סחורה בפירות שביעית

מקורות
משנה:	שביעית פרק ז' משנה ג' ופרק ח' משנה ד'
בבלי:	עבודה זרה סב.
רמב"ם:	זרעים הלכות שמיטה ויובל פרק ו'

איסור סחורה בפירות שביעית גדרו ופרטיו .

מקור האיסור

הגמרא בעבודה זרה (סב, א) לומדת מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" (ויקרא כה, ו) שפירות שביעית מותרים באכילה אך לא בסחורה, במשנה במסכת שביעית (פרק ז משנה ג) "שאין עושין סחורה בפירות שביעית". וכן בפרק ח "שאין פורעין חוב מדמי שביעית", ובגמרא (עבודה זרה ס"ב.) מבואר על פריעת חוב מדמי שביעית "נמצא זה פורע חובו מדמי שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה".

חומר האיסור

הגמרא בקידושין (כ, א) ובמקומות נוספים מביאה מימרא בשם רבי יוסי ברבי חנינא שאמר "בא וראה כמה קשה אבקה של שביעית" וכוונתו לאיסור סחורה בפירות שביעית. הגמרא לומדת מסמיכות הפסוקים שעתיד הוא לרדת מנכסיו ולמכור את מטלטליו, ואם לא חזר בו עתיד הוא למכור את שדותיו ולאחר מכן את בֵּיתו ואפילו את בִּיתו, ואם לא חזר בו עתיד הוא לרדת עוד עד כדי שלווה בריבית ולאחר מכן ימכור את עצמו לעבד ואפילו ימכור את עצמו לנכרי העובד עבודת אלילים ואפילו לעבודת אלילים עצמה לעָבדה לכל צרכיה, וכל זה הוא כעונש על חטא זה שסחר בפירות שביעית.

"אבקה של שביעית"

בלשונו של רבי יוסי מבואר שאיסור סחורה בפירות שביעית קרוי "אבקה של שביעית", משמע שאיסור קל הוא יותר מאיסורים אחרים בשביעית. וכתבו רש"י ותוספות בקידושין (כ, א ד"ה "אבקה של שביעית") שהכונה היא שהוא איסור עשה בלבד "לאכלה ולא לסחורה", ואינו איסור לאו.

גדר האיסור

איסור סחורה אינו כשאר דיני פירות שביעית הנלמדים מהפסוק "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", כל שאר האיסורים ופרטיהם הינם כשמונע מהפירות להיאכל, שמפסיד אותם או משתמש בהם לצרכים אחרים מלבד אכילה, אמנם בפרט זה של איסור סחורה מבואר שגם עשיית סחורה אסורה אף שאינה מניעה מאכילה, ויש לעמוד על גדר האיסור בזה, ומה נכלל באיסור זה.

שיטת הרמב"ן

מדברי הרמב"ן במסכת עבודה זרה (חידושי הרמב"ן עבודה זרה סב.) מבואר ש'איסור סחורה' אינו איסור מסוים על סחורה דוקא אלא הוא איסור כללי שלא להשתמש בפירות לדבר אחר מלבד לאכילה ולכן אסור לפרוע חוב בפירות שביעית או לקנות במעות שאר צרכים שאינם של אכילה וזהו מה ששנינו בפרק ח משנה ה "אין נותנין לא לבייר ולא לבלן ולא לספר ולא לספן אבל נותן הוא לבייר לשתות", כל זה נכלל בדרשא של "לאכלה ולא לסחורה".

שיטת תוספות

מדברי התוספות במסכת עבודה זרה (עבודה זרה ס"ב. ד"ה "נמצא") מבואר שעיקר איסור סחורה הוא לקנות בזול ולמכור ביוקר. ומשמע שאסור לקנות בזול ולמכור ביוקר אע"פ שעושה כן כדי לקנות צרכי אכילה, וכנראה שאינו נחשב שמשתמש בפירות לאכילה, כיון שעכשיו מוכרם כדי לקבל מעות [ועי"ש שהוסיפו דהא דתנן "לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" הכונה שבשוק אסור ועל ידו בפתח שדהו מותר, וביארו שבשוק אסור משום שדומה יותר שמשתכר בפירות שביעית, והיינו כשיטתם שאיסור סחורה אינו על עצם המכירה אלא להשתכר ולהרוויח, ולכן בשוק אסור משום שדומה יותר כמרוויח. ולשיטת הרמב"ן שכל היכא שהדמים נתפסים בקדושה מותר למכור, נראה שצ"ל ש"בשוק" הכונה דרך מקח וממכר וכמו שאסור למכור במדה במשקל ובמנין ועי"ש ברמב"ן].
ונראה מדבריהם שגדר איסור סחורה הוא איסור הנאה, וממילא למכור הפירות שליקט בשוויים מותר, שזה אינו נחשב הנאה (וכדאי' בנדרים לגבי מודר הנאה שסתם זבינא לא חשיב הנאת מוכר ומותר לגבי מודר הנאה) ורק לקנות בזול ולמכור ביוקר אז נחשב שנהנה במה שמרוויח ומשתכר, וע"ז הוסיפו תוס' שגם לפרוע חוב בפירות שביעית אסור שגם זה נחשב הנאה (וכדאי' שם בנדרים דאסור לפרוע חובו, ואפילו לחנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי, היינו דוקא כשאחר פורע לו משום דמצי אמר מפייס הוינא ליה או משום דמצי אמר אחרים היו פורעין לי כדאי' בתוס' בב"ק בהכונס, אבל כאן הא חזינן שהוא עצמו פורע, וחשיב הנאה מפירות שביעית).

שיטת הר"ש

מדברי רבינו שמשון (פירוש הר"ש שביעית ז' ג') ותוספות בסוכה (סוכה לט. ד"ה "וליתיב") מבואר שאסור למלקט עצמו למכור, אבל לאחר שלא לקטן מותר למכור, ועיין שם שהביאו את דברי הירושלמי "חמשה אחין מלקטין ירק אחד מוכר לכולן" שמותר לו למכור את שלהן ואסור לו למכור את של עצמו אלא שמבליעו בשלהן.
ומבואר מזה ששם פעולת ה"סחורה" אינו אלא כשגם מלקט וגם מוכר אבל מכירה לבד לא נחשבת "סחורה". ומבואר בנוסף, שגדר איסור סחורה אינו להשתמש לדבר אחר שאינו אכילה, אלא זהו איסור חדש שאע"פ שמשתמש בפירות לאכילה מ"מ כל ששם "סחורה" עליה אסור (ולפי דבריהם האיסור להשתמש לדבר אחר מלבד אכילה כשאינו מכלה את החפץ, לא שייך להך דרשא ד"לאכלה ולא לסחורה" אלא הוא דרשא אחרת "לאכלה ולא ליקח בו בהמה טמאה עבדים וקרקעות").

שיטת הרמב"ם

מדברי הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל ו' א') מבואר שודאי אסור לו ללקט פירות שביעית ע"מ שימכרם אחר אע"פ שלוקח בדמים מידי דאכילה, שאין היתר למכור פירות שביעית אלא "מעט", ועל זה שנינו במשנה ש"הוא לוקט ובנו מוכר על ידו" - הכוונה שהוא לוקט לעצמו לאכילה ושיעור מועט זה בלבד מותר לבנו למכור (ושיעור זה מותר גם לו למכור אע"פ שהוא לקטן). ומבואר מזה בדעת הרמב"ם שאיסור סחורה הוא מכלל הדין להפקיר את הפירות ושלא להחזיק בהם כבעלים- שנתחדש שאף אם אסף פירות שביעית משדה הפקר עד שיש בידו הרבה פירות, ועכשיו אסור להחזיקם בידו וצריך להפקירם, ועל זה התחדש באיסור סחורה שצריך להפקירם ואסור לו למכרם, משום דבמכירתם גופא הרי הוא מחזיק בהם כבעלים. ובזה מובן היטב שכל האיסור אינו אלא כשבא למכור הרבה אבל אם יש בידו מעט כדי השיעור שהדרך להביא מן ההפקר לתוך ביתו (שזהו השיעור שמותר ליטול משדה שביעית כמבואר בר"ם פ"ד הכ"ד), כיון ששיעור זה מותר לו להחזיק בידו יכול ג"כ למכרו ואין איסור חדש במכירה.
וכן הוא גם כן לשון הרמב"ם בהלכות (הלכות שמיטה ויובל ו' ג') וז"ל "כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר" עכ"ל, ומתבאר מתוך דבריו, שיש שייכות בין איסור סחורה כדכתב בריש דבריו "כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית", לדין הפקר כמו שסיים "אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה להודיע שהוא הפקר".

שיטת רש"י

מדברי רש"י בסוכה (לט. ד"ה "אין מוסרין") (מ: ד"ה "שמא יגדל") מבואר שאיסור סחורה הוא שלא יתעשׁר מדמיהן שיתקיימו בידו לאחר זמן הביעור, כלומר שכחלק מהדין לבער פירות שביעית כשהגיע זמן הביעור חששה עוד התורה שיעשה עימם סחורה ודמי הפירות הקדושים גם הם בקדושת שביעית - יתקיימו בידו לאחר זמן הביעור. ולכן מותר למכור שיעור מועט כיון שגם את דמיו יאכל קודם זמן הביעור ואינו מתקיים להתעשר (וכן משמע בלשונו בב"ק (קא: עי"ש)).
וכמו כן מבואר ברש"י שם שגם האיסור לצבוע בפירות שביעית הוא כחלק מאיסור סחורה, - ולפי דברי רש"י לעיל מבואר היטב, שכשצובע בצבע המתקיים לאחר זמן הביעור אסור מצד שאינו מתבער עד זמן הביעור וזהו עצמו הוא איסור סחורה וכנ"ל (ועי"ש בע"א דאי' שם "בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק", והכונה לאחר זמן הביעור אפילו כשצבע לעצמו, ופירש רש"י שם "שביעית- אסור לעשות סחורה בפירותיה", וכונתו כנ"ל שכשמתקיים לאחר הביעור אסור מדין סחורה).

פרטי האיסור

העולה מכלל כל דברי הראשונים, שפרטי איסור סחורה למעשה, הנכללים בדרשה "לאכלה ולא לסחורה", הם חמשה:
* שלא למכור בזול ולקנות ביוקר.
* שלא למכור לצורך השתמשות בכסף שלא לצורך אכילה.
* שלא ימכור בשוק במקום שדרך למכור בכל השנה, וכיו"ב שלא ימכור במידה במשקל ובמנין.
* שלא ימכור מי שליקט בשדה בעצמו.
* שלא ימכור הרבה בבת אחת.

דיונים באחרונים

האחרונים דנו מיהו העובר על איסור סחורה, אם הקונה או לחילופין המוכר הוא העובר, והקונה אינו עובר אלא באיסור לפני עיוור לא תתן מכשול, ומפורסמים דברי הנודע ביהודה (בשו"ת מהדורא קמא, אבן העזר סי' עז) שהאיסור אינו אלא על המוכר, והאחרונים דנו בזה רבות.

ראו גם

• [לאכלה ולא להפסד]

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

• https://www.toraland.org.il › שביעית

איסור סחורה בפירות שביעית | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית, https://www.etzion.org.il › yoreh-deah מסחר בפירות שביעית (1) | תורת הר עציון.