9,976
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "ביטול חמץ"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
| שורה 13: | שורה 13: | ||
כעין זה כתוב גם בספר '''הלכות גדולות''' (יא פסח ד"ה ומאן), שחובת הביטול נלמדת מן הפסוק "תשביתו שאור מבתיכם", ואם מצא חמץ אחר שביטל, לא חייב עליו משום 'בל יראה ובל ימצא'. וכן כתב ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה ב ב) שמצות השבתה האמורה בתורה, היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר הארץ. כן כתב גם '''שיבולי הלקט''' (רו) בשם אחיו '''ר' בנימין נר"ו''', שמהתורה די בביטול, דכתיב 'תשביתו'. | כעין זה כתוב גם בספר '''הלכות גדולות''' (יא פסח ד"ה ומאן), שחובת הביטול נלמדת מן הפסוק "תשביתו שאור מבתיכם", ואם מצא חמץ אחר שביטל, לא חייב עליו משום 'בל יראה ובל ימצא'. וכן כתב ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה ב ב) שמצות השבתה האמורה בתורה, היא שיבטל החמץ בלבו ויחשוב אותו כעפר הארץ. כן כתב גם '''שיבולי הלקט''' (רו) בשם אחיו '''ר' בנימין נר"ו''', שמהתורה די בביטול, דכתיב 'תשביתו'. | ||
והביאו לזה ראיה גם מן התרגום לפסוק, שמתרגם: {{ציטוט|"שַׁבְעַת יוֹמִין פַּטִּירָא תֵיכְלוּן בְּרַם מִפַּלְגוּת יוֹמָא דְמִיקַמֵּי חַגָּא '''תְבַטְּלוּן''' חָמִיר מִבָּתֵּיכוֹן..."<ref>כן הוא בתרגום יונתן, וכן תירגם אונקלוס, אלא ששם במקום המלים: "מפלגות יומא דמיקמי חגא", כתב "ביומא קדמאה".</ref>.}} | והביאו לזה ראיה גם מן התרגום לפסוק, שמתרגם: {{ציטוט|"שַׁבְעַת יוֹמִין פַּטִּירָא תֵיכְלוּן בְּרַם מִפַּלְגוּת יוֹמָא דְמִיקַמֵּי חַגָּא '''תְבַטְּלוּן''' חָמִיר מִבָּתֵּיכוֹן..."<ref>כן הוא בתרגום יונתן, וכן תירגם אונקלוס, אלא ששם במקום המלים: "מפלגות יומא דמיקמי חגא", כתב "ביומא קדמאה".</ref>.}} | ||
'''תוספות''' (פסחים ד ב ד"ה מדאורייתא) הקשו על פירוש זה, והוכיחו שהשבתה היא ביעור החמץ מן העולם: | |||
* שמצינו שאומר ר' עקיבא בגמרא (ה א) שהפסוק 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם' הוא הבערה, שהיא מלאכה האסורה ביום טוב, ולכן הכרח הוא ש'ביום הראשון' האמור בפסוק, אין הכוונה ליום טוב ראשון של חג, אלא ליום י"ד. | * שמצינו שאומר ר' עקיבא בגמרא (ה א) שהפסוק 'אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם' הוא הבערה, שהיא מלאכה האסורה ביום טוב, ולכן הכרח הוא ש'ביום הראשון' האמור בפסוק, אין הכוונה ליום טוב ראשון של חג, אלא ליום י"ד. | ||
* הגמרא אומרת שתשביתו הוא משש שעות ולמעלה, והרי זהו אחר זמן איסור, ואין מועיל בו ביטול החמץ. | * הגמרא אומרת שתשביתו הוא משש שעות ולמעלה, והרי זהו אחר זמן איסור, ואין מועיל בו ביטול החמץ. | ||
ה'''רמב"ן''' (ד ב ד"ה ומה שהקשו) יישב קושיות אלו על רש"י: | |||
* ודאי שגם רש"י מודה שמי שמבער הוא משבית את החמץ, ולכן ודאי הפסוק שמצוה 'תשביתו' הכוונה ביום חול, שהרי יכול, אף שלא חייב, לבערו בשריפה. ואדרבה, אם היינו מפרשים ד'תשביתו' הוא שריפה, יותר ניחא לפרש הפסוק ביום טוב, שמותר הוא בשריפה, שהרי ביטול אינו מועיל לו אחר איסורו. | |||
* מה שאמרה הגמרא 'אך' חילק, שצריך לבערו משש שעות ולמעלה, אין הכוונה שצריך אז לבטלו, אלא שבשעה זו כבר יהיה מבוטל. וכשם שהיינו צריכים לומר כן אף אם היינו מבערים שהשבתה היא ביעור, דהיינו שבשעה שישית כבר יהיה מבוער. | |||
=== שיטת התוספות === | |||
מכח הקושיות על רש"י, מפרש '''ר"י''' שם בתוספות (ד ב ד"ה מדאורייתא), שבביטול אין מצות 'תשביתו', אלא הוא מועיל מדין הפקר שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שמאחר שביטלו הרי הוא הפקר וכאילו אינו ברשותו. והוסיפו התוס' שאף שבסתמא צריך [[להפקיר בפני שלושה]], מדראורייתא לא צריך. וכן הביאו ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה ב ב) וב'''אור זרוע''' (ב פסחים רמד) בשם '''רבנו תם'''. | |||
<BR/>לפירוש זה הסכים ה'''ר"ן''' (ו א ד"ה ד"ה הבודק צריך שיבטל, דפי הרי"ף א א ד"ה ומהו ענין הביטול), שכתב שביטול זה דין הפקר יש לו, והוכיח כן מהא דהביאה הגמרא דין דעוקצי תאנים, ששם ודאי דין הפקר יש להם. | <BR/>לפירוש זה הסכים ה'''ר"ן''' (ו א ד"ה ד"ה הבודק צריך שיבטל, דפי הרי"ף א א ד"ה ומהו ענין הביטול), שכתב שביטול זה דין הפקר יש לו, והוכיח כן מהא דהביאה הגמרא דין דעוקצי תאנים, ששם ודאי דין הפקר יש להם. | ||
<BR/>וכן הסכים לפירוש זה ה'''ריטב"א''' (ו א ד"ה אמר רב יהודה) בשם רבו ה'''רא"ה''', והביא כמה ראיות לכך שמהתורה אין צורך להפקיר בפני שלושה. | <BR/>וכן הסכים לפירוש זה ה'''ריטב"א''' (ו א ד"ה אמר רב יהודה) בשם רבו ה'''רא"ה''', והביא כמה ראיות לכך שמהתורה אין צורך להפקיר בפני שלושה. | ||
| שורה 36: | שורה 39: | ||
=== הסבר הרמב"ן === | === הסבר הרמב"ן === | ||
ה'''רמב"ן''' (פסחים ד ב) מכח קושיות אלו שהקשה על רבנו תם, כתב שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה. והוסיף לבאר, שכיון שחמץ הוא איסור הנאה, וקיימא לן איסור הנאה אינו ממון, היה מן הדין שלא יעבור עליו אדם משום בל יראה בפסח, שהרי אין איסור אלא על חמץ שלו ברשותו. אלא שעשאתו התורה כאילו היא ברשותו, לעבור עליו בשני לאוין, מפני שרוצה הוא בקיומו. ולכן, כאשר מגלה דעתו שאינו רוצה בו ומבטלו מדין ממון, ממילא אינו עובר עליו, דשוב לא קרינא ביה 'לך'. וזהו עדיף מהפקר, לפי שאינו יכול לזכות בו בחזרה, שהרי עשהו כעפר. | ה'''רמב"ן''' (פסחים ד ב), מכח קושיות אלו שהקשה על רבנו תם, כתב לבאר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה. והוסיף לבאר, שכיון שחמץ הוא איסור הנאה, וקיימא לן איסור הנאה אינו ממון, היה מן הדין שלא יעבור עליו אדם משום בל יראה בפסח, שהרי אין איסור אלא על חמץ שלו ברשותו. אלא שעשאתו התורה כאילו היא ברשותו, לעבור עליו בשני לאוין, מפני שרוצה הוא בקיומו. ולכן, כאשר מגלה דעתו שאינו רוצה בו ומבטלו מדין ממון, ממילא אינו עובר עליו, דשוב לא קרינא ביה 'לך'. וזהו עדיף מהפקר, לפי שאינו יכול לזכות בו בחזרה, שהרי עשהו כעפר. | ||
<BR/> | <BR/>וכתב הרמב"ן שכל זה ייתכן ונכון הוא לומר גם בדעת רש"י ודעימיה, שכתבו שזוהי כוונת התורה בציווי 'תשביתו', דהיינו שיהיה בעיניו כשרוף שרואה אותו כעפר ואפר ואינו רוצה בקיומו. וכמו שמצאנו שזוהי 'השבתה' האמורה בכל מקום, כגון "שביתה ממלאכה". | ||
<BR/>ה''' | <BR/>אמנם הוסיף הרמב"ן שמלשון ה'''ספרי''' (ראה קלא) נראה לא כך, שהרי הספרי לומד דין הביטול בלב מן הפסוק 'לא יראה לך שאר', כלומר, שאין זה ממצוות 'תשביתו', אלא שכל שביטל את החמץ אין זה בגדר 'לך', לפי שהוא כעפר ואין לו דין ממון אלא יצא הוא מרשותך. וגם הביא ראיה מן ה'''ירושלמי''' (פסחים ב א) רבי אומר 'תשביתו שאור מבתיכם' דבר שהוא בל יראה ובל ימצא, ואי זה זה שריפה. | ||
<BR/>ה'''מאירי''' (ו א ד"ה כבר) כתב שמצוות 'תשביתו' האמורה בתורה, הוא שיוציא את החמץ מביתו ויבערנו. ואף שאמרו שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, הוא מפני שכאשר מבטלו, כבר אינו שלו. ומדבריו מבואר שמצות 'תשביתו' של ביעור החמץ אינה אלא על חמץ ידוע כל זמן שלא ביטלו, וחמץ שאינו ידוע אינו צריך לחזר אחריו לבערו. ומ"מ לאחר שביטל את הידוע, יצא החמץ מרשותו ואין עליו חובת ביעור מן התורה. | <BR/>ה'''מאירי''' (ו א ד"ה כבר) כתב שמצוות 'תשביתו' האמורה בתורה, הוא שיוציא את החמץ מביתו ויבערנו. ואף שאמרו שמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, הוא מפני שכאשר מבטלו, כבר אינו שלו. ומדבריו מבואר שמצות 'תשביתו' של ביעור החמץ אינה אלא על חמץ ידוע כל זמן שלא ביטלו, וחמץ שאינו ידוע אינו צריך לחזר אחריו לבערו. ומ"מ לאחר שביטל את הידוע, יצא החמץ מרשותו ואין עליו חובת ביעור מן התורה. | ||