בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר

מקורות
משנה:	מגילה ב ג
בבלי:	מגילה יט א
ירושלמי:	מגילה ב ג
רמב"ם:	מגילה וחנוכה א י
שולחן ערוך:	אורח חיים תרפח ה

אדם המתגורר בעיר שאינה מוקפת חומה וביום פורים נמצא בעיר המוקפת חומה, או להיפך, מתי קורא את המגילה.

דברי המשנה

אומרת המשנה (מגילה ב ג) שבן עיר, כלומר שמחוייב בקריאת מגילה בי"ד באדר, שהלך לכרך, ששם קוראים את המגילה בט"ו אדר, אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו, כלומר בי"ד, ואם לא עתיד הוא לחזור למקומו, קורא עמהם בט"ו. והוא הדין לבן כרך שהלך לעיר.

הפירוש הפשוט בדברי המשנה הוא, שכל אחד קורא לפי המקום שבו הוא גר, ואף אם הוא מתארח בזמן הקריאה במקום אחר, אין הוא קורא בזמן קריאתם, אלא לפי יום הקריאה של מקומו. אמנם אם לא מתכוון לחזור יותר למקומו, כלומר עקר דירתו למקום אחר, הרי שעכשיו זהו מקומו, וקורא עמהם.

סוגית הבבלי

אבל בגמרא (יט א) אומר רבא שדברי המשנה הם דווקא שעתיד לחזור למקומו בליל י"ד, שאז קורא כאנשי מקומו, אבל אם אינו עתיד לחזור למקומו בליל י"ד, קורא עם אנשי המקום בו הוא שוהה.
עוד שם מביא רבא מקור לדבריו מהפסוק 'על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות', שמייתור המלים 'היושבים בערי הפרזות' ניתן ללמוד שאפילו הוא אינו פרזי אלא רק יושב בערי הפרזות, דינו כפרזי, ומזה לומד רבא שפרוז בן יומו נקרא פרוז. ומוסיפה הגמרא ללמוד מזה, שכן הדין גם במוקף, שמוקף בן יומו נקרא מוקף.

את דברי רבא אלו אפשר לפרש בג' דרכים, ומובאים הם בכסף משנה (מגילה א י) ובבית יוסף (אורח חיים תרפח):

• דברי רבא מוסבים על תחילת המשנה, היינו על בן עיר שהלך לכרך, ואז יהיה פירוש הדברים שזמן הקריאה נקבע לבן העיר, לפי מקום הימצאו בליל י"ד, שזהו זמנו האמיתי. אם עתיד לחזור למקומו בליל י"ד, הרי הוא קורא בזמנו, כיון שאינו נחשב למוקף בן יומו להתחייב בט"ו, אך אם אינו עתיד לחזור לעיר בליל י"ד, הרי שאינו מתחייב עם אנשי עירו אלא עם המקום אליו הלך, וקורא בט"ו. ומזה נלמד גם לבן כרך שהלך לעיר, שקביעת זמנו תהיה בהתאם למקומו בליל ט"ו, שאם עתיד לחזור למקומו בזמן זה, הרי נשאר עליו החיוב כפי מקומו, אך אם בזמן זה, היינו ליל ט"ו, עתיד להישאר בעיר, הרי הוא מתחייב בקריאה לפי זמן אנשי העיר, היינו בט"ו.
• דבריו מוסבים על הסיפא, כלומר על בן כרך שהלך לעיר, שזמנו נקבע לפי מקום הימצאו בזמן קריאת אנשי העיר אליה הלך, שאם שוהה שם בליל י"ד, הרי שנתחייב לקרוא עמהם, והוא פרוז בן יומו, ורק אם ישוב קודם לכן לכרך, קורא כמקומו. ומזה נלמד לבן עיר שהלך לכרך, שזמנו נקבע לפי שהותו במקום שנמצא בו, שאם שוהה בכרך בליל ט"ו, מתחייב לקרוא עמהם בזמנם, אך אם שב קודם לכן לעירו, זמן חיובו הוא כאנשי עירו בליל י"ד.
• דבריו מתייחסים לרישא ולסיפא גם יחד. כלומר לכולם זמן החיוב הוא בליל י"ד, לפי מקום הימצאם בזמן זה. שבן עיר שהלך לכרך ושהה שם בליל י"ד, נפקע ממנו חיובו כבן עיר, וחל עליו חיוב לקרוא בט"ו, ואף אם יחזור לעירו במשך יום י"ד, מתחייב לקרוא כבני הכרך, מפני ששם שהה בזמן החיוב שהוא ליל י"ד. וכן הדין בבן כרך שהלך לעיר, שאם שוהה בעיר בליל י"ד, מתחייב לקרוא עמהם בזמן זה, ונפרע ממנו חיובו של ליל ט"ו כבן כרך.

להלן יתבארו שיטות הראשונים על פי ההבנות השונות בדברי רבא.

קושית ה'טורי אבן'

הקשה בספר טורי אבן (יט א ד"ה מכדי) איך ילפינן מ'היושבים בערי הפרזות' לרבות פרוז בן יומו, והרי במסכת בבא בתרא (ח א) אמרינן לגבי עיר הנדחת, שאין ישיבת עיר בפחות משלושים יום, וא"כ אדרבה נילף איפכא שבפחות מל' יום לא מקרי פרוז. וכעין זה שלח ת"ח אחד מארץ ישראל להחתם סופר בשו"ת (אורח חיים קצד).
ובספר משמרות כהונה (יט א ד"ה לא שנו) כתב לתרץ דא"כ יהיה 'היהודים הפרזים' מיותר, אלא שהפרזים משמיענו על הקבועים, והיושבים משמיענו על בני יומן. וכן כתבו לתרץ בשפת אמת (ד"ה אמר רבא) ובשו"ת בני ציון (חדשות לה) ובשו"ת יחל ישראל (קיז) להרי"מ לאו.
תירוץ נוסף כתב המשמרות כהונה, שיש להבדיל בין 'יושבי העיר' שמשמע הרבה זמן, לבין 'היושבים בערי הפרזות' שמשמע ישיבה בעלמא. תשובה זו כתב גם החתם סופר שם.

שיטת רש"י ורוב הראשונים

רש"י (ד"ה לא שנו) כתב שדברי רבא מתייחסים לסיפא של המשנה, כלומר על בן כרך שהלך לעיר, שאם בליל י"ד נשאר בעיר, נתחייב בקריאה לפי זמנם, וזהו נקרא פרוז בן יומו, ורק אם חזר קודם לכן לכרך, קורא בט"ו כמקומו.
וכן הדין (ד"ה אבל) לבן עיר שהלך לכרך שדינו נקבע בליל ט"ו, שאם הוא חוזר לעירו קודם עלות השחר של ליל ט"ו הרי הוא כבני עירו, וצריך לקרוא לבדו בכרך, אך אם נשאר הוא בליל ט"ו בכרך, מתחייב הוא בקריאה לפי זמנם, והוא הנקרא מוקף בן יומו.

הרא"ש (ב ג) שאמנם חולק על שיטה זו, ביאר שמה שהביא את רש"י לפרש כן, הוא מפני שסובר שאי אפשר לפרש דברי רבא על בן עיר שהלך לכרך, שהרי אז יצא שהוא מתחייב בי"ד בבוקר, בהיותו בכרך, לקרוא את המגילה בט"ו ואפילו אם יצא ממנה, וזה לא מסתבר לחייבו היום דבר לעשותו למחר.

כשיטה זו מפרש גם בעל המאור (ו א) וביאר שהטעם שרבא נקט דבריו על בן כרך שהלך לעיר אף שהוא בסיפא, מפני שמהפסוק למדנו דין פרוז בן יומו, ומתוך דין פרוז בן יומו למדנו גם מוקף בן יומו. לכן התייחס רבא למקור הדין שהוא בן כרך שהלך לעיר, שהוא פרוז בן יומו.

הקושי בפירוש זה הוא שיוצא שעיקר חידוש המשנה הוא באם אינו עתיד לחזור למקומו שאז קורא במקום שהוא שם. אבל במשנה משמע שעיקר חידושה הוא במה שאם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו, ולפי פירוש רש"י זהו דבר פשוט שאין צריך לאומרו, שהרי חזר לכרכו קודם ליל י"ד, ופשיטא שיקרא כזמנו. קושיה זו הקשה בטורי אבן (יט א ד"ה לא שנו)
אלא שבאמת רש"י נשמר מזה ופירש (ד"ה אלא) שליל י"ד הכוונה לעלות השחר, וממילא חידוש יש בזה, שאף שבזמן קריאת ערב פורים היה בעיר, אינו הוא צריך להיות עמהם בקריאה, כיון שקודם עלות השחר עוד יחזור לכרכו, וכיון שבזמן עלות השחר של י"ד באדר יהיה בכרך, אינו מתחייב בקריאת בני העיר.

יוצא לשיטה זו שזמן הקריאה נקבע לכל אחד לא לפי מקום מגוריו, אלא לפי זמן קריאת המקום שבו הוא שוהה בעלות השחר של יום חיוב הקריאה. שאם הוא בעיר בעלות השחר של י"ד הרי נתחייב כעיר, ואם הוא בכרך בעלות השחר של ט"ו נתחייב ככרך, כך שיוצא שתיתכן אפשרות עקרונית להתחייב פעמיים בקריאת המגילה, או לעקור מעצמו חיוב קריאתה, ויתבאר להלן.

כשיטה זו הלכו רוב הראשונים, הלא הם הרשב"א (ד"ה אמר רבה), הריטב"א (ד"ה אמר רבא), הר"ן (יט א ד"ה הכי איתא, בדפי הרי"ף ו א), המאירי (ד"ה המשנה הרביעית), ר' יהונתן (ד"ה בן עיר), פסקי רי"ד (ד"ה בן עיר), ר' עובדיה מברטנורא (מגילה ב ג).
ויש להעיר שמרש"י משמע, שתלוי הדבר בשהותו בפועל במקום ולא בדעתו היכן להיות, וכפי שכתבו המפרשים בדעת הרמב"ם, כן כתבו בפרי מגדים (משבצות זהב ו) ובשו"ת קול גדול (א) ובשו"ת הר צבי (ב קיט), שלרש"י אין הדבר תלוי אלא בגמר המעשה. אמנם בשו"ת וזאת ליהודה (אורח חיים יז) כתב שלכל הראשונים העיקר הקובע הוא דעתו דווקא וכמשמעות הרמב"ם ואפושי פלוגתא לא מפשינן.

קושיית ה'פני יהושע'

הקשה הפני יהושע (יט א ד"ה אמר רבא), שלשיטת רש"י אינם מובנים דברי הגמרא שלמדה בסברה מפרוז בן יומו למוקף בן יומו, שהרי פרוז בן יומו שנתחייב מכח מה ששהה ביום י"ד בעיר, זה מפני שחל עליו החיוב בי"ד, אבל איך נלמד מזה למוקף בן יומו שהוא פטור מהקריאה בי"ד, והרי בי"ד בבוקר עדיין לא חל עליו שם מוקף להתחייב בקריאת המגילה בט"ו, וא"כ מנ"ל להפקיע ממנו את חיובו שלו בי"ד.

שיטת הרא"ש והראב"ד

הרא"ש (ב ג) אחר שהביא דברי רש"י וחלק עליהם, כתב לבאר בדברי רבא כפירוש הראב"ד בדעת הרי"ף, שדבריו מתייחסים לכל המשנה, וגם דין בן עיר וגם דין בן כרך נקבע לפי יום י"ד בבוקר, שבן הכרך שנמצא בעיר בזמן זה, מתחייב לקוראה כבני העיר, ואילו בן העיר שנמצא בכרך בזמן זה, פוקע ממנו החיוב של בני העיר בי"ד, וחל עליו חיוב מוקף בן יומו לקרוא למחרת בט"ו.
בסוף דבריו מביא הרא"ש דברי הרי"ף שתולה את הדבר בדעתו, ולא בשהותו בפועל, אך לא כותב אם מסכים או מתנגד לדבריו.

הטור (אורח חיים תרפח) גם הוא החזיק בשיטת אביו הרא"ש, אלא שהעתיק דבריו בשילוב עם דברי הרי"ף ותלה את החיוב בליל י"ד לשני המקרים, אך לא בשהות בפועל אלא בדעתו. שאם דעתו לחזור למקומו אף שנתעכב ולא חזר, כיון שדעתו הייתה לשוב למקומו בליל י"ד קורא כמקומו. ואם דעתו היתה להישאר בי"ד במקום שאליו הלך, קורא עמהם.

לשיטה זו יש לצרף גם את דעת הראב"ד בהשגות על בעל המאור, שמסביר כן את דברי הרי"ף, ונראה שסובר כן להלכה.
כמו כן יש מהאחרונים שמסבירים כך גם בדעת הרמב"ם כמבואר להלן.

אמנם לפירוש זה קושי בפשט הגמרא, שיוצא שהמושגים 'פרוז בן יומו' ו'מוקף בן יומו' אינם מקבילים, כי פרוז בן יומו הוא מי שנעכב בעיר וחל עליו חיוב, ואילו מוקף בן יומו הוא מי שפקע ממנו חיוב עירו, לפי שבי"ד התעכב, או היה בדעתו להתעכב, בכרך. כן הקשה בכסף משנה [(מגילה א י) (א י)] ובבית יוסף (תרפח ד"ה ולפי פירוש הרא"ש).
אבל הטורי זהב (תרפח ו) כתב שאינו מבין קושייתו, שהרי בשניהם הדין שווה, שבשעת הליכתו יהיה דעתו להתעכב בתחילת יום י"ד במקום שאליו הולך, ואז יהיה פרוז או מוקף בן יומו, כפי דעתו, אלא שטעם דינו של כל אחד משתנה, שזה דינו חל עליו לקרוא בי"ד מפני שאז קוראים בני העיר, וזה נעקר ממנו החיוב לקרוא בי"ד, מפני שדעתו להתעכב בכרך אז.
אמנם נראה שקושיית הבית יוסף היא על פי דרך הרא"ש כפשוטם, ללא החיבור עם דברי הרי"ף, היינו שהדין תלוי בשהות במקום בפועל בתחילת יום י"ד, שאז יוצא שהפרוז בן יומו חל עליו חיוב בזמן זה, והמוקף בן יומו, נסתלק ממנו חיובו בזמן זה.

טעם התליה ביום י"ד דווקא

בכסף משנה (מגילה א י) כתב בטעם הדבר שתולים את החיוב בי"ד לכולם, מפני שאין מעבירים על המצוות, והיום הראשון שהוא י"ד, ראוי לישא וליתן בו אם יתחייב או לא.
ובפרי מגדים (משבצות זהב ו) כתב טעם אחר, לפי שעיקר הריבוי מהפסוק הוא לפרוז בן יומו, ורק מסברה ילפינן למוקף בן יומו, לכן דיו לבא מן הדין להיות כנידון, שגם הנלמד ייקבע ביום י"ד ולא בט"ו. ובראב"ד שם יש משמעות כדבריו.
ובספר משנת יעקב רוזנטל (ג) כתב טעם נוסף, לפי שבפסוק לא נזכר כלל מוקפים אלא רק פרזים, א"כ תלוי הכל ביום הפרזים שהוא יום י"ד.

אם צריך להתעכב בכרך בט"ו

כתב הרא"ש לגבי מוקף בן יומו ששהה בי"ד בכרך, שאף אם יחזור לעירו, צריך לקרוא שם בט"ו. מבואר בדבריו, שאין צריך להתעכב דווקא בכרך כדי לקרוא עמהם, אלא יכול לקרוא בעיר בזמנם של המוקפים. אבל הראב"ד שם כתב שצריך להתעכב בכרך לקרוא עמהם, לפי שנעשה מוקף ביום י"ד. וכדברי הראב"ד הביא בשו"ת הר צבי (ב קיח ד"ה וניהדר) גם מהמאירי והריטב"א והר"ן על פי שיטה זו.

שיטת הרי"ף

הרי"ף (ו א) ציטט דברי רבא אלא שאמר 'לא שנו אלא שעתיד לחזור בליל י"ד', אלא שהוסיף הרי"ף 'ונתעכב ולא חזר'. ובפשטות דברי הרי"ף סובלים את כל הפירושים, וכפי שנפרש במשנה כן יש לפרש גם ברי"ף.

בפשט הדברים היה נראה לפרש דעתו, שדברי רבא קאי ארישא, כלומר על בן עיר שהלך לכרך, שזמנו נקבע לפי מקום שהותו בזמן החיוב שלו, היינו בליל י"ד. שאם הוא חוזר למקומו בזמן זה, קורא כמקומו, ואם איננו חוזר למקומו אלא שוהה בליל י"ד בכרך, צריך להמתין וקרוא עמהם בכרך בט"ו. אלא שקשה היה לפירוש זה, שאם כן מה החידוש בדברי רבא שאם חוזר למקומו בליל י"ד קורא כעירו, הרי זהו דבר פשוט דמה אכפת לן שיצא לכרך וחזר, סוף סוף בזמן קריאת העיר הוא בעיר. לכן הוסיף הרי"ף 'ונתעכב ולא חזר' כלומר מש"כ שעתיד לחזור למקומו, אפילו אם רק היתה דעתו לכך, אלא שמאיזו סיבה נתעכב ונאלץ לשהות בכרך בליל י"ד, לא פוקע ממנו חיובו של העיר, אלא קורא בכרך בי"ד.
ומזה נלמד למקרה ההפוך בבן ערך שהלך לעיר, שאם דעתו לחזור בליל ט"ו לכרכו, דינו לקרוא בט"ו, אף אם קרה ונתעכב בעיר. אך אם דעתו להישאר בעיר עד גם בליל ט"ו, דינו לקרוא עם אנשי העיר שנמצא בה בי"ד.

פירוש זה הביא הכסף משנה (מגילה א י) וכתב שהוא היותר נראה שבפירושים, ובאמת שכן משמע ברי"ף שלפני שהביא דברי רבא ציטט את תחילת המשנה 'בן עיר שהלך לכרך'. אבל הכסף משנה שם דחה פירוש זה, מהסיבה שמהפסוק למדנו דין פרוז בן יומו ורק מתוך זה נלמד בסברה גם דין מוקף בן יומו, וא"כ הכרח הוא לומר שדברי רבא מוסבים על דין בן כרך שהלך לעיר או לפחות גם עליו, שהוא פרוז בן יומו.
ובספר מרכבת המשנה אלפאנדרי (א י) בשם מהר"י הכהן שלא ירד לסוף דעתו בקושיה, שהרי שפיר יש לומר שמדבר על דין בן עיר שהלך לכרך, אלא שהביא מפרוז בן יומו ללמוד על מוקף בן יומו.
ובהקשר לזה יש להעיר שברי"ף הלשון שונה מלשון הגמרא לגבי הלימוד של מוקף בן יומו, ומדבריו אפשר להבין שדין מוקף בן יומו כלול בדברי רבא ולא שהגמרא למדה זאת מדבריו. ולפי זה מובן בנקל שחידושו של רבא הוא באמת ברישא דמתני' היינו בבן עיר שהלך לכרך, והביא לזה רבא מקור שכמו שלמדנו מהפסוק לגבי פרוז בן יומו שנקרא פרוז, כן הוא גם לגבי מוקף בן יומו שנקרא מוקף (ראה עוד).

פירוש הרמב"ן

אמנם באמת רוב הראשונים לא למדו כן בדברי הרי"ף.
הרמב"ן במלחמות והר"ן (ו א) הסביר בדעת הרי"ף כפירוש רש"י, שרבא קאי על בן כרך שהלך לעיר, אלא ששונה הרי"ף מרש"י בכך שתלה את הדבר בדעת האדם ולא בהיכן שהוא שוהה בפועל. כלומר בן כרך שהלך לעיר ודעתו לשוב קודם ליל י"ד לכרכו, אף אם לבסוף נתעכב בעיר, קורא בט"ו, לפי שנתעכב שם שלא לדעת. אך אם דעתו היתה להתעכב שם עד יום י"ד, נעשה פרוז בן יומו וקורא עמהם בי"ד. וכן הדין לבן עיר שהלך לכרך שדינו תלוי בליל ט"ו, לפי היכן שדעתו להיות באותו זמן. וכתבו שמה שכתב הרי"ף בתחילת דבריו 'בן עיר שהלך לכרך' אין זה אלא ציטוט מהמשנה, אך אין כוונתו לומר שדברי רבא קאי על זה.
ובריטב"א (יט א ד"ה כתוב בהלכות) גם כן פירש כדברי הרמב"ן, אלא שכתב שלא ייתכן לתלות את הדבר בדעתו, אלא תלוי רק במקום ששוהה בו, בין אם הוא נתעכב שם באונס ובין אם מרצונו, אלא מפרש בדברי הרי"ף דאם דעתו לחזור קודם ליל י"ד, אע"פ שנתעכב שם עד קודם עלות השחר, והם קוראים את המגילה, אינו צריך לקרוא עמהם, כיון שסוף סוף חוזר קודם עלות השחר של יום י"ד.
אמנם יש להעיר על דבריו שיוצא שאם בדעתו של אדם לחזור במהלך הלילה למקומו בכרך, אין הוא צריך לקרוא בעיר את המגילה בערב י"ד, אך אם אירע ונתעכב עד הבוקר, נתברר למפרע שהיה חייב לקרוא עמהם בערב, ויש בזה מן התימה.

פירוש הראב"ד

פירוש נוסף בדעת הרי"ף כתב הראב"ד בהשגות על בעל המאור (ו א), שדברי רבא מוסבים גם על הרישא וגם על הסיפא, שלכולם בין לבני העיר ובין לבני הכרך, זמנם נקבע בי"ד באדר, לפי דעת האדם היכן רצונו להיות. לכן בן כרך שהלך לעיר ודעתו לצאת משהם קודם ליל י"ד, אף אם נתעכב באונס, דינו לקרוא בט"ו כאנשי מקומו, ואם היה בדעתו לצאת בי"ד בבוקר, נתחייב בקריאת י"ד כפרוז בן יומו, לפי שבזמן החיוב, שהוא י"ד, דעתו היתה להיות בעיר. וכן בבן עיר שהלך לכרך, אם דעתו לחזור לעיר בליל י"ד קודם שהאיר מזרח, אף שלבסוף נתעכב בכרך ולא חזר, הרי הוא קורא בכרך בי"ד כבני עירו, אך אם דעתו להישאר בליל י"ד בכרך, פקע ממנו חיוב בני עירו ונתחייב בקריאת ט"ו. והוסיף הראב"ד שאף צריך להתעכב ולקרות עמהם, לפי שנעשה מוקף.
גם הרא"ש שמפרש כדברי הראב"ד בגמרא וכפי שנתבאר לעיל, משמע שסובר כן גם בדעת הרי"ף, וכן כתב בדעתו האליה רבה (מרפח יא), וכתב עוד שם שכפירוש זה משמע גם ברמב"ם בפירוש המשנה (מגילה ב ג).

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (מגילה א י) העתיק לשון המשנה, אלא שהוסיף: 'אם היתה דעתו לחזור למקומו בזמן הקריאה ונתעכב ולא חזר קורא כמקומו'. שני שינויים משמעותיים יש בדבריו: א. שתלה הדבר בדעתו, וכדברי הרי"ף, ולא בשהות בפועל. ב. תחת דברי רבא שאמר שעתיד לחזור ב'ליל י"ד', כתב הרמב"ם 'בזמן קריאה'.

בפירוש דברי הרמב"ם נחלקו המפרשים.
הפירוש המסתבר ביותר לפי פשט דברי הרמב"ם, הוא כמו שכתב בכסף משנה בתחילת דבריו, שדברי רבא קאי על תחילת המשנה, כלומר על בן עיר שהלך לכרך. והעולה מזה שכל אחד נקבע זמנו לפי המקום בו דעתו להיות בזמן הקריאה שלו. בן עיר שהלך לכרך, אם דעתו להיות בזמן קריאת עירו, היינו בי"ד, בכרך, צריך לקרוא עמהם. אך אם דעתו לשוב קודם זמן הקריאה, היינו קודם י"ד, לעיר, אף אם נתעכב ולא חזר, קורא בי"ד בכרך. ואילו בן כרך שהלך לעיר, אם דעתו להיות בזמן קריאת מקומו, היינו בט"ו, בעיר, צריך לקרוא עמהם כבר בי"ד. אך אם דעתו לשוב לכרך לקריאת המגילה בט"ו, אינו צריך לקרוא אם אנשי העיר בי"ד, ואף אם אירע שנתעכב ולא חזר, קורא בט"ו בעיר.
אלא שהכסף משנה דחה פירוש זה, וטעמו מובא לעיל בשיטת הרי"ף.

המגיד משנה (י) מפרש דברי הרמב"ם כדעת רש"י ורוב הראשונים, ולפי זה מתפרשים דברי הרמב"ם שאמר שעתיד לחזור למקומו בזמן קריאה, שכוונתו לזמן הקריאה של המקום שאליו הלך, ולא המקום שממנו יצא. אמנם העיר הלחם משנה (י) שהמגיד משנה לא עמד על ההבדל בין רש"י לרמב"ם אם תולים הדבר בדעתו או במקום שהותו בפועל, שבדבריו נראה שלמד ברמב"ם שתלוי הדבר במעשה. ובשו"ת וזאת ליהודה (אורח חיים יז) צידד כדברי המ"מ בזה שאין חילוק בין דברי רש"י לרמב"ם, אלא שבשניהם תלוי הדבר במחשבה ולא במעשה.
גם הכסף משנה (י) הסכים לדברי המ"מ בזה שדברי הרמב"ם הם כרוב המפרשים, וכן כתב גם בבית יוסף (תרפח ד"ה ודברי הרמב"ם).

ובטורי זהב (ו) מפרש דעת הרמב"ם כשיטת הטור, וכן כתבו באליה רבה (תרפח יא) ובראשון לציון (מגילה יט א), וכתבו שכן משמע בפירוש המשנה.

סוגית הירושלמי

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

שיטת ההלכה

השלחן ערוך (אורח חיים תרפח ה) העתיק לשון הרמב"ם מילה במילה, מלבד שתחת המלים 'קורא כמקומו' ברמב"ם, כתב 'קורא במקומו', אבל נראה שאין כוונתו לשינוי מהותי.
לכאורה דברי השלחן ערוך סובלים את כל הפירושים שניתן לפרש ברמב"ם, שהם בעצם שלושת הפרושים האפשריים בגמרא. אמנם לפי מה שכתב בב"י ובכ"מ המובאים לעיל, לפרש בדעת הרמב"ם כדעת רש"י, נראה שכוונת מרן לפסוק כרש"י ורוב הראשונים. וכן פירשו באר הגולה (מ), מחצית השקל (ז), הפרי חדש (ב), הגר"א בביאורו (ד"ה בזמן), ערוך השלחן (טז), וכן הכריע המשנה ברורה (יב).

אבל בלבוש (ה) כתב להלכה כדברי הרא"ש והראב"ד דהכל תלוי במקום שבו דעתו להיות בליל י"ד ומקצת יומו, וגם בן עיר שהלך לכרך, נקבע דינו בהיותו בכרך בליל י"ד ויומו, לקרוא בט"ו. והסכים לדבריו הרב אליה רבה (יא) ואליה זוטא (ח).
וכתב שם עוד הלבוש, שגם אם חזר לעירו קודם ט"ו קורא בעירו, ומשמע שבזה מצדד כהרא"ש, ודלא כהראב"ד שכתב שצריך לשהות בכרך בט"ו ולקרוא שם, וכן בט"ז (ו) בערוך השלחן (טו) הביאו דעת הרא"ש בזה, ולא הזכירו דברי הראב"ד. אבל בדעת הרמב"ם כתב הט"ז שם, שאף שיש לפרשו כהרא"ש, מ"מ לשיטתו חייב להישאר בכרך ולקרוא עמהם, וזהו כהראב"ד.

האם תלוי בדעתו

מתוך דברי מרן, שהעתיק לשון הרמב"ם, משמע שאין החיוב תלוי בשהותו בפועל בעיר או בכרך, אלא בדעתו אם להיות שם או לא. ובאליה רבה (יא) כתב שפשוט הוא שרק אם דעתו לחזור ולבסוף נתעכב שלא מרצונו, דינו לקרוא כבני עירו. אך אם דעתו היתה להישאר עד בוקר י"ד, ולבסוף חזר קודם לכן לכרך, קורא בט"ו, דסוף סוף צריך גם שהות בפועל בעיר. אבל בפרי מגדים (משבצות זהב ו) חלק על דבריו, וכתב שזוהי דעת רש"י, אבל לרמב"ם ולשו"ע לא תליא כלל במציאותו בפועל אלא רק בדעתו, ואם חזר שלא מרצונו קודם בוקר י"ד לכרך, קורא בכרך בי"ד. וכדבריו משמע בחזון איש (אורח חיים קנא ד"ה ומשנתנו).
ובשו"ת קול גדול (א) חילק וכתב שלעקור את החיוב בעינן גם דעת וגם מעשה בפועל, אך על מנת להישאר בחיוב מקומו, סגי במחשבה בלבד, כלומר בן כרך שהלך לעיר ודעתו לחזור, אף אם נתעכב דינו ככרך, אך אם נתכוון להישאר ולבסוף חזר, לא נתשנה דינו להיות כבן עיר אלא קורא בט"ו. והרב ברכי יוסף (תרפח יב) הביא תשובת שלמהר"ם בן חביב, והסכים לדבריו.

השעה הקובעת לחיוב

הקשה הטורי זהב (ו) למה תלו את החיוב בתחילת יום י"ד ולא בתחילת הלילה, שהיה יותר ראוי לתלות שאם היה בדעתו להיות בתחילת ליל י"ד, בעיר, הרי הוא פרוז, וכן במוקף בן יומו, שיקבע זמנו בתחילת ליל ט"ו. וכתב בדעת הרמב"ם שאפשר שזו כוונתו שאמר 'זמן הקריאה' על קריאת הלילה ולא על קריאת היום. וגם בדעת הטור מצדד לומר כן, שכוונתו לקריאת הלילה, אלא מפני שקריאתה כשרה כל הלילה, נקט הטור עד הבוקר.

שהה בעלות השחר בלבד

כתב בתשובות והנהגות (ג רל) באחד שבא לכותל המערבי מעט קודם עלות השחר של יום י"ד, וחזר למקומו, שאינו מתחייב כבן כרך (אף לשיטת הרא"ש שיום י"ד הוא המחייב), לפי שלא נאמרה הלכה זו למי ששהה שעה אחת בכרך, אלא מי שהיה מתחילת היום, ולא מצינו שנקרא בן יומו עבור שעה אחת בלבד. ודחה דברי ספר ציץ הקודש (נג) שהחמיר בזה. ומ"מ סיים דיש לו לחשוש ולקרוא בב' הימים.

הכוונה הקובעת

מדברי הרא"ש (ב ג) שהביא דברי הרי"ף שתלוי הדבר בדעתו, מבואר להדיא שהכוונה הקובעת לחיוב, היא כוונתו בשעה שיצא מביתו. אבל החזון איש (אורח חיים קנא) שאין הדבר תלוי אלא בכוונתו בכניסת ליל י"ד. שאם הוא מוקף ובכניסת ליל י"ד היתה דעתו להיות בי"ד בבוקר בעיר, נתחייב כפרוז בן יומו. ואם הוא פרוז, ובכניסת ליל י"ד היתה דעתו להיות בט"ו בבוקר בכרך, נעשה מוקף בן יומו. ואף שדעות אחרות היו לו לפני ליל י"ד או לאחריו, ששינה דעתו מסיבות כלשהן, אין הולכים אלא אחר דעתו בכניסת ליל י"ד. וביאר דבריו אף בכוונת הרא"ש.
ובאמת שכבר קדמו בזה בשו"ת קול גדול (א) שדייק כן מדברי הר"ן והב"י, וכתב שאף שהרא"ש והטור לא ס"ל כן, מ"מ דברי הר"ן ומרן עיקר. והסכים לדבריו בשו"ת הר צבי (ב קיט ד"ה שו"ר להגאון). אמנם בשו"ת וזאת ליהודה (אורח חיים יז) חלק על דבריו, וכתב שמהפוסקים משמע שעיקר הקובע הוא זמן צאתו מביתו.
ואף שבשער הציון לבעל המשנ"ב (תרפח טז) משמע שסובר שאזלינן בתר דעתו שבשעת יציאה, כבר כתב בשו"ת הר צבי הנ"ל, שלא לזה נתכוונו דבריו.
גם בשו"ת דברי חכמים להר"ש יצחק הלוי (אורח חיים צו) סובר שאזלינן בתר דעתו [וכתב כן בשם החזו"א], והעלה מזה דבר חדש (ד"ה יוצא איפוא) שבן כרך שכוונתו לצאת במהלך יום י"ד לעיר, חלה עליו חובת קריאה ביום י"ד. והטעם הוא שכיון שאזלינן בתר מחשבה, כיון שאין מחשבתו להיות בליל ט"ו בכרך, ממילא אין דינו כבן כרך אלא כפרוז בן יומו וקורא בי"ד.

האם אפשר להתחייב פעמיים או להפקיע עצמו מחיוב

בשו"ת הר צבי (ב קיט) כתב שדין הירושלמי שיכול להתחייב כאן וכאן, הוא רק כאשר עקר דירתו ממש לגור בכרך בט"ו, או גם בן כרך שהיה בעיר בי"ד וחזר לכרך שלו בט"ו, שנתחייב שוב כדין מקומו, אבל אם בן עיר שקרא את המגילה כדין בעירו, ולאח"מ הלך לכרך, אינו מתחייב שוב לקרוא בט"ו, אפילו לשיטת רש"י וסייעתו, לפי שאין זה מקומו ואינו גר שם, והרי כבר יצא ידי חובתו.
ובשו"ת מנחת שלמה (א כג) חלק עליו, וכתב שכל מקום שהוא נמצא בו מתחייב, דקים להו לחז"ל שלא אזלינן כלל אחר האדם אם הוא פרזי או מוקף, אלא אחר מקומו שנמצא בו בזמן החיוב.

בשו"ת חדות יעקב עדס (אורח חיים טז) העלה שבן כרך הנוסע לעיר ביום י"ד בצהרים, דינו לקרוא בט"ו, לפי שאינו יכול להפקיע ממנו את החיוב. וכתב הטעם, לפי שכל דין פרוז בן יומו הוא חידוש, כיון שזה לא יהיה פרוז ביום הפרזים, חזר דינו להיות כבן כרך וקורא בט"ו. וסיים שאין בידו כח להכריע ויקרא בלא ברכה.

שאר מצוות היום

כתב בשו"ת מנחת יצחק (י נו) שפרוז בן יומו שחייב בקריאת מגילה בי"ד, הוא הדין שחייב בכל המצוות, וכן מוקף בן יומו. וכתב שכן הוא גם בספר עיר הקודש והמקדש לרי"מ טיקוצ'ינסקי (טו ט).
ובשו"ת משנה הלכות (ג יג) ג"כ כתב שמי שנתחייב כאן וכאן, יקיים גם שאר המצוות מספק, והעלה שאף 'על הניסים' יש לומר בתפילה וברכת המזון ואין לחשוש בזה להפסק.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר - מכון הלכה ברורה ובירור הלכה.
• בן עיר שהלך לכרך ובן כרך שהלך לעיר - הרב יהודה עמיטל זצ"ל, בית המדרש הוירטואלי, ישיבת הר עציון.
• דין בן כרך שהלך לעיר - הרב יהודה פריס, 'מעליות' טו, תשנ"ה.
• בן עיר שהלך לכרך - ישיבת ברכת משה.
• בן כרך שהלך לעיר - ישיבת ברכת משה.
• דין פרוז ומוקף בן יומו בפורים משולש - הרב שלמה לוי, ישיבת קרית גת.
• בן עיר שהלך לכרך בשיטת הרמב"ם - הרב נחום אלעזר רבינוביץ', ישיבת ברכת משה, מעלה אדומים.
• בן עיר שהלך לכרך - בלוג nachumsht.