הבדלים בין גרסאות בדף "הנכנס ומצא ציבור מתפללים"

בגמרא (ברכות כא ב) נחלקו בדין מי שהגיע לתפילה כשהציבור כבר באמצע עמידה. לדעת רב הונא, יוכל להתחיל להתפלל רק אם יסיים את תפילתו לפני שהחזן יגיע בחזרת הש"ץ למודים, ולדעת ר' יהושע בן לוי, יתחיל להתפלל רק אם יסיים לפני שהחזן יגיע לקדושה. ובארה שם הגמ' שנחלקו בשאלה האם יחיד יכול לומר קדושה לבדו: רב הונא סובר שהיחיד אומר קדושה, וריב"ל סובר שאינו אומר קדושה. ומבואר שם בגמ', שדעת רב אדא בר אהבה כדעת ריב"ל (אמנם '''ברי"ף''' גורס "רב יצחק", ושרב אדא בר אהבה רק נתן מקור לדבריו).  

מדברי הגמרא, שרב אדא בר אהבה מסכים להלכה לריב"ל, משמע שהלכה כמותו. ואכן '''רבנו יונה''' (כא ב מדפי הרי"ף ד"ה "במאי") '''והרמב"ם''' (היד החזקה י טז) פסקו כדעת ריב"ל, שיחיד אינו אומר קדושה, ולכן אם הגיע באיחור למניין, לא יוכל להתחיל אם לא יספיק לומר קדושה עם הציבור. וכתב '''הב"י''' (או"ח קט א), שכן דעת הראשונים. וביאר '''הגר"א''', שהלכה כריב"ל, כיוון שהלכה כמותו נגד ר' יוחנן, וכל שכן נגד רב, וכל שכן נגד רב הונא. וכן כתב '''הב"ח''' (קט א), שהלכה כריב"ל. וכתב '''הב"ח''' (קט ב), שהוא הדין למצב שהגיע קודם קדושה, ואם יתחיל לא יספיק להגיע עם החזן לקדושה, לא יוכל להתחיל להתפלל קודם קדושה.  

וכן כתבו '''הטור והשולחן ערוך''' (קט א), שמי שאיחר לתפילה, לא יתחיל אם לא יספיק לסיים קודם שיגיע הש"ץ לקדושה (אמנם כתבו שיש לחשוש גם למודים, והטעם לכך מבואר להלן).  

כאמור, דעת רב הונא, שלא יתחיל להתפלל אם לא יספיק לסיים את תפילתו לפני שיגיע החזן למודים.

אמנם דעת '''האור זרוע''' (א צז), שהטעם שלא יתחיל להתפלל אם לא יספיק למודים הוא, שצריך לומר עם הציבור מודים דרבנן, ולכן גם אם יגיע עם הש"ץ למודים, אסור לו להתחיל, כיוון שלא יוכל לומר מודים דרבנן. וכן נראים דברי '''רבנו יונה''' (בדפי הרי"ף כא ב ד"ה "במאי"), שלדעת רב הונא צריך לומר מודים דרבנן עם הציבור. וכן כתב '''במעדני יו"ט''' (ג יח ע).

'''המהר"י אבוהב''' (הובא בב"י קיג א) הקשה על הטעם שכתבו הראשונים לכך שלא יוכל להתחיל להתפלל אם לא יספיק למודים, שזה משום שעליו לכרוע עם הציבור (כאמור, כן כתבו התוס' והרא"ש, וגם האחרונים נקטו טעם זה): מדוע לא יוכל להתחיל להתפלל לפני מודים, ויכרע כשהחזן יגיע למודים כשיהיה באמצע ברכה?  

ותירץ '''הב"י''' (קט א), שלא סומכים על כך שישחה באמצע ברכה. ובמקום אחר כתב (קיג א), שמתירים לו להתחיל להתפלל אם יספיק להגיע לברכה שצריך לכרוע בה, שאז יוכל לצמצם עצמו בתפילתו ולהספיק להגיע לשם. וכעין זה כתב '''במשנ"ב''' (קט י), שהטעם שאין להתיר לו להתחיל בתפילתו הוא שמא ישכח לכרוע במודים כיוון שאינו מחויב לכרוע שם מצד תפילתו. וכתב בשם הפר"ח, שאם ייתן ליבו לזה, ייטרד ולא יכוון בתפילתו.

'''ובעטרת זקנים''' כתב בשם '''מוהר"ר יהושע''' ר"מ דק"ק קראק, ששחייה של מודים היא שחייה של מצווה, ולכן בשחייה של רשות כשנמצא באמצע תפילה, לא יפטור לכתחילה שחייה של מצווה. ורק אם נמצא גם הוא במודים או בברכה ששוחים בה, הוי שחייה של מצווה ויוצא בזה.  

דעת ריב"ל היא, כאמור, שיחיד שאיחר למניין לא יוכל להתחיל להתפלל אם לא יספיק לקדושה, וזה משום שאין היחיד אומר קדושה, ולכן צריך לענות לקדושה של החזן. וכתב '''הרא"ש''' (ג יח), שאם יוכל להתחיל ולהספיק לקדושה, יוכל לנהוג כן, ויאמר עם הש"ץ את הקדושה מילה במילה. וכתב '''הלחם חמודות''', שמקורו בדברי '''רב האי גאון''' שהובאו ברי"ף, שהמנהג שאם נכנס לבית הכנסת ומצא ציבור מתפללים, ימתין לתחילת חזרת הש"ץ, ויאמר עם הציבור מילה במילה עד שיענה קדושה, שמה שאמרו שצריך להתחיל ולגמור קודם שיגיע החזן לקדושה, זה רק כשמתחיל לפני החזן, אבל אם מתחיל איתו- מותר.  

'''בטור''' '''ובשו"ע''' (קט א) נקטו כדעה שריב"ל מסכים עם רב הונא לעניין מודים, שכן כתבו שיחיד שהגיע אחר קדושה, לא יתחיל אם לא יסיים עד מודים. וכן הסכימו '''הב"ח''' (קט א), '''המ"א''' (קט ב), '''המשנ"ב''' (קט ג) ורוב האחרונים. אולם '''בערוה"ש''' (קט ד) תמה על הטור והשו"ע, שלא הביאו את דעת הרמב"ם, ונקט למעשה שאין דין מודים כקדושה, ושנראה לו שכן המנהג גם עתה, שלא חוששים למודים. וכתב עוד, שממה שכתבו התוס' והרא"ש שר"ת כרע בלא אמירה כלל כשהיה באמצע תפילתו, והחזן הגיע למודים, משמע שר"ת סובר כרמב"ם, שאין לחשוש למודים, שאם לא כן, כיצד התחיל בתפילה. וגם בספר '''יוקח נא''' (קט ד) כתב לתמוה על השו"ע שלא הזכיר דינו של הרמב"ם שלא חושש למודים. והסיק, שאם רוצה להתחיל אחר קדושה ומסתפק אם יספיק למודים, יתחיל להתפלל, שאף לסוברים שיש לחוש למודים, מ"מ במקום ספק יכול להתחיל.   

עוד נאמר בגמרא (ברכות כא ב), שבין לדעת ריב"ל ובין לדעת רב הונא, אם נמצא באמצע תפילה, לא מפסיק בדיבור כדי לענות לקדושה. ושאלו שם בגמ' האם ניתן להפסיק לענות ל"יהא שמו הגדול מבורך" (יהא שמיה רבה מברך). ואמר רב דימי שאמרו תלמידי ר' יוחנן בשמו שמפסיק, אך אין הלכה כך.  

והוסיף '''המ"א''', שלא יענה אמן אם סיים תפילתו רגע לפני שצריך לענות יהא שמיה רבה, כיוון שהוי אמן יתומה, שלא נתכוון על מה יענה (שהרי שלא שמע את הקטעים שלפני יהא שמיה רבה). והביא דבריו '''במשנ"ב''' (קט ד), אך כתב בשם '''הפמ"ג''' (שפ"ד קט ב), שאם נותן ליבו ויודע על מה עונה, רשאי. '''ובערוה"ש''' (קט ט) כתב שהמנהג פשוט לענות גם אמן, שקאי גם על להבא. וכתב '''בכה"ח''' (קט ה) בשם '''הלבושי שרד''', שלדעת המ"א, יוכל להתחיל להתפלל רק אם יסיים כך שיוכל לענות גם אמן שקודם יש"ר, והיינו שמכוון דעתו. ועוד כתב בכה"ח (קט ג), שאם הציבור כבר עונים קדושה או איש"ר, כל שלא השלימו, מותר לענות עמהם.  

'''בירושלמי''' (ברכות פרק תפילת השחר ה"ו) נאמר, שאם לא התפלל מוסף, והגיע כשהציבור כבר באמצע התפילה, יוכל להתחיל להתפלל רק אם יספיק לענות אמן. ונחלקו שם אמוראים על איזה אמן מדובר: אמן של האל הקדוש או של שומע תפילה. והסיקה הגמ' שאין מחלוקת, אלא ביום חול צריך להספיק אמן של שומע תפילה, ובשבת יספיק אמן של האל הקדוש.  

ואם יספיק להתחיל אחרי שענה אמן על ברכת האל הקדוש, ולהגיע בתפילתו בברכת שומע תפילה עם הש"ץ בשווה, כתב '''המשנ"ב''' (קט ז), שיוכל לעשות כן.  

וכתב בשו"ת '''שלמת חיים''' (קנו- קנז), שאם איחר במנחה בערב שבת, לא יתחיל לפני קדושה גם אם עקב כך יסיים מנחה לאחר שהציבור כבר קבלו שבת.  

וכתב '''באש"י''' (לב סז) שלא צריך להמתין בעבור ברכת מקדש השבת שבחזרת הש"ץ בעמידה של שבת.   

כתב '''המ"א''' (קט ג), שאם שמע כבר קדושה או ברכו, או שיודע שישמע אח"כ, יכול להתחיל להתפלל, ואין צריך להמתין בשבילם, שהעיקר שישמע כל אחד פעם אחת (כוונתו בפעם אחת לכל תפילה שיש בה קדושה או ברכו, ולא די בפעם אחת ביום). והובא '''במשנ"ב''' (קט ה). וההוכחה לכך שקדושה צריך לשמוע פעם אחת, כתב המ"א, שהרי רב הונא סובר שיחיד אומר קדושה ולכן לא צריך להמתין לקדושה, משמע שדי בפעם אחת, וריב"ל לא טען כנגדו שאין קצבה לקדושה, אלא שיחיד לא אומר קדושה, משמע שאם היה אומר קדושה, לא היה צריך להמתין.  

אולם '''במשנ"ב''' (קט ה), אחרי שהביא את דברי המ"א, כתב ש'''הח"א ודרך החיים''' (קט ו) חלוקים עליו, וסוברים שכיוון ששמע קדיש אחד, שוב לא צריך להמתין לקדיש אחר. וכן דעת '''ערוה"ש''' (קט ו), שכתב שאפשר שלא חוששים שלא להתחיל את התפילה אחר מודים בשחרית, כיוון שיספיק לקדיש תתקבל שאחרי ובא לציון, אולם בערבית, אף שיש עוד קדיש אחרי עלינו, אינו עיקר כקדיש תתקבל שאחרי התפילה, ולכן לא יוכל להתחיל. וכן הדין במנחה, שלא יתחיל אם לא יספיק לקדיש תתקבל שאחרי תחנון. וכתב שם שאין המנהג כמ"א, ואדרבה, אם לקדיש אין קצבה, די בקדיש אחד. (ונראה שגם לדעת הח"א ודה"ח, לא יועיל אם יספיק לקדישים שבסוף התפילה, אלא צריך להספיק דווקא לאחד הקדישים שעד תתקבל, ומכל מקום יש לעיין לגבי מי ששמע חצי קדיש בין ישתבח ליוצר, האם יועיל לו להתחיל תפילתו אם לא ישמע את הקדישים שעד קדיש תתקבל).

כתב '''הב"י''' בשם '''הסמ"ק''' (יא עמוד יד) '''והגמ"י''' (תפילה י טז), שאם איחר לתפילה, והשעה עוברת, כך שלא יוכל להמתין עד אחר מודים, יתחיל להתפלל. וכן פסק '''השו"ע''' (קט א).

ואם צריך להתחיל כדי להסמיך גאולה לתפילה, כתב '''הרא"ש''' (ג יח), שיתחיל, וכשיגיע החזן למודים ישחה. ודווקא באמצע ברכה, אבל בתחילת או בסוף ברכה לא ישחה, שאסור לשחות בתחילת או בסוף ברכה שלא תקנו בה לכרוע, שנראה כמוסיף על הכריעות שתקנו חז"ל (כפי שמובא בברכות לד א). וכן כתבו '''התוספות''' (כא ב ד"ה "עד"), שר"ת שחה דווקא באמצע ברכה. אמנם '''רבנו יונה''' (דפי הרי"ף כא ב) כתב, שמה שאסרו לשחות בתחילת או בסוף ברכה זה דווקא שלא לצורך, אבל אם צריך לכך, כגון שלא ייראה ככופר כשכל הציבור כורעים, יכרע. ומכל מקום כתב שם שלא יאמר שום דבר כשכורע. וכתב '''בדרכ"מ''' (קט ב) שכן כתב '''האו"ז'''. למעשה, פסקו '''הטור''' ו'''השו"ע''' (קט א), שאם הוצרך להתחיל כדי לסמוך גאולה לתפילה יתחיל, ויכרע רק באמצע ברכה. וכתב '''המ"א''' (קט ה), שזה דווקא כשטעה ואמר גאל ישראל, שהרי לכתחילה צריך להמתין בשירה חדשה.  

כתב '''המ"א''' (קט ב), שאם בא אחרי קדושה, ואם יתחיל להתפלל לא יסיים לפני מודים, ומאידך אם ימתין עד אחר מודים לא יספיק לקדיש, ואם יתחיל אחרי קדיש יעבור זמן תפילה, מוטב שיתחיל לפני מודים, שעדיף לבטל מודים מקדיש, ועוד, שבמודים אפשר לשחות (בדיעבד) באמצע ברכה.  

וכתב '''הפמ"ג''' (משב"ז קט א), שסדר החשיבות בדברים שבקדושה הוא כך: איש"ר של קדיש, קדושה, מודים, ברכו, אמן של האל הקדוש ושומע תפילה, שאר אמנים. ובשחרית סמיכת גאולה לתפילה קודמת לאיש"ר, ואיש"ר קודם לתפילה בציבור (ומכל הנ"ל מבואר שגם האל הקדוש ושומע תפילה קודמים לתפילה בציבור, אמנם זה לדעת הרמ"א, אך לדעת השו"ע תפילה בציבור קודמת לאמן של האל הקדוש ושומע תפילה). ובערבית סמיכת גאולה לתפילה נדחית גם מפני תפילה בציבור. והובאו הדברים '''בבאה"ל''' (קט א ד"ה "לקדושה"). והוסיף, שלדעת דרך החיים, לפעמים ברכו עדיף ממודים, שהרי במודים יכול לכוון לשחות באמצע ברכה.  

כתב '''בבאה"ל''' (קט א "הנכנס"), שיש להסתפק לגבי מי שמדרך טבעו להאריך בתפילתו כך שגם אם יתחיל (עמידה) עם הציבור, לא יספיק לקדושה. מצד אחד, קדושה עדיפה מתפילה במניין, אך מצד שני, כיוון שעתה חלה עליו חובת תפילה במניין, וחיוב קדושה לא חל עליו לעת עתה, אולי אין לחוש לכך שלא יוכל לקיים את מצוות עניית הקדושה, ועוד, שאחרי שכבר התחיל תפילה במניין, כבר יהיה אנוס מלענות לקדושה. וכתב שמה שפסק בשו"ע עפ"י הגמ', שלא יוכל להתחיל להתפלל אם לא יספיק לקדושה, אינה ראייה שלא יוכל להתחיל, כיוון שאפשר שתפילה לאחר שהציבור כבר התחילו, אינה נחשבת תפילת ציבור גמורה.  

'''ובשו"ת יבי"א''' (ב ז) הרחיב בעניין זה, והסיק שרשאי להתחיל עם הציבור, ואם יפסיד קדושה ושאר דברים שבקדושה אין בכך כלום, כיוון שאנוס הוא. והציע בשחרית להקדים תפילתו מעט לתפילת הציבור כך שיספיק גם קדושה (ודן שם בעניין ההלכה המובאת בשו"ע צ י, שאין מקדימים את התפילה לתפילת הציבור, והסיק שבכה"ג אין איסור). וכתב שם שאפשר גם שיתחיל תפילתו אחרי קדושה, ואין איסור בזה שלא יספיק למודים, כיוון שמה שאמרו שאין להתחיל אם לא יספיק לקדושה ומודים זה רק בדרך מקרה, שאיחר לתפילתו, אך מי שמטבעו מאריך בתפילתו ולא יספיק בכל אופן לקדושה גם אם יתחיל עם הציבור, לא הטריחו אותו להמתין בכל יום עד אחרי דברים שבקדושה, ולכן טוב שיתחיל אחרי קדושה (והביא שם שכתב בשו"ת פאר עץ חיים ז, שיתחיל אחרי מודים אף שיפסיד קדיש שלאחר התפילה, אך העיר על דבריו, שקדיש עדיף ממודים, ולכן יתחיל אחרי קדושה). וגם '''בילקו"י''' (קט ג) כתב כן למעשה, שיכול להתחיל תפילתו עם הציבור אף שיפסיד עניית קדושה, אם כי הוסיף שנכון למהר מעט בתפילתו כדי להספיק לקדושה.  

ומי שהגיע בזמן לבית הכנסת, והתחיל את התפילה עם הציבור מהודו או מברכות ק"ש (כגון שדילג קצת בפסוד"ז והתחיל איתם בברכות ק"ש), ומפני תפילתו במתינות ובכוונה, לא התחיל עמידה עם הציבור, כתב '''בפס"ת''' (קט א) עפ"י '''שו"ת שלמת חיים''', שרשאי להתחיל את התפילה גם אם לא יספיק לקדושה וכו', שהגמ' והשו"ע דברו במי שאיחר לתפילה. והוסיף שם בפס"ת, שלימוד זכות זה אינו תופס לעניין מנחה, שאם אומר קורבנות ואשרי במתינות, יתחיל אותם קודם לציבור, ולא יוכל להתחיל מנחה אחרי שהציבור התחילו עמידה אם לא יספיק לסיים קודם קדושה.   

וכ"כ '''באז נדברו''' (ח מא), שיוכל להתחיל להתפלל אם מאריך ולא יספיק לדברים שבקדושה, ובתנאי שלא פשע באיחור לתפילה.  

כתב '''המ"א''' (קט ב), שאם הגיע במנחה לפני קדיש, ואם ימתין עד אחרי קדיש לא יספיק להתפלל ערבית עם הציבור, יתחיל מנחה עכשיו, שתפילת הציבור עדיפה מקדיש. וכן פסקו '''בשועה"ר''' (קט ד) '''וביד אהרון''' (בהגהות הטור). וכן פסק '''בכה"ח''' (קט ז).  

וכאמור לעיל, דעת '''הפמ"ג''' (משב"ז קט א), שתפילה בציבור פחותה בחשיבותה משאר דברים שבקדושה, היינו איש"ר, קדושה, מודים וברכו (וכן האל הקדוש ושומע תפילה לדעת הרמ"א). וגם '''במשנ"ב''' (קט ד) נקט שעניית קדיש עדיפה מתפילה בציבור, ולכן בנידון שכתב המ"א, שאם יתחיל מנחה לפני הקדיש יספיק לתפילת ערבית במניין, כתב המשנ"ב, שימתין עד אחרי קדיש אף שיפסיד תפילת ערבית במניין. וכתב שם בשעה"צ (קט י) שזה כדעת הא"ר, הפמ"ג ודרך החיים, ושלא כמ"א. וזה כאמור לעיל, שכתבו הפמ"ג והבאה"ל סדר קדימה בדבקים שבקדושה, וכל הדברים הנ"ל, היינו קדושה, קדיש, ברכו ומודים (ואמן על שומע תפילה והאל הקדוש לדעת הרמ"א), עדיפים על תפילה במניין. וכן הסכים '''בהלכה ברורה''' (קט ח), שקדיש עדיף על תפילה במניין.  

כעת יש לברר האם יש מציאות שבה יהיה אפשר גם להרוויח תפילה בציבור וגם לא להפסיד דברים שבקדושה, ולשם כך יש לדון מעט בשאלה מהי תפילה בציבור.  

ו'''בפס"ת''' (צ יד) הרחיב בעניין, וכתב בשם הרבה פוסקים, ביניהם '''הבאר יצחק, החזו"א והגרשז"א''', שלאחר שהתחילו הציבור תפילתם, כל המצטרפים אליהם לאחר מכן, כל שהציבור עדיין בשמונה עשרה, הוי תפילה בציבור, אף שלכתחילה נכון להתחיל עם כולם ביחד. והוסיף בפס"ת עפ"י '''החת"ס, החזו"א, מנח"י, באר יצחק''' ועוד רבים, שגם המתחיל עמידה עם הש"ץ, הוי תפילה במנין (ולדברי החת"ס זו היא תפילה בציבור האמיתית, ודנו הרבה בדבריו), וזה שלא '''כאג"מ ושו"ת חבצלת השרון,''' שסוברים שאינה תפילה בציבור. וכתב עפ"י '''הבאר יצחק ושו"ת פרי תבואה''' שבשעת הדחק, אף כשהש"ץ עומד בסוף החזרה, יש לדבר חשיבות של תפילה בציבור. וכתב שכן כתוב באורחות חיים בשם החזו"א, שהוי תפילה בציבור, אם כי לא בשלמות.   

'''ובשו"ת יבי"א''' (ב ז) שהובא לעיל, ראינו שסובר, שמי שמאריך בתפילתו באופן קבוע, יוכל להתחיל את תפילתו אחרי קדושה, ויעלה לו לתפילה במנין. ואף שיפסיד מודים, מותר לו. ולכאורה הטעם לכך הוא מה שכתב קודם לכן, שהרי בלאו הכי, גם אם יתחיל עם החזן לא יספיק לקדושה, ולכן עדיף שימתין עד אחר קדושה ולא יספיק למודים, וכך ירוויח גם תפילה במניין וגם קדושה, ומה שמפסיד מודים- אנוס הוא. אמנם הוסיף שם במאמר מוסגר לגבי מודים, שכיוון שאין התפילה מזומנת לפניו, שהוא רחוק ממודים, לא שייך לומר "אין מעבירים על המצוות". ולכאורה לפי כלל זה, גם אם איחר בתפילתו ונמצא אחרי קדושה, יוכל להתחיל, שהרי כעת מזומנת לפניו תפילה במנין (שכבר ראינו שיש מהפוסקים סוברים שהוי כתפילה במניין), ומודים רחוק ממנו. אולם בשו"ע מבואר בפירוש שלא יוכל להתפלל אם לא יספיק למודים (וגם ביבי"א משמע שהתיר רק למי שבדרך קבע מאריך בתפילתו ולא למאחר). וצ"ע.  

עוד יש להעיר, שאף שראינו שלרוה"פ קדושה עדיפה מתפילה בציבור, מכל מקום כתב '''בשו"ת שלמת חיים''' (קלג), שבניגוד לתפילה בציבור שיש חיוב לטרוח ללכת עבורה מיל (כמובא בסימן צ, טז), בשביל קדושה אין חיוב לטרוח ללכת עד מיל, שמה שעדיפה קדושה על פני תפילה בציבור זה רק כשהוא כבר בבית כנסת.