.

ואחר כל זאת, על כרחך צ"ל בדעת התוס' שאין מספיק כל תירוץ לבדו, אלא צריך לתפוס את התירוץ הראשון ש'נעשה על ידו', וגם אחד מהתירוצים הבאים או 'פשע' או 'מצווה גדולה' (וכן נראה מלשונם 'אי נמי'), שכל אחד הוא טעם היתר נכון בפני עצמו. שהרי הטעם של 'נעשה על ידו' אינו מסביר את הגמ' האחרות המובאות בתוס' שבהם החטא לא נעשה על ידו, וכן הטעם של מצווה רבה אינו מסביר את הגמ' בעירובין שמדברת על טבל שלא מסתבר לומר שיותר חמור משבת, וכן הטעם של לא פשע לא מסביר את הגמ' דעירובין הנ"ל שהרי עם הארץ פשע באוכלו מפירות שאינו יודע מה דינם. וממילא יוצא בדעת התוס' שבשביל שנאמר לאדם לחטוא בשביל להציל את חבירו מספיק שיהיה חדא לטיבותא - או שהחטא נעשה על ידו או שהמצווה היא רבה או שחבירו לא פשע, ורק כשיש תלתא לריעותא אין אומרים לו לחטוא בשביל להציל את חבירו.

==קושיית רבי עקיבא איגר על דברי התוס' והנראה לתרץ==
והקשה הגרע"א (שבת ד.) דהשתא דאתינן להכי דצריך חדא לטיבותא, לא מובן מדוע הקשו התוס' מדין חציה שפחה וחציה בת חורין, דלכאורה יש לומר שהאיסור בא על ידו, שהרי הוא שחרר את חציה, ולא מובן למה נצרכו לתרץ בדרך אחרת, ונשאר בצ"ע. ולאחר העיון שהצריך, נראה ליישב דברי התוס' דשאני נידון דשפחה מנידון של אכילת טבל, שבטבל החבר בעצמו אמר לע"ה ללכת ולאכול את פירות הטבל הללו כמבואר בגמ', מה שאין כן בשפחה שרק שחררה ולא אמר לה לחטוא, וכששחרר חציה סביר היה שלא תחטא, וממילא האחריות על החטא היא שלה. ויותר מכך, מלשון הגמ' (גיטין לח:) והרמב"ם (הל' עבדים ט, ו) משמע שהחטא הוא לא שלה אלא של הרבים שהיא מכשילה, וזה ודאי א"א לומר שחטאם בא על ידי שחרורו את חציה, והוי ככלי שלישי דאינו מבשל לכו"ע. ושפיר הקשו התוס'.

==דברי הרשב"א לגבי שחרור מי שחציו עבד==
ועל קושיית התוס' הנ"ל מדין חציו עבד כתב הרשב"א (שבת ד.): "ולי נראה דשאני התם כיון דחציו בן חורין לית בהו משום 'בהם תעבודו' משום צד חירות שבו", עכ"ל. ונפלאו דבריו ממני עד מאוד, שהרי הגמ' בגיטין (לח.) רצתה להוכיח לאביי שמותר לשחרר שפחה במקרה של הכשלת הרבים, והוכיחה כן מכך שרב נחמן הורה לשחרר שפחה שהייתה חציה בת חורין כיוון שהכשילה את הרבים. ומעתה, אם צדקו דברי הרשב"א, היה לאביי לדחות ראיה זו בטענה ששאני שפחה שחציה בת חורין שאין על שחרורה ביטול עשה של לעולם בהם תעבודו. וצריך ביאור. 
ובינותי בספרים, ומצאתי שכבר הקשה קושיה זו החתם סופר (שבת ד.), וכתב לתרץ - דמדין תורה לפני השחרור הכפוי על האדון, העבד שחציו בן חורין אינו נחשב כעבד והריהו בן חורין לכל דבריו, אלא שחכמים תיקנו שיעבוד את רבו יום אחד ובכך חל עליו עשה 'דלעולם בהם תעבודו'. וסבירא ליה להרשב"א דהשתא שהאדון מחויב לשחרר את עבדו, העמידו חכמים דבריהם על עיקר דין תורה וממילא אין כאן עשה של 'לעולם בהם תעבודו' ושפיר יכול לשחררו. וכל זה בעבד זכר, אך בשפחה דחציה בת חורין, דאינה מחויבת על פרייה ורבייה ולא כופים את רבה לשחררה, הרי היא שפחה מדין תורה וממילא שוב עובר בשחרורה על עשה ד'לעולם בהם תעבודו'. ושפיר הביאה הגמ' ראיה כנגד אביי משפחה שחציה בת חורין.
אלא שעדיין יש לשאול על דברי החת"ס, דלכאורה אם מדין תורה עבד שחציו בן חורין נחשב בן חורין, כיצד יכולים חכמים להחיל עליו עשה של תורה. ויש ליישב דבריו דצ"ל דעשה ד'לעולם בהם תעבודו' קשור בשאלה האם העבד עובד בפועל ולא במציאות ההלכתית שלו (שבה הוא בן חורין מדין תורה). וכיוון שחכמים תקנו שבפועל העבד חייב לעבוד את רבו, ממילא שוב חוזר עליו דין תורה של עבד, ואתו שפיר דברי החת"ס וממילא דברי הרשב"א.

==דברי הרשב"א בתשובה==
ובעניין זה נשאל הרשב"א (שו"ת, ח"ז סי' רס"ז) לגבי אישה שישראל משומד הוציאה בחזקה מביתה בשבת ויש חשש שישמד אותה ויוציאה מכלל ישראל, האם מותר לעבור על איסור דאורייתא בשביל להציל אותה, "מי הוי כספק נפשות ולהקל או לא". והשיב: "הדבר צריך תלמוד, ומכל מקום כך דעתי נוטה שאין דוחין שבת על הצלה מהעבירות, לפי שאמרו 'אין אומרין לאדם עמוד וחטוא בשביל שיזכה חבירך'. ואפילו איסור זוטא לא שרינן ליה כדי להציל חבירו מאיסורא רבה, דעד כאן לא אמרינן בפרק בכל מערבין ניחא ליה לחבר דליעביד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעביד עם הארץ איסורא רבה אלא כשאותו איסור בא לעם הארץ על ידי חבר אבל בענין אחר לא… ועוד צריך תלמוד עד שיעמוד הדבר על בוריו", עכ"ל. ומבואר מכל הנ"ל דאין להרשב"א את חילוקי התוס' של מצווה רבה ופשיעה (שגם כשהמצווה רבה או שהחוטא לא פשע אין להצילו ע"י עשיית עבירה), וכן שדעתו נוטה לא להחשיב חשש שמד כספק נפשות שיש לחלל עליו שבת. ומדבריו נשמע ממילא לנידון דידן שאין דין פק"נ בהצלת חבירו מן השמד. 

==שתי אפשרויות בהעמדת דברי התוס' בדין הצלת בתו מן השמד==
וע"פ דברי התוס' הנ"ל, כתב הבית יוסף (או"ח סי' ש"ו) על נידון דתשובת הרשב"א: "והשתא אם לתירוצא דמצוה רבה - הדבר ברור שאין לך מצוה רבה מלהצילה שלא יפחידוה עד שתשתמד. ואם לתירוצא דמחלק בין פשע ללא פשע - הכא נמי לא פשעה. והילכך לחלל עליה את השבת לפקח עליה שרי ומצוה נמי איכא, ואי לא בעי למיעבד כייפינן ליה... ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר דמי, דלגבי שלא תשתמד ותעבור כל ימיה חילול שבת אמרינן איסורא זוטא הוי". ומשמע שהבין שתנאי התוס' להצלת חבירו מן העבירה (ע"י עשיית איסורא זוטא) קיימים גם במקרה של חשש שמד, שגם אם יש חשש שתשתמד מותר להצילה רק אם לא פשעה (לתירוצא בתרא) וכן פסקו כמה אחרונים. 
אך בשו"ת נחלת שבעה (סימן פ"ג) הניף ידו על דברי הבית יוסף וכתב שגם לדברי התוס', אף אם פשעה יש לחלל שבת אף בדברים האסורים מן התורה במקרה של חשש שמד, שכל מה שדברו התוס' הוא במצווה פרטית אך חשש שמד דומה לפיקוח נפש, ואם בחולה שיש בו סכנה אמרו כן "להציל נפשו מני שחת ממיתה נצחית לא כל שכן". וכדלקמן.

==הבנת האגרות משה בדברי התוספות וחידושו בלאו ד'לא תעמוד'==
והנה האגר"מ (או"ח, ח"א סי' קט"ז) הבין שלשיטת התוס' דין מיתה דסקילה או כרת הוי כפיקוח נפש ודוחה את איסורי התורה, ולדבריו כל הדיון האם אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך אם לאו - נסוב סביב דין פק"נ. והוכיח שלדעת התוס' אם חבירו פשע אין חובה להצילו כשם שאין חובה להציל מי שרוצה שיסקלוהו, עי"ש. ולפי דבריו יוצא דין מחודש - שישנו לאו ד'לא תעמוד' על הרואה את חבירו עומד לעבור עבירה שדינה מיתה או כרת. ואולי ניתן לו לעזר דברי הריטב"א (שבת ד.) שלאחר שהקשה כדהקשו התוס' מדעת רבי בהפרשת טבל שלא מן המוקף, כתב לתרץ: "דהתם למיפטריה מאיסור טבל שהוא במיתה והכא אינו אלא לפטרו ממון דקרבן", עכ"ל. וניתן להבין כדכתב האגר"מ בדעת התוס', דחיוב מיתה הוי כפק"נ וחובה להצילו אף ע"י עשיית עבירה. מיהו, ניתן להבין שכוונת הריטב"א היא שכיוון שיש על עבירה זו דין מיתה הוי כ'מצווה רבה' שכתבו התוס', ודלא כאגר"מ. ולשיטה זו נראה שניתן להוסיף את דעת השל"ה (דרך חיים, קדושים, אות ס') שכתב: "שלא לעמוד על הדם, שנאמר 'לא תעמד על דם רעך', טעם מצוה זו, לפי שכל ישראל ערבים זה לזה. ואם נתחייבנו בהצלת הגוף, כל שכן בהצלת הנפש... כיון שהוא רעך בתורה ובמצות", עכ"ל. ומשמע מדבריו שגם מי שבד"כ שומר תורה ומצוות, אם בא לעבור עבירה הוי כפק"נ וחובה להצילו.  
ומדברי האגר"מ נראה שלא הבין כהבנת הב"י את דברי התוס', דאם הב"י היה מבין כאגר"מ לא היה לו לנמק בכך שתעבור כל ימיה חילול שבת, דאפילו עבירה אחת שדינה כרת או מיתה הייתה מספיקה בשביל להצילה. וכ"כ (שם) במפורש האגר"מ. 

==דעת הרמ"א והאחרונים בנידון דידן==
סתירה לכאורה בדעת הרמ"א וחילוק האחרונים בין עבירה יחידה להצלה משמד
ובשו"ע (או"ח, סי' ש"ו סע' י"ד) ערך על שולחנו וז"ל: "מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה. ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות ואי לא בעי, כייפינן ליה".
ויש לעיין בדעת הרמ"א, דמחד לא הגיה על דברי השו"ע, אלא כתב "ועיין לקמן סי' שכח", ומשמע שלא פליג על המחבר. וכן בסימן שכ"ח (אות י') הביא בדרכי משה את דברי הב"י בשלמותם ללא הערות ולכאורה פסק שם כהתוס'. אך מאידך בשו"ע (או"ח, סי' שכ"ח סעי' י') פסק הרמ"א לכאורה כהרשב"א וז"ל: "מי שרוצים לאנסו שיעבור עבירה גדולה, אין מחללין עליו השבת כדי להצילו". ודבריו צריכים ביאור, דלכאורה סתרי אהדדי. 
וכתב הט"ז (שם, ש"ו סק"ה): "וצ"ל דשאני הכא שרוצים להמירה ותשאר מומרת לעולם אחר כך, בזה הכריע כהתוס' דיש להצילה בחילול שבת דזה עדיף מפיקוח נפש, משא"כ לקמן שיעשה פעם אחת באונס כיון דאונס רחמנא פטריה ואח"כ אין חשש, לא יחלל שבת בשביל הצלה זו". ולפי דבריו, על הצלה חד פעמית אין לחלל שבת, אך בהצלה משמד, שאי לאו הכי תישאר מומרת לעולם, מחללים את השבת. וכן חילק המג"א (ס"ק כ"ט), וכן הסכים במחצש"ה (שם), וכן פסק במשנ"ב (ס"ק נ"ח) וכ"פ בערוך השולחן (ש"ו סע' כ"ה) ונימק את פסיקת הרמ"א לגבי הצלה חד פעמית: "דמה יועיל בהצלת עבירה זו הלא יעשה עבירת חילול שבת". 

==הבנת האחרונים בדין פיקוח נפש בהצלה מהשמד==
ומלשון הרבה אחרונים נראה להדיא דהא שאינו דומה עבירה חד פעמית להמרת דתה הוא "דזה עדיף מפיקוח נפש". שכן כתב להדיא בט"ז (שם), וכן הבין הפמ"ג את המג"א, וכן כתב ערוך השולחן (שם), וכן כתב להדיא בשו"ת נחלת שבעה (סי' פ"ג), וכן נראה מהא דהרמ"א (בסי' שכ"ח) הביא דין זה בהקשר של דינים העוסקים בפק"נ. וכן משמע משואל הרשב"א שכתב שהשאלה היא "מי הוי כספק נפשות להקל או לא". 
ומשמע מדבריהם שאם אדם מציל את חבירו משמד כך שעקב הצלה זו חבירו ישמור מצוות ויישאר בדת ישראל מותר וצריך לעבור עבירה לצורך כך, והוי כפיקוח נפש הדוחה את כל המצוות. וכן כתב להדיא המנחת חינוך (מצווה רל"ט) במצוות תוכחה שכתב: "ונ"ל דחיוב התוכחה היא חוץ מעשה זו עוד מתחייב אל"ת דל"ת על דם רעך דלא גרע מטובע בנהר דעובר על לא תעמוד, וגם 'והשבות' לרבות אבדת גופו עאכו"כ דאם יכול להציל מן העבירה דהוא אבדת נפשו וגופו ר"ל בודאי חייב להחזירו למוטב ולהצילו". ומלשון "להחזירו למוטב" משמע שמה שכתב "להציל מן העבירה" אין הכוונה לעבירה חד פעמית אלא להצלתו באופן תמידי דהוי "אבידת נפשו וגופו". 
ויש להעיר, שיש אפשרות להבין שגם המתירים רק בתנאי שלא פשעה, סוברים עקרונית כמו סיעה זו לגבי דין פק"נ בהצלת חבירו מן השמד, אלא שסברו שדין הפושע הוי כמו המאבד עצמו לדעת, וכמו שכתב בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' ט"ז): "וזה שמאבד עצמו לדעת בעולם הבא ודאי לא אמרינן חטא כדי שיזכה חבירך כי הוא פושע בעצמו שבחר במות ולא בחיים". 

==הרמ"א פוסק שאין להוציא כסף להצלת חבירו מהעבירה==
אולם אחר הדברים האלה, אם כנים אנחנו, לכאורה משמע דלא כהנ"ל מהא דפסק הרמ"א (יו"ד, סי' של"ד סעי' מ"ח) ע"פ תשובת מהרי"ו לגבי חובת תוכחה, וז"ל: "אף על פי שחייב אדם למחות בעוברי עבירה, וכל מי שאינו מוחה ובידו למחות נתפס באותו עון, מכל מקום אין אדם חייב להוציא ממונו על זה", עכ"ל. ולכאורה שפתותיו ברור מיללו שאין דין 'לא תעמוד' על הצלת חבירו מן העבירה, שכן על הצלת חבירו ממיתה חייב אף בהוצאת ממון וכדלעיל. ולכאורה לדבריו כל חובת ההצלה היא רק מדין ערבות. איברא, דהמהרשד"ם כתב לכאורה איפכא מהאי דינא (שו"ת מהרשד"ם, יו"ד סי' ר"ד) וז"ל: "ואם להציל דם חברו חייב לטרוח בין בגופו בין בממונו להצילו, להציל נפשו מני שחת עאכ"ו שחייב". ומדבריו משמע שהאדם מחויב בהוצאת ממון על הצלת חבירו משמד, וסברתו היא שהצלת נפש חבירו מהעבירה הוי בכלל חובת פק"נ.
אך באמת אין צורך לאפושי פלוגתא בכדי, ולפי תירוץ האחרונים הנ"ל יש לחלק ולומר שמה שדיבר הרמ"א הוא בהצלת חבירו מעבירה חד פעמית, ואילו המהרשד"ם דיבר על הצלת יהודי משמד, ולא פלוג רבנן, ואזיל הרמ"א לשיטתיה בהלכות שבת וכהבנת האחרונים הנזכרים לעיל. 

==סיכום==
המורם מכל האמור הוא שמצינו שלוש דעות בפוסקים לגבי איסור 'לא תעמוד' בהצלת חבירו מן העבירה: 
א) נטיית דעת הרשב"א היא שאין עוברים עבירות להציל את חבירו ואפילו מחשש שמד, דאינו נחשב פיקוח נפש. 
ב) הדעה ההופכית היא דעת האגר"מ וסיעתו, שאפילו בהצלת העובר עבירה אחת שדינה מיתה או כרת יש חיוב פיקוח נפש מלאו ד'לא תעמוד'. 
ג) דעת הרבה מהפוסקים האחרונים וכן דעת הרמ"א שממימיו אנו שותים היא שאם יכול להציל את חבירו משמד לחיי תורה ומצוות - הוי כפיקוח נפש ומי שאינו מצילו עובר על לאו 'דלא תעמוד'. אולם אם יכול להצילו מעבירה רק באופן חד פעמי אין כאן דין של פיקוח נפש, ואם אינו מצילו אינו עובר על לאו ד'לא תעמוד'. 
אולם לכו"ע אם אינו צריך לעבור עבירה או להוציא ממון לשם כך, חייב להפריש את חבירו מן העבירה מדין ערבות - דכל ישראל ערבין זה לזה. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין לז.): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא".

[[קטגוריה:בין אדם לחבירו]]
[[קטגוריה:פיקוח נפש]]
[[קטגוריה:שבת ד.]]
[[קטגוריה:עירובין לב:]]
[[קטגוריה:יומא פב.]]
[[קטגוריה:גיטין מא:]]
[[קטגוריה:גיטין לח:]]
[[קטגוריה:יורה דעה סימן שלד]]