הטבלת הפת במלח

מקורות
בבלי:	ברכות מ ע"א
שולחן ערוך:	אורח חיים קסח ,ה

השתלשלות ההלכה.

איתה בברכות (מ.) "אמר רבא בר שמואל משום רבי חייא אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיביאו מלח או לפתן לפני כל אחד ואחד, רבא בר שמואל אקלע לבי ריש גלותא אפיקו ליה ריפתא ובצע להדיא{מיד} אמרו ליה הדר מר משמעתיה, אמר להו לית דין צריך בשש{פת זו נקיה היא זו ואין צריך לחכות למלח}"

פסיקת הלכה.

כתב שו"ע "לא יבצע[1] עד שיביאו לפניו מלח או לפתן ללפת בו פרוסת הבציעה. ואם היא נקייה או שהיא מתובלת בתבלין או במלח כעין שלנו, או או שנתכוון לאכול פת חריבה אינו צריך להמתין"

המ"ב(סק"כז) הביא שתי טעמים למה צריך לטבול הפת במלח: ראשון כדי שתהיה הפת נאכלת בטעם משום כבוד הברכה שלא מברך על פת תפלה שנית מפני שיש לחוש שמחמת שאינו רוצה לאכול הפת בלא ליפתן יבקש מלח בין ברכה לטעימה ולכתחילה אין להפסיק בזה ולכן הצריחו שמתחילה יביא מלח (טעם זה כ' בשם גר"א).

כתב בא"ח(אמור י) ואם בירך המוציא ולא הביאו המלח לא ימתין אלא יבצע מיד ויאכל ובעת שיביאו המלח על השולחן יטבול בו שארית הפרוסה שלוש פעמים וכ"כ כה"ח(לז, לט) והוסיף בשם אור צדיקים שכשאין לו מלח יטביל הפרוסה שלושה פעמים בפת עצמה לפי שלחם אותיות מלח. והלכה ברורה (שמז) כתב כדברי פמ"ג, מ"ב(ס"ק כה) שאם ברך ברכת המוציא קודם שיביאו לפניו מלח או לפתן יבצע הפת וימתין מעט מלאכול עד שיביאו לפניו מלח או לפתן {וזה כוונת המ"ב 'וצריך להמתין קצת מלאכול' שאת הבציעה יש לעשות ואז ימתין מעט} ומ"מ אם ימתין עד שיביאו לו מלח וע"י זה יהיה שהיה מרובה ויש חשש שיגיע להיסח הדעת אין לחכות.

כתב מ"ב(ס"ק כו) אם רבים מסובים צריך להמתין מלברך{כלומר דין הגמ' הוא על הברכה} עד שיביאו לפני כל אחד ואחד לפי שהוא מוציא אותם בברכתו וצריכים לטעום מיד אחר הברכה.

אם הפת שאוכל היא טעימה (מתובלת) ולא צריכה מלח או שמתכוון לאכול פת חריבה בלי מלח אז אין חובה להוסיף מלח הסביר מ"ב(ס"ק כח) שאין בכך משום הטעם הראשון- כבוד ברכה כיון שאין דעתו לאכול כלל בסעודה מלח ותבלין וגם לטעם השני החושש מהיסח הדעת לא שייך כאו כיון שאין דעתו לבקש אח"כ מלח.

אפי' אם הייתה הפת נקייה או מתובלת אם רצה להמתין עד שיביאו לפניו מלח כתבו מ"ב(ס"ק כט), הלכה ברורה(שמט) רשאי לעשות כן ואין זה נחשב להפסק בין נט"י לברכת המוציא כיון שהוא צורך הסעודה וזה כ"ש שאם מרן התיר בסעיף ו' שאפילו דבר שאינו צורך הפת לא הוי הפסק בין ברכה לטעימה אם כן כ"ש בין נטילה לברכה והוסיף כה"ח(לט) שאף שלפי הפשט ומרן לא צריך מלח מ"מ לפי הסוד יש להמתין למלח ואפילו הפת נקייה כדי לקיים הכוונות שמכוונים בטבילת הפת במלח ומ"מ אין להתעכב כ"כ עד שיבוא לידי היסח הסעת(כ"כ מג"א).  

אבל אחר שברך המוציא לכתחילה אין לו להמתין למלח- הלכה ברורה(שם).

כתב הרמ"א אפי' שנתבאר שאם הפת מתובלת מן הדין אין צריך לטבלה מ"מ ראוי ונכון שיטבול פת במלח בכל ענין והביא שני טעמים: אחד (ב"י בשם שבלי הלקט) כי השולחן של האדם דומה למזבח שנאמר "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה'" והאכילה כקורבן ונאמר "על כל קורבנך תקריב מלח" וזה מכפר כמו מזבח.

כתב שער הציון(כו) ולכן אסור להרוג כינה על השולחן וכ"כ כה"ח(מא) בשם ספר חסידים שההורג כינה על השולחן כהורג כינה על המזבח וכתב כינה לאו דוקא אלא הוא הדין פרעוש ונראה לו מטעם זה שגם סכין אין להניח בשולחן בשעת הסעודה ורק כשצריך לסכין ישתמש בה ויניחנה אצלו ולא אצל השולחן והוסיף שגם בשולחן שלומד עליו יש לנהוג כך.

והוסיף ערוך השולחן שלא יעשה דבר מאוס בשולחן.  

והטעם השני בשם התוספות- שאף שמעיקר הדין אין צורך להביא מלח על השולחן שהרי בזמנינו הלחם נקי ומוטעם, מכל מקום מצוה מן המובחר להביא גם בזמנינו מלח, משום שמבואר במדרש שבשעה שהמסובים יושבין על יד השולחן וממתינים זה לזה עד שיטלו כולם את ידיהם השטן מקטרג עליהם כי בטלים הם בשעה זו מהמצוות, והמלח שעל השולחן בא לזכרון לברית המלח שכרת הקב"ה עם בני ישראל ומגן עליהם והוא כעין הציווי למלוח את הקורבנות. המלח הוא דבר שאינו מתקלקל אלא להיפך תכונתו היא לשמור על המאכלים שלא יתקלקלו. ויש בכך להזכיר את הנצח בדומה לברית של עם ישראל עם הקב"ה שהיא ברית נצחית [2]. ובנוסף הבאת המלח הדומה לקורבן מזכירה לנו את ייעודנו להעלות את העולם החומרי לעבודת ה'.

טעם נוסף יש בשם בעל השפתי כהן [מגורי האריז"ל], כי חורבנה של סדום היה בגפרית ומלח, כיון שלא קיימו מצוות הכנסת אורחים, ולפיכך נצטווינו להביא מלח קודם לכל אכילה כדי שנזכור להזהר מפורענות זו ונרבה בהכנסת אורחים על שולחננו.

וסיים הרמ"א ועיין לקמן סוף סימן ק"ע ששם נאמר דלדידן פת שלנו הוא במלח אין אנו נוהגים באכילת מלח אחר הסעודה אפילו הכי כ' מ"ב(ס"ק לג) מ"מ מצוה להניחו על השולחן.

כתב כה"ח(לז) כתב בשער המצוות הלחם והמלח אותיות שוות הם ועולה בגימטריא שלוש הויו"ת (78) אם כן הלחם כנגד שלוש הויות דחסדים ומלח שלוש הויות דגבורות ולכן צריך לטבל שלושה פעמים הלחם במלח להמתקת הדינים ותכון מה שהיתה מם מתוחה נאלמה ונסתם פיה במם סתומה של הלחם והוא כנגד הקליפה המסתלקת מהשולחן ע"י הטבולים.        

נמצאנו למדים: שיש חשיבות גדולה ליטבול את הפת במלח וא"כ יש לנהוג כך גם בימות החול ולא רק בשבת.        

---

[1] כתב כה"ח(לה) שבגמרא מובא 'עד שיביאו לפני כל אחד ואחד' וכן כ' הרמב"ם והטעם שהטור ושו"ע השמיטו זה וכתבו בלשון יחיד? כתב הט"ז כיון שמדובר במי שאוכל לבדו. וביד אהרון תרץ שדוקא בזמן הגמ' שהיו אוכלים כל אחד ואחד בשולחנות קטנים משום כך אמרו 'לפני כל אחד ואחד' אולם בזמנינו שהאחד מברך ופורס ומטבל לכולם והפת אף נקייה ואין צריך למלח אלא לסלק הס"א אם כן אין צריך למלח בפני כל אחד ואחד.  

[2] כך כתבו הפרשנים לאור ההשוואה של הפסוק שמביא הרמ"א בדבר המלח על קורבנות לבין הפסוק שנאמר על מתנות כהונה "ברית מלח עולם היא לפני ה'"