תערובת חמץ

חמץ שמעורב עם דבר אחר, מה דינו בפסח לענין אכילה ולענין איסור בל יראה ובל ימצא.

מקורות
משנה:	פסחים ג א
ירושלמי:	פסחים מב א-מג ב
רמב"ם:	חמץ ומצה א ו; ד ח
שולחן ערוך:	אורח חיים תמב א

מקור הדין

בפרשת בא, בסוף פרשית 'החודש הזה לכם' (שמות יב כ) אומרת התורה:

"כל מחמצת לא תאכלו"

ודרשו בברייתא בגמרא (פסחים מג א) שזה בא לרבות תערובת חמץ (כגון כותח הבבלי, שכר המדי, חומץ האדומי, וזיתום המצרי), שישנו איסור אכילה בפסח גם על תערובת חמץ. וכעין זה מובא (פרשת בא, מסכתא דפסחא י).
אך מסייגת הברייתא ואומרת שאף שאיסור אכילה יש בזה, אין עליו עונש כרת, שנאמר שם בפרשה למעלה:

"כי כל אוכל חמץ ונכרתה"

כלומר עונש כרת הוא דווקא על האוכל חמץ גמור (בעין) ולא מחמצת (תערובת).

כן הוא גם במשנה (פסחים ג א) האומרת שתערובת חמץ הם באזהרה ואין בהם משום כרת.

בהמשך אומרת הגמרא שאמנם ישנו פסוק (יב יט) שמזכיר עונש כרת גם על אכילת מחמצת ולא רק על חמץ:

"כי כל אוכל מחמצת ונכרתה"

אך פסוק זה מדבר לא על תערובת חמץ, אלא על חמץ גמור שנתחמץ מחמת דבר אחר ולא שנתחמץ מאליו. ואילו הריבוי לעונש כרת נלמד מהמילים "כי כל אוכל חמץ", שאינן מופיעות בפסוק המדבר על תערובת חמץ.

מחלוקת התנאים

הגמרא מביאה ברייתא האומרת שדין זה של תערובת חמץ נתון במחלוקת תנאים.
דעת ר' אליעזר היא כפי שהוזכר למעלה, שישנו איסור לאו באכילת תערובת חמץ, אבל לדעת חכמים אין אזהרת לאו על תערובת חמץ.
עוד מובאת שם בגמרא דעת רב יהודה בשם רב, שגם התנא ר' מאיר סבור שיש איסור לאו על תערובת חמץ, במכל שכן מאיסור חמץ נוקשה, שכן סבור רב יהודה שתערובת חמץ חמורה יותר מחמץ נוקשה, וכיוון שר' מאיר סובר שיש איסור לאו על אכילת חמץ נוקשה, כל שכן שישנה אזהרה גם על תערובת חמץ.

הרי"ף (יג א) כתב שהגם שחכמים החולקים על ר' אליעזר סוברים שאין מלקות בתערובת חמץ, מ"מ איסור יש בדבר. ונראה שסובר הרי"ף שהלכה בזה כחכמים ולא כר' אליעזר, למרות שסתם משנה כמותו.

אם יש בתערובת כזית בכדי אכילת פרס

כתב הרי"ף (יג ב) שכל מחלוקת התנאים היא רק בתערובת שאין בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס, וכגון כותח הבבלי המובא במשנה ובברייתא, שהגמרא אומרת (מד א) שאין בו כזית בכדא"פ. אבל תערובת שיש בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס, כלומר שאם יאכל את התערובת בזמן של אכילת פרס, יהיה בה כזית חמץ, גם לדעת חכמים לוקה על זה.
משמע מדבריו שגם בתערובת כזו יש איסור לאו, אבל אין עונש כרת. וכן כתב להדיא הרמב"ם (חמץ ומצה א ו) שאין עונש כרת בתערובת חמץ, וגם איסור לאו אינו אלא בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, אבל אם אין כזית בכדי אכילת פרס, אינו לוקה מהתורה אלא מכת מרדות מדרבנן.
אלא שהרמב"ם ציין את כותח הבבלי ושכר המדי כדוגמאות לדברים שיש בהם כזית בכדי אכילת פרס ושלוקה עליהם, ודלא כמבואר בגמרא וברי"ף שאין בכותב כזית בכדא"פ.
ובאמת הראב"ד השיג עליו בזה והעיר שאין בדברים אלו כזית בכדי אכילת פרס, ולכן אינו לוקה עליהם והיינו כחכמים.

קושיות המפרשים על הרמב"ם

המגיד משנה הקשה על הרמב"ם מדוע בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס אינו חייב כרת, והרי משמע בגמרא שדווקא על כותח הבבלי וכיוצא בו נחלקו, מכיוון שאין בהם כזית בכדא"פ ועליו קאי מיעוט הפסוק. אבל אם יש כזית, לא מצאנו פסוק שימעטו מן העונש, והרי זה כמו כל תערובת איסור (למשל חלב או דם) שחייב אם אכל ממנו כזית אפילו בתערובת.

האם יש איסור בל יראה ובל ימצא

נחלקו הראשונים האם בתערובת חמץ ישנו רק איסור אכילה, או שיש גם איסור 'בל יראה ובל ימצא'.
המשנה (ג א) כותבת 'ואלו עוברין בפסח', ובפירוש המילה 'עוברין' נחלקו הדעות.
לדעת רש"י (מב א ד"ה ואלו) הכוונה שעוברים עליהם בבל יראה ובל ימצא, ולפי זה אסור להשהותם בפסח כלל.
וכן היא דעת הרמב"ם (חמץ ומצה ד ח), אך הוסיף שזה דווקא בתערובת חמץ שראוי הוא לאכילה, אבל דבר שיש בו תערובת חמץ שאינו ראוי לאכילה, מותר לקיימו בפסח.