הבדלים בין גרסאות בדף "הפעלת נכס בשבת על ידי נכרי"
(←שדה) |
|||
| שורה 2: | שורה 2: | ||
נכס שבבעלות ישראל, באילו תנאים אפשר יהיה להפעילו בשבת על ידי נכרי. | נכס שבבעלות ישראל, באילו תנאים אפשר יהיה להפעילו בשבת על ידי נכרי. | ||
== | ==מלאכת ישראל על ידי נכרי== | ||
המשנה (עבודה זרה א ט) אוסרת להשכיר מרחץ לגוי, מפני שהמרחץ נקראת על שם ישראל, וביאר רש"י (כא א ד"ה מפני) שכשהגוי יסיק את המרחץ בשבת, יאמרו הרואים שישראל ציווה את הגוי לעשות כן ובשליחותו הוא עושה כן. ומשמע מדבריו שיש איסור עצמי להפעיל מרחץ על ידי גוי, וכן משמע בדברי המאירי על הגמרא (עבודה זרה כא ב ד"ה כלל הדברים) שכתב שאף שאין שליח לדבר עבירה, זה אינו שייך בגוי שאינו בר ציווי, ולכן אסור. <BR/> | המשנה (עבודה זרה א ט) אוסרת להשכיר מרחץ לגוי, מפני שהמרחץ נקראת על שם ישראל, וביאר רש"י (כא א ד"ה מפני) שכשהגוי יסיק את המרחץ בשבת, יאמרו הרואים שישראל ציווה את הגוי לעשות כן ובשליחותו הוא עושה כן. ומשמע מדבריו שיש איסור עצמי להפעיל מרחץ על ידי גוי, וכן משמע בדברי המאירי על הגמרא (עבודה זרה כא ב ד"ה כלל הדברים) שכתב שאף שאין שליח לדבר עבירה, זה אינו שייך בגוי שאינו בר ציווי, ולכן אסור. <BR/> | ||
אבל הרמב"ם (ו יג) את האיסור בפרק של דיני אמירה לנכרי, שבזה כתב טעם לאיסור (ו א) משום שמא תהא שבת קלה בעיניו ויבוא לעשות כן מעצמו. משמע דליתא איסור עצמי בעצם הפעלת המרחץ על ידי גוי. | אבל הרמב"ם (ו יג) את האיסור בפרק של דיני אמירה לנכרי, שבזה כתב טעם לאיסור (ו א) משום שמא תהא שבת קלה בעיניו ויבוא לעשות כן מעצמו. משמע דליתא איסור עצמי בעצם הפעלת המרחץ על ידי גוי. | ||
<BR/>מכל מקום אפילו להשכיר, שאינו עושה בשליחות ישראל, אלא רשאי לפתוח ולסגור את המרחץ על דעת עצמו מתי שרוצה, אפ"ה אסור משום חשש הרואים. | <BR/>מכל מקום אפילו להשכיר, שאינו עושה בשליחות ישראל, אלא רשאי לפתוח ולסגור את המרחץ על דעת עצמו מתי שרוצה, אפ"ה אסור משום חשש הרואים. | ||
=== | ===השכרת נכס=== | ||
הגמרא (עבודה זרה כא ב) מביאה ברייתא בשם רשב"ג | הגמרא (עבודה זרה כא ב) מביאה ברייתא בשם רשב"ג שאף שמרחץ אסור להשכיר לנכרי, שדה מותר להשכיר לו, ומבארת הגמ' שם הטעם, לפי שהרואים תולים שהנכרי הוא אריס בשדה ולא שכיר יום, כלומר שמקבל את שכרו לפי אחוזים, ולכן גם מה שעובד בשבת, אין הוא עושה זאת לצורך ישראל, אלא לצורך עצמו. מה שאין כן במרחץ שאין מעסיקים בו פועלים באריסות לפי תפוקת המרחץ, אלא רק בשכר יומי, הרי שמה שעושה בשבת הוא בשליחותו של ישראל. | ||
<BR/>מבואר שמעיקר הדין אין שום איסור להשכיר נכס לנכרי, והנכס עושה בו מלאכה בשבת. והטעם בזה מובן, לפי שהמלאכה אינה מוטלת על ישראל לעשותה, אלא הוא מקבל את שכרו מידי חודש או שנה, בין אם הנכרי יעבוד בשדה ובין אם לא. אמנם אם יש חשש שהרואים יאמרו שהגוי עושה בשליחות הישראל, כגון במרחץ, אסור. | |||
כתב הרמב"ן (עבודה זרה כא ב ד"ה אבל) בשם רב האי גאון, שאם השכיר את המרחץ לשנים הרבה ונתפרסם הדבר מותר, ושכן נהגו היתר בבבל. וכן הביא בשמו הרא"ש, והוסיף הרא"ש שלפי"ז נהגו במדינותם שכל מי שיש לו מרחץ או תנור, אינו שוכר פועלים להפעילו, אלא משכירו לזמן ממושך בדבר ידוע, והשוכר נוטל רווחי המרחץ או התנור, הרי שגם מרחץ חזר להיות דינו כשדה. | |||
<BR/>אמנם ברמב"ן עצמו משמע שלעולם אין לתלות ההיתר אלא במילתא דכולי עלמא עבדי הכי, כגון בשדה שתולים באריסות כי שדה לאריסות קיימא, הרי שאף את השדה לא התרנו מכח השכירות עצמה, אלא רק מפני שתולים בה באריסות המותרת. ומשמע בדבריו שאף אם נוהגים להשכיר המרחץ או התנור יהיה אסור. אמנם בסיום דבריו מביא את דברי רב האי גאון הנ"ל, ומשמע שמבטל דעתו בפניו. | |||
<BR/>וכן הסכימו הראשונים רובם ככולם, שלא שדה הוא שמותר ולא מרחץ הוא שאסור, אלא הכל לפי מנהג המקום והזמן. שאם הוא דבר שדרך העולם להעסיק בו פועלים באריסות מותר להשכירו לגוי שעושה בו מלאכה בשבת, לפי שאין לחשוש לרואים, וכ"ש אם הוא דבר שדרך לתתו בשכירות. ואילו דבר שאין דרך העולם להעסיק בו באריסות אלא רק לפי יום, אסור להשכירו, לפי שהרואים יאמרו ששלוחיו הם ועל דעתו הם עושים. וכן היא גם דעת הרמב"ם (שבת ו טו), ובלשונו מבואר שצריך להכריע זאת על פי הרוב, שאם מנהג אנשי אותו מקום לתת דבר זה בשכירות או אריסות מותר. | |||
המהר"י אבוהב בהגהותיו לטור כתב בכוונת רב האי שדווקא כשהשכיר את המרחץ לכמה שנים מותר, משום דדמי למכר, וקלא אית ליה וליכא למיחש לרואים. ולפי"ז בשכירות שלא לשנים מרובות אין להתיר. אבל בראשונים (רא"ש) לא משמע שלמדו כן, וראה גם בשו"ת '''חתם סופר''' (א נט ד"ה ולכאורה) שנתקשה בדבריו. | |||
==אריסות וקבלנות== | ==אריסות וקבלנות== | ||
מבואר מתוך הגמרא בעבודה זרה שם שאריסות מותרת, כלומר שאם נותן את השדה לאריס נכרי שיקבל אחוזים ברווחי השדה, והאריס עושה מלאכתו בשבת, אין צריך למחות בידו, ואף לא לנכות מחלקו את שכר השבת. ומבואר הטעם ברמב"ן (עבודה זרה כא ב ד"ה אבל) לפי שזה דומה לקבלנות שהגוי קיבל על עצמו את כל העבודה, וכתב הר"ן (בדפי הרי"ף ו ב ד"ה ומהא, ובחידושים שבת מו ב ד"ה ומהא) שאף שיש לישראל מזה הנאה ליכא איסור, אא"כ מוטל גם על הישראל אחריות המלאכה, כגון בשותפים. | מבואר מתוך הגמרא בעבודה זרה שם שאריסות מותרת, כלומר שאם נותן את השדה לאריס נכרי שיקבל אחוזים ברווחי השדה, והאריס עושה מלאכתו בשבת, אין צריך למחות בידו, ואף לא לנכות מחלקו את שכר השבת. ומבואר הטעם ברמב"ן (עבודה זרה כא ב ד"ה אבל) לפי שזה דומה לקבלנות שהגוי קיבל על עצמו את כל העבודה, וכתב הר"ן (בדפי הרי"ף ו ב ד"ה ומהא, ובחידושים שבת מו ב ד"ה ומהא) שאף שיש לישראל מזה הנאה ליכא איסור, אא"כ מוטל גם על הישראל אחריות המלאכה, כגון בשותפים. | ||
כתב הרמב"ן שם שמקצת הגדולים הסתפקו לגבי פורני האם מותר לתת אותו באריסות לנכרי שעושה בה מלאכה בשבת. והכריע הוא לאסור, לפי שאין היתר אלא בדבר שדרכו בכך, כגון בשדה, מה שאין כן פורני שאין דרך לתתו באריסות ולכן אסור אף להשכירו. אבל סיים ש'''בעל מתיבות''' התיר בפורני וריחיים כדין שדה. | כתב הרמב"ן שם שמקצת הגדולים הסתפקו לגבי פורני האם מותר לתת אותו באריסות לנכרי שעושה בה מלאכה בשבת. והכריע הוא לאסור, לפי שאין היתר אלא בדבר שדרכו בכך, כגון בשדה, מה שאין כן פורני שאין דרך לתתו באריסות ולכן אסור אף להשכירו. אבל סיים ש'''בעל מתיבות''' התיר בפורני וריחיים כדין שדה. וכתבו הראשונים שהכל כמנהג המדינה, כ"כ הרא"ש והר"ן והרמב"ם, וכ"ד בעל ה'''שלחן ערוך'''. | ||
וראה בתוספות (ד"ה אריסא) בסו"ד שהביאו בשם הר"ם פירוש מחודש לגמרא, שבשדה כיון שהנכרי אינו נוטל מעות בשכרו אלא בגוף הקרקע, הרי הוא כשותף וחשיב כעושה על דעת עצמו. מה שאין כן במרחץ שנוטל מעות בשכרו, שהרי אי אפשר ליטול בגוף המרחץ, אינו דומה לשותף ואסור. ולפי"ז יוצא שאף אם יקח הנכרי את המרחץ באריסות, כלומר שיקבל רווחים לפי תפוקת המרחץ, אסור. אבל לא כן פירשו רוב הראשונים, כפי שעולה מדבריהם, שהתירו אריסות גם במרחץ באופן שליכא חשש הרואים. | |||
[[קטגוריה:מלאכת נכרי בשבת]] | [[קטגוריה:מלאכת נכרי בשבת]] | ||
גרסה מ־12:37, 17 בינואר 2016
| משנה: | עבודה זרה א ט |
| בבלי: | עבודה זרה כא ב, מועד קטן יב א |
| ירושלמי: | שבת א ח |
| רמב"ם: | שבת ו טו |
| שולחן ערוך: | אורח חיים רמג |
נכס שבבעלות ישראל, באילו תנאים אפשר יהיה להפעילו בשבת על ידי נכרי.
מלאכת ישראל על ידי נכרי
המשנה (עבודה זרה א ט) אוסרת להשכיר מרחץ לגוי, מפני שהמרחץ נקראת על שם ישראל, וביאר רש"י (כא א ד"ה מפני) שכשהגוי יסיק את המרחץ בשבת, יאמרו הרואים שישראל ציווה את הגוי לעשות כן ובשליחותו הוא עושה כן. ומשמע מדבריו שיש איסור עצמי להפעיל מרחץ על ידי גוי, וכן משמע בדברי המאירי על הגמרא (עבודה זרה כא ב ד"ה כלל הדברים) שכתב שאף שאין שליח לדבר עבירה, זה אינו שייך בגוי שאינו בר ציווי, ולכן אסור.
אבל הרמב"ם (ו יג) את האיסור בפרק של דיני אמירה לנכרי, שבזה כתב טעם לאיסור (ו א) משום שמא תהא שבת קלה בעיניו ויבוא לעשות כן מעצמו. משמע דליתא איסור עצמי בעצם הפעלת המרחץ על ידי גוי.
מכל מקום אפילו להשכיר, שאינו עושה בשליחות ישראל, אלא רשאי לפתוח ולסגור את המרחץ על דעת עצמו מתי שרוצה, אפ"ה אסור משום חשש הרואים.
השכרת נכס
הגמרא (עבודה זרה כא ב) מביאה ברייתא בשם רשב"ג שאף שמרחץ אסור להשכיר לנכרי, שדה מותר להשכיר לו, ומבארת הגמ' שם הטעם, לפי שהרואים תולים שהנכרי הוא אריס בשדה ולא שכיר יום, כלומר שמקבל את שכרו לפי אחוזים, ולכן גם מה שעובד בשבת, אין הוא עושה זאת לצורך ישראל, אלא לצורך עצמו. מה שאין כן במרחץ שאין מעסיקים בו פועלים באריסות לפי תפוקת המרחץ, אלא רק בשכר יומי, הרי שמה שעושה בשבת הוא בשליחותו של ישראל.
מבואר שמעיקר הדין אין שום איסור להשכיר נכס לנכרי, והנכס עושה בו מלאכה בשבת. והטעם בזה מובן, לפי שהמלאכה אינה מוטלת על ישראל לעשותה, אלא הוא מקבל את שכרו מידי חודש או שנה, בין אם הנכרי יעבוד בשדה ובין אם לא. אמנם אם יש חשש שהרואים יאמרו שהגוי עושה בשליחות הישראל, כגון במרחץ, אסור.
כתב הרמב"ן (עבודה זרה כא ב ד"ה אבל) בשם רב האי גאון, שאם השכיר את המרחץ לשנים הרבה ונתפרסם הדבר מותר, ושכן נהגו היתר בבבל. וכן הביא בשמו הרא"ש, והוסיף הרא"ש שלפי"ז נהגו במדינותם שכל מי שיש לו מרחץ או תנור, אינו שוכר פועלים להפעילו, אלא משכירו לזמן ממושך בדבר ידוע, והשוכר נוטל רווחי המרחץ או התנור, הרי שגם מרחץ חזר להיות דינו כשדה.
אמנם ברמב"ן עצמו משמע שלעולם אין לתלות ההיתר אלא במילתא דכולי עלמא עבדי הכי, כגון בשדה שתולים באריסות כי שדה לאריסות קיימא, הרי שאף את השדה לא התרנו מכח השכירות עצמה, אלא רק מפני שתולים בה באריסות המותרת. ומשמע בדבריו שאף אם נוהגים להשכיר המרחץ או התנור יהיה אסור. אמנם בסיום דבריו מביא את דברי רב האי גאון הנ"ל, ומשמע שמבטל דעתו בפניו.
וכן הסכימו הראשונים רובם ככולם, שלא שדה הוא שמותר ולא מרחץ הוא שאסור, אלא הכל לפי מנהג המקום והזמן. שאם הוא דבר שדרך העולם להעסיק בו פועלים באריסות מותר להשכירו לגוי שעושה בו מלאכה בשבת, לפי שאין לחשוש לרואים, וכ"ש אם הוא דבר שדרך לתתו בשכירות. ואילו דבר שאין דרך העולם להעסיק בו באריסות אלא רק לפי יום, אסור להשכירו, לפי שהרואים יאמרו ששלוחיו הם ועל דעתו הם עושים. וכן היא גם דעת הרמב"ם (שבת ו טו), ובלשונו מבואר שצריך להכריע זאת על פי הרוב, שאם מנהג אנשי אותו מקום לתת דבר זה בשכירות או אריסות מותר.
המהר"י אבוהב בהגהותיו לטור כתב בכוונת רב האי שדווקא כשהשכיר את המרחץ לכמה שנים מותר, משום דדמי למכר, וקלא אית ליה וליכא למיחש לרואים. ולפי"ז בשכירות שלא לשנים מרובות אין להתיר. אבל בראשונים (רא"ש) לא משמע שלמדו כן, וראה גם בשו"ת חתם סופר (א נט ד"ה ולכאורה) שנתקשה בדבריו.
אריסות וקבלנות
מבואר מתוך הגמרא בעבודה זרה שם שאריסות מותרת, כלומר שאם נותן את השדה לאריס נכרי שיקבל אחוזים ברווחי השדה, והאריס עושה מלאכתו בשבת, אין צריך למחות בידו, ואף לא לנכות מחלקו את שכר השבת. ומבואר הטעם ברמב"ן (עבודה זרה כא ב ד"ה אבל) לפי שזה דומה לקבלנות שהגוי קיבל על עצמו את כל העבודה, וכתב הר"ן (בדפי הרי"ף ו ב ד"ה ומהא, ובחידושים שבת מו ב ד"ה ומהא) שאף שיש לישראל מזה הנאה ליכא איסור, אא"כ מוטל גם על הישראל אחריות המלאכה, כגון בשותפים.
כתב הרמב"ן שם שמקצת הגדולים הסתפקו לגבי פורני האם מותר לתת אותו באריסות לנכרי שעושה בה מלאכה בשבת. והכריע הוא לאסור, לפי שאין היתר אלא בדבר שדרכו בכך, כגון בשדה, מה שאין כן פורני שאין דרך לתתו באריסות ולכן אסור אף להשכירו. אבל סיים שבעל מתיבות התיר בפורני וריחיים כדין שדה. וכתבו הראשונים שהכל כמנהג המדינה, כ"כ הרא"ש והר"ן והרמב"ם, וכ"ד בעל השלחן ערוך.
וראה בתוספות (ד"ה אריסא) בסו"ד שהביאו בשם הר"ם פירוש מחודש לגמרא, שבשדה כיון שהנכרי אינו נוטל מעות בשכרו אלא בגוף הקרקע, הרי הוא כשותף וחשיב כעושה על דעת עצמו. מה שאין כן במרחץ שנוטל מעות בשכרו, שהרי אי אפשר ליטול בגוף המרחץ, אינו דומה לשותף ואסור. ולפי"ז יוצא שאף אם יקח הנכרי את המרחץ באריסות, כלומר שיקבל רווחים לפי תפוקת המרחץ, אסור. אבל לא כן פירשו רוב הראשונים, כפי שעולה מדבריהם, שהתירו אריסות גם במרחץ באופן שליכא חשש הרואים.