הבדלים בין גרסאות בדף "כוונה בתקיעת שופר"

{{מקורות||ראש השנה כח א - כט א||שופר ב ד|אורח חיים תקפט א-ב}}

ה'''משנה''' (ראש השנה ג ז) אומרת שאדם העובר על יד בית כנסת ושומע קול שופר (או קול מגילה), אם כיוון ליבו לצאת ידי חובה, יצא, ואם לא - לא יצא.

<BR/>ה'''ראב"ד''' (כתוב שם ז א) למשל מסביר שאמנם הלכה כר' זירא ולא כרבא, אך לענין כפאוהו ואכל מצא גם ר' זירא מודה שיצא, כיון שיש הבדל בין מצוה שהיא באכילה לשאר מצוות. שמצווה שהיא באכילה כיון שנהנה ממנו, יצא ידי חובה, אפילו שהוא כמתעסק בעלמא ואין לו כוונת מצווה. אך שאר המצוות שיש בהם מעשה כשמיעת קול שופר וכלולב וכד', אם לא נתכוון לא יצא ידי חובה.

<BR/>באופן אחר מתרץ ה'''רמב"ן''' (מלחמת ה' ז א), שרבא בכלל לא חולק על ר' זירא, וגם הוא סובר שמצוות צריכות כוונה, וכל דבריו באו רק לתרץ דברי רבה<ref>הרמב"ן גורס ש'''רבה''' הוא שאמר את ההלכה לגבי התוקע לשיר, ורבא בהמשך הסוגיה בא לתרץ דבריו.</ref> לקושיית אביי עליו שהקשה מהישן בסוכה ביום השמיני, אבל רבא עצמו אינו סובר כן. ויתרה מזו אומר הרמב"ן, שייתכן שאף רבה עצמו סובר שמצוות צריכות כוונה, ואת ההלכה שאמר שהתוקע לשיר יצא, לא שסובר כן<ref>לפי הסבר זה, הרמב"ן גם משמיט את הגירסה בגמרא 'אלמא כסבר רבה מצוות צריכות כוונה'.</ref>, אלא שכן יוצא מתוך דברי אבוה דשמואל לגבי כפאוהו ואכל מצה, מפני שאין לחלק בין תקיעת שופר לבין אכילת מצה. ועוד מביא הרמב"ן ראיות לכך שמצוות צריכות כוונה, ולבסוף מוכיח זאת מכך שקיימא לן ש[[פסוק ראשון של קריאת שמע צריך כוונה]], והרי למ"ד מצוות אין צריכות כוונה, אפילו בפסוק ראשון הדין כן.

ה'''רשב"א''' לעומתם (ראש השנה כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) סובר שר' זירא ורבא אינם חלוקים כלל. שבאמת הלכה היא שמצוות אינן צריכות כוונה כרבא ואבוה דשמואל, ומה שר' זירא אמר לשמשו כוון ותקע לי, אין הכוונה להוציאני ידי חובה, אלא כוון להשמיעני קול שופר בעלמא. אמנם הביא הרשב"א את קושיית בעל המאור על כך, שמדברי הגמרא שתולה את דעת ר' זירא בתנא ר' יוסי, מבואר שסובר הוא שמצוות צריכות כוונה. אבל על כל פנים דעת הרשב"א נראית שסובר להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה<ref>וכן כתב להדיא ה'''ר"ן''' בדעתו.</ref>. וכן דעת ה'''ריטב"א''' (כח ב ד"ה א"ל ר' זירא) שהלכה כרבא וכרבנן שמצוות אינן צריכות כוונה.

ה'''מאירי''' (כח א ד"ה המשנה השביעית) אחר שהביא כל הדעות בזה, כתב שדעתו נוטה לפסוק להלכה שמצוות אינן צריכות כוונה, ובתנאי שלא יכוון שלא לצאת, שאם כיוון להדיא שלא לצאת ידי חובה לא יצא. והוסיף המאירי שראוי לאדם שיתכוון בכל מצוה שעושה להתכוון למצוה.

<BR/>עוד כתב המאירי שהגם שמצוות אינן צריכות כוונה, צריך שידע שני דברים בזמן עשיית המצווה. צריך שידע שיש על חובת הדבר, ושהוא יכול לצאת בו ידי חובה אם יעשהו. ולכן אם אדם קרא קריאת שמע לפי שהוא סבור שהוא לילה, לא יצא ידי חובה. וכן אם נטל לולב כשדעתו שהיום יום חול, לא יצא, שאין זה טוב יותר ממתעסק שלא יצא. וכן הדין אם שמע קול וסבור שהוא קול של חמור, או קול שופר של שיר וכיו"ב לא יצא ידי חובה.

=== במתכוון שלא לצאת ===

'''רבנו שמואל'''{{מקור}} סובר שהגם שמצוות אינן צריכות כוונה, אם מתכוון בהדיא שלא לצאת אינו יוצא ידי חובה. ומקורו בגמרא בברכות בסוגיה ד[[טעות וספק בברכות|נקיט כסא דחמרא]], שאם מחזיק כוס שכר ומתחיל את הברכה על דעת בורא פרי הגפן, לא יצא ידי חובה, אע"פ שמצוות אינן צריכות כוונה, כאן שינה להדיא מכוונתו ומתכוון שלא לצאת בשכר אלא ביין.