9,976
עריכות
הבדלים בין גרסאות בדף "ביטול חמץ"
קפיצה לניווט
קפיצה לחיפוש
אין תקציר עריכה
| שורה 38: | שורה 38: | ||
ה'''ר"ן''' בחידושיו שם, התייחס לכמה מקושיות אלו, וכתב לתרץ שיש הבדל בין חמץ לשאר הפקר, שחמץ כיון שמצד הדין אינו ברשותו של אדם, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, לכן די בגילוי דעת בלבד, שלא ניחא לו שיהיה לו שום זכות בחמץ זה, וכן הוא ב'''ריטב"א''' שם בשם ה'''רא"ה'''. | ה'''ר"ן''' בחידושיו שם, התייחס לכמה מקושיות אלו, וכתב לתרץ שיש הבדל בין חמץ לשאר הפקר, שחמץ כיון שמצד הדין אינו ברשותו של אדם, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, לכן די בגילוי דעת בלבד, שלא ניחא לו שיהיה לו שום זכות בחמץ זה, וכן הוא ב'''ריטב"א''' שם בשם ה'''רא"ה'''. | ||
ה'''מאירי''' (ב א ד"ה והוא, ו א ד"ה כבר) כתב שמצוות 'תשביתו' האמורה בתורה, אף שתרגומה ביטול, מ"מ עיקרה הוא שיוציא את החמץ מביתו ויבערנו. ומצאנו לשון השבתה שהוא כליון, כמו 'אשביתה מאנוש זכרם', אך כאן הציווי להשביתנו מן העולם. אלא שמ"מ אם ביטל את החמץ, הרי כבר אינו שלו ואינו עובר עליו, כמו שמבואר להדיא שהולך לשחוט את פסחו וכו'. | |||
<BR/>ובספר '''מגן אבות''' (ענין יח) ביאר דבריו בהרחבה ליישב כל הקושיות הנ"ל על רבנו תם: | |||
* מה שלא מצינו בתלמוד לשון ביטול, הוא מפני שאין הכוונה שהוא הפקר גמור, אלא כעין הפקר שלא יהיה קרוי ממונו, אלא כעפר המונח לדריסת הכל. ואילו היתה כוונתו להפקר גמור עד שיזכה בו אחר, הרי זה האחר עובר עליו. | |||
* ומטעם זה נזכר לשון 'ביטול' כאן כמו ביטול רשות וכד', כיון שהוא רק כעין הפקר, שהוא כמו ייאוש שלא לתת עליו לב ליטלו לעולם, ולא מפני שהוא של אדם אחר. | |||
* אין הלכה כר' יוסי שבעינן שיבוא ההפקר לרשות מקבל. ומצאנו בתלמוד בכמה מקומות שנזכר הפקר בלא זכיית האחר בו, לפי שהלכה כחכמים. | |||
=== הסבר הרמב"ן === | === הסבר הרמב"ן === | ||
ה'''רמב"ן''' (פסחים ד ב), מכח קושיות אלו שהקשה על רבנו תם, כתב לבאר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה. והוסיף לבאר, שכיון שחמץ הוא איסור הנאה, וקיימא לן איסור הנאה אינו ממון, היה מן הדין שלא יעבור עליו אדם משום בל יראה בפסח, שהרי אין איסור אלא על חמץ שלו ברשותו. אלא שעשאתו התורה כאילו היא ברשותו, לעבור עליו בשני לאוין, מפני שרוצה הוא בקיומו. ולכן, כאשר מגלה דעתו שאינו רוצה בו ומבטלו מדין ממון, ממילא אינו עובר עליו, דשוב לא קרינא ביה 'לך'. וזהו עדיף מהפקר, לפי שאינו יכול לזכות בו בחזרה, שהרי עשהו כעפר. | ה'''רמב"ן''' (פסחים ד ב), מכח קושיות אלו שהקשה על רבנו תם, כתב לבאר שהביטול מועיל להוציאו מתורת חמץ ולהחשיבו כעפר שאינו ראוי לאכילה. והוסיף לבאר, שכיון שחמץ הוא איסור הנאה, וקיימא לן איסור הנאה אינו ממון, היה מן הדין שלא יעבור עליו אדם משום בל יראה בפסח, שהרי אין איסור אלא על חמץ שלו ברשותו. אלא שעשאתו התורה כאילו היא ברשותו, לעבור עליו בשני לאוין, מפני שרוצה הוא בקיומו. ולכן, כאשר מגלה דעתו שאינו רוצה בו ומבטלו מדין ממון, ממילא אינו עובר עליו, דשוב לא קרינא ביה 'לך'. וזהו עדיף מהפקר, לפי שאינו יכול לזכות בו בחזרה, שהרי עשהו כעפר. | ||
| שורה 43: | שורה 48: | ||
<BR/>אמנם הוסיף הרמב"ן שמלשון ה'''ספרי''' (ראה קלא) נראה לא כך, שהרי הספרי לומד דין הביטול בלב מן הפסוק 'לא יראה לך שאר', כלומר, שאין זה ממצוות 'תשביתו', אלא שכל שביטל את החמץ אין זה בגדר 'לך', לפי שהוא כעפר ואין לו דין ממון אלא יצא הוא מרשותך. וגם הביא ראיה מן ה'''ירושלמי''' (פסחים ב א) רבי אומר 'תשביתו שאור מבתיכם' דבר שהוא בל יראה ובל ימצא, ואי זה זה שריפה. | <BR/>אמנם הוסיף הרמב"ן שמלשון ה'''ספרי''' (ראה קלא) נראה לא כך, שהרי הספרי לומד דין הביטול בלב מן הפסוק 'לא יראה לך שאר', כלומר, שאין זה ממצוות 'תשביתו', אלא שכל שביטל את החמץ אין זה בגדר 'לך', לפי שהוא כעפר ואין לו דין ממון אלא יצא הוא מרשותך. וגם הביא ראיה מן ה'''ירושלמי''' (פסחים ב א) רבי אומר 'תשביתו שאור מבתיכם' דבר שהוא בל יראה ובל ימצא, ואי זה זה שריפה. | ||
<BR/>בסוף דבריו, מסכם הרמב"ן שהביעור הטוב ביותר הוא השריפה או איבוד החמץ מן העולם, ואם ביטלו אפילו בלבד בלבד יצא, וכן אם הפקירו יצא. | <BR/>בסוף דבריו, מסכם הרמב"ן שהביעור הטוב ביותר הוא השריפה או איבוד החמץ מן העולם, ואם ביטלו אפילו בלבד בלבד יצא, וכן אם הפקירו יצא. | ||
=== חמץ ידוע === | === חמץ ידוע === | ||