דיבוק באותיות והיקף גויל

מקורות
בבלי:	מנחות כט א, לד ב
ירושלמי:	ברכות ב ג
שולחן ערוך:	אורח חיים לב ד

חובת היקף גויל ומקור הדין

הגמרא (מנחות כט א; לד א) מביאה את דברי רב יהודה בשם רב, שכל אות שאין גויל מוקף מארבע רוחותיה פסולה.
ובגמרא אינו מבואר מה טעם ומה מקור הפסול.
מדברי התוספות (גיטין כ ב ד"ה לא צריכא) מבואר שטעם הפסול הוא מדין כתיבה תמה, דהיינו שמהפסוק 'וכתבתם' לומדת הגמרא שצריך שתהיה כתיבה תמה, דהיינו שכל אות ניכרת בפני עצמה ומוקפת גויל. וכן כתב הרא"ש (גיטין ב יט), וכן העתיק הטור (אורח חיים לב).
אמנם הבית חדש (רב ד) כתב שהפסול של מוקף גויל הוא מהלכה למשה מסיני.

דברי הירושלמי ופרשנותם

הירושלמי (ברכות ב ג) כותב שאם עירב את האותיות, יש אומרים שכשר ויש אומרים שפסול. ור' יוחנן שם אומר שאין מחלוקת, אלא אם הוא מלמטן כגון 'ארצנו' 'תפארתנו' כשר, ואם הוא מלמעלן 'ארצך' 'תפארתך' פסול וצריך תיקון.
הרשב"א בתשובה (א תריא) מסביר דברי הירושלמי הללו, שאם אחר שנגמרה צורת האות נדבקה, כגון שכתב 'נון' של ארצנו ולאחר מכן כתב 'ואו' ונדבקה תחתית ה'ואו' בתחתית ה'נון', הרי שקודם נגמרה צורת ה'ואו' ורק אח"כ נדבקה, ולכן כשר. ואפילו אם לא יגרור ויפריד ביניהם כשר, לפי שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. לעומת זאת אם נוצר הדיבוק קודם שגמר צורת האות, למשל שכתב 'תיו' של תפארתך ולאחר מכן כתב 'כף' פשוטה ונדבקה ירך ה'כף' ב'תיו', הרי שנוצר הדיבוק קודם שנגמרה האות, ויש בזה ספק לפסול. שהרי גם אם יגרור האות הוי חק תוכות, שהרי לא נעשית עדיין האות בשלמותה, ורק כשגוררה נעשית צורת האות.

דיבוק בתגין

כתב המאירי (קרית ספר ב ב) שכל הפסול הוא דווקא כשדבוק לגמרי, אבל אם בא תג אחד מחבר בין האותיות, אין זה פסול לפי שניכר שאין האותיות דבוקות בעצמן, אלא רק תג מחברן. והביא דבריו המגן אברהם (אורח חיים לב ג).