ביטול חמץ

מקורות
בבלי:	פסחים ו ב - ז א
ירושלמי:	פסחים ב ב
שולחן ערוך:	אורח חיים תלד ב-ד

גדר ביטול חמץ מן התורה, ותקנת חכמים לבטל את החמץ בערב פסח, קודם שיגיע זמן איסורו, אף על פי שבודקו ומבערו.

גדר הביטול מהתורה

הגמרא (פסחים ד ב) אומרת שמדאורייתא מספיק ביטול חמץ ואין צורך אף לבדוק ולבערו, ורק חכמים הם שהצריכו גם לבדוק ולבער.

רש"י' (ד"ה בביטול) מסביר שביטול החמץ שמועיל מדאורייתא, הוא מ הפסוק 'תשביתו', שמשמעה השבתה בלב.
כעין זה כתוב גם בספר הלכות גדולות (יא פסח ד"ה ומאן), שחובת הביטול נלמדת מן הפסוק "תשביתו שאור מבתיכם", ואם מצא חמץ אחר שביטל, לא חייב עליו משום 'בל יראה ובל ימצא'. וכן כתב הרמב"ם (חמץ ומצה ב ב) שמצות השבתה האמורה בתורה, היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר הארץ.
כן כתב גם שיבולי הלקט (רו) בשם אחיור' בנימין נר"ו, שמהתורה די בביטול, דכתיב 'תשביתו'.

ראיה לשיטה זו הביאו הראשונים מן המשנה (מט א): "היה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו', ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ולבער ולחדור למצוותו, יחזור ויבער, ואם לאו מבטלו בלבו.

אבל תוספות (ד ב ד"ה מדאורייתא) הקשו על פירוש זה, והוכיחו שהשבתה היא ביעור החמץ מן העולם:

• שמצינו שאומר ר' עקיבא בגמרא (ה א) שהפסוק 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם' הוא העברה, שהיא מלאכה האסורה ביום טוב, ולכן הכרח הוא ש'ביום הראשון' האמור בפסוק, אין הכוונה ליום טוב ראשון של חג, אלא ליום י"ד.
• הגמרא אומרת שתשביתו הוא משש שעות ולמעלה, והרי זהו אחר זמן איסור, ואין מועיל בו ביטול החמץ.

לכן מפרש ר"י שם בתוספות, שבביטול אין מצות תשביתו, אלא הוא מועיל מדין הפקר, שמאחר שביטלו הרי הוא הפקר וכאילו אינו ברשותו. ואף שבסתמא צריך להפקיר בפני שלושה, מדראורייתא לא צריך.
וכן הסכימו לפירוש זה כמה ראשונים:
המאירי (ו א ד"ה כבר) כתב שמצוות 'תשביתו' האמורה בתורה, הוא שיוציא את החמץ מביתו ויבערנו. ואף שאמרו שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, הוא מפני שכאשר מבטלו, כבר אינו שלו. ומדבריו מבואר שמצות 'תשביתו' של ביעור החמץ אינה אלא על חמץ ידוע כל זמן שלא ביטלו, וחמץ שאינו ידוע אינו צריך לחזר אחריו לבערו. ומ"מ לאחר שביטל את הידוע, יצא החמץ מרשותו ואין עליו חובת ביעור מן התורה.

על שיטת זו של רבנו תם, הקשו הראשונים מספר קושיות (מובא ברמב"ן ובמגן אבות למאירי ענין יח)

• לא מצאנו בלשון התנאים והאמוראים בשום מקום, שקראו לביטול חמץ 'הפקר'.
• גם במקומות אחרים מצאנו הבדל בין לשון 'ביטול' ללשון הפקר, כגון 'ביטול רשות' בעירובי חצרות, 'בטול עבודה זרה' וכד', שודאי אינם משום הפקר.
• הביטול מועיל לעולם, ואילו לגבי הפקר מצאנו בגמרא (נדרים מג א) שהיא מחלוקת אם הפקר חל כל זמן שלא הגיע לרשות מקבל, שלדעת ר' יוסי עד שיבוא ההפקר לרשות מקבל לא יצא מרשות נותן.
• ההפקר אינו מועיל בשבת, ואילו לגבי ביטול קיימא לן שמבטל אף בשבת ויום טוב.
• ההפקר צריך שלושה, וכאן אפילו ביחיד.
• הפקר צריך אמירה בפה, ולגבי ביטול מבטלו אפילו בליבו.
• הלשון שאמרו בביטול 'שיהיה בטל וחשוב כעפר הארץ' אינו מועיל בהפקר.
• כיון שהוא עצמו יכול לזכות בו, אין זה נחשב שמפקירו לאחרים, ואם כן מנא לן להתיר.

גזירת חכמים לבטל את החמץ בנוסף לביעור

הגמרא (פסחים ו ב) מביאה דברי רב יהודה שאדם הגם שבודק הוא את החמץ, צריך לבטלו.

טעם הביטול

הגמרא שם דנה מה הטעם שתיקנו חכמים שצריך לבטל את החמץ, שהרי בלאו הכי מבערים את כל החמץ הנמצא בבית?
בתחילה מעלה הגמרא אפשרות שהוא משום פירורין, שאי אפשר לבדוק אחריהם. אך הגמרא דוחה, שהרי פירורין בלאו הכי אינם חשובים, ואינם צריכים ביטול. ואין לומר שכיון שנשמרים הם שנועל את ביתו, ממילא חשובים הם ולא בטלים, שהרי מצאנו בברייתא שסוף עונת לקיטת הפירות, כגון תאנים וענבים, אם אדם כבר אינו מקפיד עליהם, אין בהם משום גזל ופטורין מן המעשר, אף שהוא משמר את שדהו מפני דבר אחר שיש לו בה.
לכן מסיק רבא שטעם הביטול הוא גזירה שמא למרות בידיקתו וביעורו, ימצא גלוסקא יפה לאחר זמן איסור חמץ, ודעתו עליה ואינה בטלה.

אך מקשה הגמרא, שאם כן יבטל כשימצא, ומתרצת שאם מוצא לאחר זמן האיסור אינו יכול שוב לבטל את החמץ, כיון שאינו ברשותו, כלומר כיון שהוא אצלו באיסור, אין בידו לבטלו.
ומוסיפה הגמרא שאין להמתין עם ביטול החמץלשעה חמישית או רביעית בערב פסח, לפי שזמן זה אינו זמן ביעור ואינו זמן איסור, וממילא אין דעתו על זה, ועלול ללהימנע מלבטל את החמץ.
ואמנם לשעה שישית אין להמתין, שכיון שהוא כבר אסור מדרבנן, שוב אינו יכול לבטל, שחכמים עשוהו כדאורייתא שאינו ברשותו לבטלו. שאמרו חכמים, שהמקדש אישה משעה שישית ומעלה, אפילו בחיטים קורדינייתא, אין חוששים לקידושיו, אף שזהו רק איסור דרבנן.

פירוש 'ודעתיה עילוה'

רש"י (ו ב ד"ה ודעתו) כותב שהביטול נועד מחשש שאם אדם ימצא חמץ שחשוב הוא בעיניו, עלול הוא לחוס עליו מלשורפו, וישהה אותו אפילו רגע, ובכך עובר הוא על איסור 'בל יראה ובל ימצא'. אמנם אם ביטל הוא את החמץ קודם הפסח, לפני שהגיע זמן איסורו, אינו עובר, שהרי השבית את כל החמץ.
תוספות (ד"ה ודעתיה) הקשו על רש"י, שלפי זה אינו מובן מהי קושית הגמרא מיד לאחר מכן, שיבטל את החמץ לכשימצא אותו? והרי הוא חס עליה מלבטלה? לכן מפרשים התוספות ושדעתו עליה הכוונה שאינו בטל מאליו כמו פירורין.
ברבנו יהונתן על הרי"ף (ו ב) כתב כפירוש רש"י, והסביר ששאלת הגמרא שיבטל לכשימצא, הכוונה שכיון שזריז הוא כל כך במצוה לבדוק את החמץ, וגם שומע לתקנה לבטלו, אם כן מה לנו לתקן שיבטל בשעת הבדיקה, הרי ודאי יהיה זריז לבטלה תיכף כשימצאנה?

הטעם שאינו עובר על איסור לאחר ביטול

הריטב"א (ד"ה אמר רב יהודה) הביא יש מפרשים, שהביטול מועיל להינצל מאיסור, לפי שאחר הביטול, שוב אין עליו תורת לחם. כן מובא פירוש זה ברבנו יהונתן על הרי"ף שכשמבטלו מתורת אוכל, הוי כמי שטח פניה בטיט.
אך כתבו התוספות שפירוש זה אינו נכון, שאין הדבר תלוי בדיבורו, ועוד, שאם כן ניתן יהיה לבטלו אף לאחר איסורו. אלא כתבו בשם רבנו תם (דרוש מקור) שהוא מדין הפקר, שכשאדם מבטל החמץ הוא מפקירו ושוב אינו שלו. ואף שקיימא לן בדרך כלל שהפקר הוא דווקא בפני שלושה, מ"מ זהו מדרבנן, אך מדאורייתא בינו לבין עצמו סגי. אף שאינו אומר כאן לשון הפקר, אלא לשון ביטול שאינו מועיל בהפקר דעלמא, כיון שמצד הדין אין החמץ ברשותו, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו, לכן כשמסתלק ממנו סגי וחשוב כהפקר.

ראשונים רבים הסכימו לדברי התוספות שהביטול מועיל מדין הפקר. כן כתב הר"ן בחידושיו (ו ב ד"ה הבודק צריך) והוכיח זאת מן הסוגיה, שהביאה את הברייתא לגבי סופי תאנים, שם ודאי מדין הפקר הוא. והוסיף שאף שבעלמא לא מועיל הפקר בלב, ולא מועיל הפקר בלא יציאה מרשות בעלים לרשות זוכה, הכא שאני, לפי שחמץ אינו ברשותו של אדם ורק עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, ולכן בגילוי דעתא סגי.

ביטול על ידי שליח

הריטב"א (ו ב ד"ה אמר רב יהודה) כותב בשם הרא"ה שאי אפשר לבטל חמץ על ידי שליח, שאין שליח להפקר. אבל כתב שבעל העיטור סובר שיש ביד שליח לבטל חמצו של שולחו.

זמן הביטול

הריטב"א (ד"ה אמר רב יהודה) כותב שהביטול צריך להיות בשעת הבדיקה.