שוק באישה ערווה

מקורות
בבלי:	ברכות כד א
רמב"ם:	קריאת שמע ג טז
שולחן ערוך:	אורח חיים עה א

נאמר בגמרא: "אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, שנאמר גלי שוק עברי נהרות, וכתיב תגל ערותך וגם תראה חרפתך". (ברכות כד.)

ונחלקו הראשונים והאחרונים בגדרי הדין.

למה הדין שייך: לקריאת שמע או לאיסור הסתכלות

בגמרא הנ"ל מופיעות ארבע מימרות מאמוראים שונים, זו לצד זו: "טפח באשה ערוה... שוק באשה ערוה... קול באשה ערוה... שער באשה ערווה".

מתחילת הסוגיא נראה שהיא אינה עוסקת באיסור הסתכלות, אלא בעניין אמירת דברים שבקדושה מול ערווה:

אמר רבי יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאסתכולי בה - והא אמר רב ששת... כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף! אלא: באשתו, ולקריאת שמע.

ובכל זאת נחלקו בכך הראשונים:

• דעת רב האי גאון והרבה מהראשונים, שאכן כל ארבע המימרות נאמרו לעניין אמירת דברים שבקדושה.

• לדעת הרא"ש וחלק מהראשונים, המימרא 'קול באשה ערוה' נאמרה לעניין צניעות: שלא ישמע קול זמר הנשים. אבל מותר לאיש לקרוא קריאת שמע אם שומע.

• ולדעת הרי"ד ועוד מהראשונים הוא הדין לשיער. וכן נראית דעת הרמב"ם, שקול ושיער לא נאסרו בעת קריאת שמע.

ומכל מקום, שוק נאמר לעניין איסור אמירת דברים שבקדושה.

• ואילו רש"י פירש: "שוק - באשת איש. ערוה - להסתכל, וכן באשתו לקריאת שמע".

יש לציין שבאופן כללי איסור הסתכלות מוטל על הגברים, ואינו מלמד בהכרח על גדרי הצניעות לנשים.

לכן מותר לאישה לגלות את ידיה, אף שאסור לאיש להסתכל (על מנת ליהנות) אף באצבע קטנה.

וכן לדעת רבנו תם ורבי יהודה שירליאון, הדין 'שיער באשה ערוה' לא נאמר לעניין קריאת שמע, אלא לעניין צניעות - שאין להסתכל בשיער אישה כדי ליהנות. ומדבריהם עולה שלדעתם אף שיער הבתולות בכלל זה, למרות שמותר להן לגלותו.

שיטת הרי"ף

הרי"ף השמיט את כל הסוגיה.

הסביר הראב"ד: "אפשר דמשום דאמרינן לעיל עגבות אין בהן משום ערוה, סבור הרב ז"ל דכל שכן טפח ושוק ושערה וקול".

כלומר שלדעת הרי"ף הסוגיה נדחתה מהלכה בשל סוגיה קודמת.

הראב"ד עצמו נחלק על הרי"ף, והסביר שכאן מדובר בראיה ומשום טירדה. וכן דעת שאר הראשונים.

האם האיסור מהתורה או מדברי חכמים

נאמר בתורה "והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר", ולמדו מכאן חכמים שיש איסור על אמירת דברים שבקדושה בפני ערווה.

בשו"ת פנים מאירות ובשו"ת מהר"ם בריסק כתבו שהאיסור מהתורה הוא דווקא כנגד ערווה ממש. אבל כנגד טפח מגולה, שוק, קול ושיער האיסור מדברי חכמים.

ואילו הנשמת אדם כתב שפשוט שכנגד שיער וקול האיסור הוא רק מדברי חכמים, ונסתפק לעניין טפח ושוק:

והנה מילתא דפשיטא דשער וקול אף דאמרינן דהוי ערוה, היינו מדרבנן, שהרי לא מצינו בקרא שנקרא ערוה. אלא כיון דמצינו שהוא דבר נוי באשה כפירוש רש"י שם, לכן אסרו חכמים... אך צריך עיון בטפח מגולה וכן שוק שמצינו בקרא שנקרא ערוה, כדכתיב "תגל ערותך", צריך עיון אם הוי ערוה דאורייתא.

— נשמת אדם כלל ד סעיף א

לאישה אחרת

כתב הרמ"א על פי הרא"ש, שגם לאישה אסור לברך כנגד טפח גלוי באישה אחרת, ורק לאישה עצמה מותר לברך כנגד טפח גלוי של עצמה.

ואילו הרשב"א כתב, שאף לאישה אחרת מותר לברך כנגד טפח ושוק של חברתה. שכל האיסור הוא משום טרדה והרהור.

וכתב המשנה ברורה, שהסכימו האחרונים לדעת הרשב"א, ושאף הרא"ש אינו חולק עליו.

פחות מטפח

שאלו הראשונים: מה הוסיף רב חסדא על דברי רב יצחק, הרי שוק נכלל בטפח באישה?

• הרשב"א תירץ בשם הראב"ד: "למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה הוא ואפילו לגבי בעלה, אף על פי שאינו מקום צנוע באיש".

• בשיטה מקובצת תירץ: "שוק באשה ערוה. קא משמע לן, שאף על פי שפעמים הוא נגלה, דינו כמקום מכוסה שהוא מביא לידי ערוה".

• והבית חדש תירץ: "ועוד נראה עיקר, דהסברא מבחוץ היא דאין לחוש כלל לגילוי השוק ואין צריך לומר לגילוי הרגל... דמן הסתם הן מלוכלכות בטיט וצואה ולא יגיע לידי הרהור. ולא דמי לאצבע קטנה דידיה של אשה דמסתמא נקיות הן וכל שכן פניה, דיגיע לידי הרהור דאסור, מה שאין כן שוק שלה אי לאו דגלי לן קרא דערוה היא".

לתירוצים אלו נראה שאין חומרא מיוחדת בשוק, יותר משאר טפח באישה. וכן נראה בדעת הרמב"ם והשולחן ערוך שהשמיטו את דין השוק, וכתבו רק את הדין של טפח באישה ערווה.

• הבית חדש הוסיף תירוץ נוסף: בשאר מקומות האיסור הוא דווקא בטפח, ובשוק אף פחות מטפח. וכן דעת הטורי זהב.

מהו שוק

לשון תורה ולשון חכמים

נאמר בתורה שהכהנים זוכים בשוק השלמים, ונחלקו התנאים מהו השוק. עולה מדברי הראשונים והאחרונים, שלהלכה השוק הוא מעל הפרק (=מעל 'הברך' של הבהמה).

ואילו מהמשנה באוהלות שמונה את איברי האדם, נראה שהשוק נמצא מתחת לברך. וכן נראה מדברי הגמרא בעניין חליצה.

התוספות במנחות חילקו בין בהמה לאדם: "ומיהו אין ראיה מזרוע דבהמה לזרוע דאדם, דהא שוק דאדם נמי לא הוי כשוק דבהמות. דתנן באהלות: שניים בשוק, חמשה בארכובה, ואחד בירך. אלמא קרי שוק עצם המחובר לרגל".

ואילו התוספות ישנים ביומא חילקו בין לשון המקרא ללשון חכמים: "דודאי בלשון תלמוד אין חילוק ומשונה הוא מלשון המקרא, דלשון חכמים לעצמו. שהרי כמו כן מצינו בשוק של שלמים דפליגי על ר' יהודה בסוף משנה דפרק הזרוע שהיא מן הארכובה ולמעלה, אף על פי שבכל מקום בתלמוד קורא שוק מן הארכובה ולמטה. כדאמר במצות חליצה (יבמות קג.) דהוה ליה איסתוירא מעל ושוקא מעל דמעל, וכן שוק דריש אהלות חשיב ליה למטה מן הארכובה".

וכן המהר"י קרא פירש את הפסוק בישעיהו המובא בסוגייתנו: "גלי שוק - ירך העליונה".

במקומות שונים

יש מן האחרונים שכתבו, שאף באדם ובדברי חז"ל אין פירוש השוק תמיד זהה.

כן כתב הדברי יציב: "אלא שהגאון רבי עקיבא איגר... הביא ראיה גדולה מדין חליצה בסימן קס"ט סעיף כ"ח, שכתב 'ויסבב הרצועות פעמים סביב השוק', עד כאן לשונו (של השולחן ערוך), והרי אין המנהג לקשור למעלה... ויש לומר... שאין לעשות מזה כלל מוחלט לגמרי בלשון חכמים. ואין ראיה כל כך מלשון תורה ומחליצה... כיון שגם למטה מהקני"א (=מהברך) נקרא שוק לפעמים ולמעלה נקרא ירך..."

וכעין זה כתב החזון איש.

וכן כתב הגרי"ח זוננפלד, כתשובה להוכחה מהתוספות במנחות: "לענין ערוה ודאי דלא נקרא שוק אלא למעלה מהקני"א (=מהברך), דהא העיקר שעל ידי זה יבוא יותר לידי הרהור".

להלכה

לעניין שוק באישה ערווה:

לדעת הפרי מגדים, המשנה ברורה והאגרות משה השוק הוא החלק העליון של הרגל, מהמותניים עד הברך.

ואילו לדעת המקור חיים, שבט הלוי והמנחת יצחק השוק הוא החלק שמתחת לברך עד הקרסול.

מנהג המקום

בטפח ושיער

כתבו הראשונים שהאיסור לקרוא קריאת שמע כנגד טפח מגולה באישה, הוא דווקא כנגד מקום שדרכה לכסותו. ולכן פניה, ידיה ורגליה אינם בכלל האיסור.

וכן מותר לקרוא נגד שיער הבתולות, שכן אין דרכן לכסותו. וכן כנגד השערות של נשים נשואות שרגילות לצאת מחוץ לכיסוי.

בשוק

• אף לעניין השוק, כתב האגודה: "טפח באשה ערוה, שוק באשה ערוה במקום שדרך לכסות".

• וכן כתב הראבי"ה: "טפח באשה ערוה... וכן שוק באשה ערוה וכן שער באשה ערוה וכן קול באשה ערוה כל הני אסור לקרות ק"ש כנגדם... וכל הדברים שהזכרנו למעלה לערוה, דווקא בדבר שאין רגילות להגלות". והובאו דבריו בראשונים נוספים.

בדומה לזה כתב הדברי חמודות, שגילוי השוק והזרועות תלוי במנהג המקום:

דבר שרגיל להיות מכוסה באשה. ובלשון הרשב"א שכתב הבית יוסף לא נתמעט אלא פניה ידיה ורגליה. וצריך לפרש דשוקה אינה בכלל רגליה... ואם כן גם זרועותיה אינן בכלל ידיה. ומסתבר דכל מקום ומקום לפי מנהגו, דמידי הוא טעמא אלא דדברים שרגילה שלא לכסותם לא מקרי ערוה משום דלא אתי בהו לידי [הרהור] כיון דרגיל בהו, וכדלקמן גבי קול ושער.

— דברי חמודות על הרא"ש, ברכות פרק ג אות קטז.

ואילו התפארת שמואל כתב מסברא שאין דין הזרועות תלוי במנהג המקום:

ודבר שרגיל להיות מכוסה באשה. פירוש, לאפוקי מה שדרך נשים להיות מגולה כגון הפנים והצוואר וידיים. אבל נראה בעיני במקום שרגילות הנשים לגלות זרועותיהם ורגילין להיות פתוח עד סמוך לדדיה זהו מנהג רע, וקורא אני בהם חוקים לא טובים וטפח באשה ערוה.

— תפארת שמואל על הרא"ש, ברכות פרק ג אות לז.

מדברי הפרי מגדים, נראה שלדעתו אף השוק אינו תלוי במנהג המקום.

וכן כתבו החיי אדם והמשנה ברורה: "אבל זרועותיה ושוקה, אפילו רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור".

הדברי יציב קשר את הכרעת המשנה ברורה לעמדתו בעניין מקום השוק:

מה שהשווה במשנה ברורה זרועותיה ושוקה, ובשער הציון כתב: 'וכן מוכח בכתובות דהוא דת יהודית עיין שם'. הנה שם (=בכתובות) מיירי רק מזרועותיה מגולות ולא משוקה?...  ויש לומר, דאם שוקה היינו למטה מהקני"א (=מהברך) הוי זרועותיה מגולות חמור יותר, שזה (=הזרועות) מדת יהודית ולא תליא במנהגא. אבל אם שוק היינו למעלה מארכובה (=מהברך)... הוי קל וחומר מזרועותיה, וזה (=השוק) גם כן מדת יהודית.

— שו"ת דברי יציב אבן העזר סימן לז

חיוב כיסוי

כתב הרמב"ם שאיסור ההסתכלות באישה הוא דווקא במתכוון להנות (כלומר, בהסתכלות מינית). וכן כתבו השולחן ערוך והאחרונים.

וחידש הפרי מגדים שזהו דווקא במקומות המגולים, אבל במקומות המכוסים ישנו אף איסור ראייה. והביאו המשנה ברורה, ופירש: 'כגון זרועותיה וכה"ג שאר מקומות הגוף'.

ובספר גדר עולם (לבעל המשנה ברורה) האריך באיסור הנשים לילך בשיער וזרועות מגולים, אף במקומות שנהגו לגלותם.

והבינו האחרונים דהוא הדין לשוק, כנראה משום שלשיטתו אף השוק נחשב תמיד כמקום מכוסה, ואסור אפילו בהסתכלות ללא כוונה ליהנות.

אמנם בקובץ תשובות לרב אלישיב, הביא סייעתא מהחידושים המיוחסים לר"ן, לכך שחיוב כיסוי הזרועות תלוי במנהג המקום.

שיקולים נוספים

יש מהאחרונים שהחמירו לנשים לכסות את רגליהן (מתחת לברך, בגרביים), ולא תלו זאת בטעמים הלכתיים, אלא בשיקולים ערכיים וחברתיים -

הדברי יציב כתב: "ומכל מקום כיון שנהגו לכסות גם למטה מהקני"א, על כל פנים הוא בכלל טפח מגולה באשה... ובכל מקומות שלנו היה קפידא גדולה שלא לגלות ח"ו רגליהם, וחלילה וחס להקל נגד זה. וכל ההולך בדרכי אבות מתקוממים עליו בזכות אבות".

אף הגרי"ח זוננפלד כתב ש'אינו נכון' להניח לגדולות לצאת ללא גרביים, כשהבגד מגיע עד הברך. ו'יש להקפיד (על זה) טובא', אף שלדעתו השוק הוא מעל הברך.

סיכום

א. המשפט 'שוק באישה ערווה' מופיע בסוגיה העוסקת באמירת דברים שבקדושה. לדעת הרי"ף דין זה לא נפסק להלכה, אמנם שאר הראשונים נחלקו עליו.

האחרונים כתבו שזהו דין מדברי חכמים, והחיי אדם הסתפק שמא תוקפו מהתורה.

לפי הראשונים והשולחן ערוך אין חומרא מיוחדת בשוק לעומת שאר גוף האישה. אך לדעת כמה מהאחרונים השוק חמור יותר, ואסור לאיש לקרוא קריאת שמע אף כנגד פחות מטפח גלוי ממנו.

ב. האחרונים נחלקו מהו מקום השוק בסוגייתנו - האם מעל הברך, או מתחתיה עד הקרסול. יש שתלו זאת במחלוקת ראשונים.

ג. מדברי כמה מהראשונים נראה שאיסור הקריאה מול השוק תלוי במנהג המקום לכסותו - כמו כל טפח באישה - וכן דעת הדברי חמודות. ואילו הפרי מגדים, החיי אדם והמשנה ברורה חידשו שאין איסור הקריאה מול השוק תלוי במנהג המקום לכסותו. האדמו"ר מקלויזנבורג הציע שהפרי מגדים והמשנה ברורה נקטו כך, דווקא בגלל שיטתם שהשוק הוא החלק העליון של הרגל.

ד. הפרי מגדים חידש שמלבד איסור אמירת דברים שבקדושה, יש לאיש איסור כללי להסתכל בשוק אישה אף כשאינו מתכוון להנות. וכך הסביר את דברי רש"י (בעוד האחרונים שלפניו הציעו פירושים אחרים). המשנה ברורה הביא את דעת הפרי מגדים.

ה. האחרונים שבאו אחרי המשנה ברורה, הבינו שלדעתו האישה גם חייבת לכסות את השוק (למרות שאין הדבר מפורש בכתביו); ושלדעתו גם חובת הכיסוי אינה תלויה במנהג המקום.

ו. המנחת יצחק ושבט הלוי החמירו ככל החומרות יחדיו - שהשוק הוא החלק התחתון של הרגל, שאין דינו תלוי במנהג, שיש עליו אף איסור הסתכלות בלא כוונה להנות, שאיסור זה מחייב את הנשים לכסותו (בגרביים), ושאף חובה זו אינה תלויה במנהג המקום. כמו כן יש שהחמירו לכסות את החלק התחתון של הרגל בלי לתלות זאת בנימוקים הלכתיים, אלא בשיקולים ערכיים וחברתיים.