פקיעת שם הלחם

‏פקיעת שם לחם.

מקורות
בבלי:	ברכות לז ע"א,ע"ב
רמב"ם:	ברכות פ"ג ה"ח
שולחן ערוך:	אורח חיים קסח ,י

סוגייתינו עוסקת בנושא פקיעת שם הלחם. הדיון בסוגייא היא בשאלה מתי לחם גמור שהתפורר או התבשל או התערב עם דברים אחרים מאבד את "שם הלחם" שבו ומברכים עליו בורא מיני מזונות.

הקדמה: לחם שונה במהותו משאר מיני מזונות. "מיני מזונות" כשמם כן הם, מזינים ומשביעים. כל מאפה או תבשיל העשוי מחמשת מיני דגן הרי הוא מזין, וברכתו מזונות. צורתו ומראהו אינם משמעותיים לגבי הברכה, רק הרכב החומרים שלו משמעותי. בלחם המצב שונה, לחם אינו מוגדר רק לפי הרכב חומריו, אלא גם לפי צורתו וייעודו. כשגורמים אלו משתנים, פוקע שם לחם ואין יוצאים בו יד"ח בפסח ואין מברכים עליו המוציא לחם מן הארץ.

הגמ' בברכות(לז ע"א-ע"ב) פותחת באמירה של רב יוסף שעל תבשיל הנקרא "חביצא" אם יש כזית בפירורים ברכתו המוציא, ואם אין כזית בפירורים ברכתו מזונות.

שיטת רש"י.

רש"י מסביר שהתבשיל הנקרא חביצא עשוי מפירורי לחם שבושל בקדרה ולכן אומר ר' יוסף אם יש בהם כזית מברך המוציא ואם לאו מברך מזונות.

צריך להבין את סברת רב יוסף שהרי אם בישל פירור מכזית הבישול לא מפקיע את האפיה, משא"כ אם הפירור פחות מכזית לכאורה הבישול כן מפקיע את האפייה ולכן ברכתו תהיה מזונות?

יש להבדיל בין להכיל שם על משהו לבין להפקיע ממשהו כלומר כלומר ברגע שהלחם נאפה אז חל עליו שם של לחם, וכשבשלו הבישול באמת כן מפקיע מהתוצר אלא שכדי להפקיע את שם הלחם צריך להפקיע את כל הדברים שמגדירים אותו כלחם כגון חשיבותו{כזית} חומריו ייעודו וכדו', ולכן כנשאר עדיין כזית בפירורים לא נפקע שמו לגמרי ולכן עדיין דינו נשאר לחם.     

והחידוש ברש"י שאע"פ שנתבשלו הפירורים אם יש בהם כזית הבישול לא מפקיע את דין הלחם שבו.

רב יוסף מביא הוכחה לדינו ממנחות ומסביר רש"י שלא מדובר בכל המנחות אלא במנחת מרחשת ומחבת ואע"פ שמטגנים אותם מ"מ מחדשים תוס' לשיטת רש"י שטיגון = בישול ואם הפירורים בגודל כזית אז ברכתם תהיה המוציא.

ולכאורה השוואה זו לא גמורה שהרי חביצא = לחם שבישל אותו ועל זה אמר ר' יוסף שצריך שיהיה כזית ואילו את המנחות לא אופים לפני הטיגון?

אלא זה ק"ו שאם רק על טיגון מברכים המוציא כשיש כזית אז כ"ש אם אופים ומטגנים שיברך המוציא שהרי זה כבר היה לחם[1], ובאמת לר' יוסף אין הבדל אם פתת לפני או אחרי הבישול.

נמצאנו למדים שלר' יוסף בפירורים פחותים מכזית {חביצא} ברכתם מזונות.

ועל זה אביי שואל אליבא דר' ישמעל שאמר שמפורר את המנחוות ומחזירן לסולתן וכי יעלה על הדעת שבגלל שפרר יברך מזונות ועל זה מביא ברייתא האומרת "לקט מכולן{מכל המנחות – רש"י} כזית ואכלן אם בפסח יצא יד"ח מצה וכו" משמע אף כשהפירורים פחותים מכזית מברך המוציא.

רש"י מסביר שקושיית אביי מדברת על פתיתי מנחות ולא מיני דגן {כתוס'} מפני שאם היה מדובר על חמשת המינים הם לא היו מבושלים וא"כ אין כאן קושיא לכן פרש שמדובר על מנחות שהם מבושלות.

עונה הגמ' שמדובר "בשערסן" כלומר שחזר וגיבלן יחד וחזר ואפאן.

ואז מקשה הגמ' קושיא לשוני שא"כ היה צ"ל בברייתא "ואכלו" ולא "ואכלן".

הגמ' מתרצת שבא מלחם גדול ופרש רש"י שנשאר מן הלחם שנפרס[2].

מקשה תוס' רא"ש לפ"ז צריך להבין איך זה מסתדר עם דברי ר' אליעזר שאמר שפורך את המנחה לסולת ולכאורה לא מובנת המציאות שהגמ' דברה עליה?

עונה הצל"ח שמה שהגמ' אמרה שבא מלחם גדול מדובר בערסן ואח"כ שוב חזר ופתתן ואז אכל.

מ"מ זה קשה לרש"י שהרי הוא אמר במפורש שלא מדובר בערסן? אלא מדובר שלא אוכלו בערסן.

והגמ' כותבת למסקנה רב ששת אף אם אין בפירורים כזית מברך המוציא מוסיף עליו רבא בתנאי שיהיה עליו צורת לחם.

נמצא שלפי רש"י למסקנה בחביצה כשהפת מבושלת אין כזית ואין תואר לחם אז ברכתו מזונות.

תוספות ורבינו יונה הקשו על שיטת רש"י שהרי הברייתא שהובאה לעיל (לז א) העוסקת אף היא בלחם שנתבשל חילקה בין אם הפרוסות קיימות לאינם קיימות ולא הזכירה כלל שהענין תלוי באם יש בהם שיעור כזית או לא{אליבא דרש"י}.

ותירצו, שלדבריו צריך לומר שרב יוסף מפרש שזו גופא כוונת הברייתא, היינו, ש"פרוסות קיימות" פירושו שיש בהם שיעור כזית ו"אין הפרוסות קיימות" פירושו שאין בהם כזית{כירושלמי} ורב יוסף מסביר את הברייתא.      

נמצא שלפירוש רש"י שביאר סוגיתנו בפירורים שנתבשלו, צריך לומר שרבא יפרש את דברי הברייתא לעיל, שחילקה בין אם הפרוסות קיימות או אינם קיימות, שהכונה בזה ש"פרוסות קיימות" היא, שיש בהם תואר לחם, ו"אין הפרוסות קיימות" פירושו שאין בהם תואר לחם. וחולק בזה על רב יוסף והירושלמי שפירשו "פרוסות קיימות" היינו שיש בהם כזית ו"אין פרוסות קיימות" שאין בהם כזית.

קושיות על שיטת רש"י.

א. רש"י פרש שהברייתא של "נטלן ואכלן" מדברת במנחות והקשו התוספות שלענין מנחות לא שייך לומר שאם אכלם חמץ ענוש כרת שהרי כל המנחות באות מצה ולא חמץ כמבואר במנחות (נב ב), ורבינו יונה הוסיף להקשות איך יתכן לצאת בה ידי חובת מצה שהרי אין יוצאים ידי מצות אכילת מצה אלא במצה הראויה להאכל בכל מקום וכפי שלמדים זאת מהפסוק "בכל מושבותיכם", וכמבואר בגמרא בפסחים (לו א), ואילו מצה זו הרי נאכלת בירושלים בלבד. ואם באמת לא מדובר על מנחות אלא על פירורים לא מבושלים אז מה הראייה מברייתא זו?[3].

ב. רבינו יונה מקשה שאם באמת הסוגיא עוסקת בבישול כרש"י נצטרך לומר שר' ששת בא לפרש את הברייתא "בהכוסס חיטה" ששנינו שם "אם אין הפרוסות קיימות מברך מזונות" הכוונה שאין כזית ותואר לחם בפרוסות שהרי אם יש תואר לחם רב ששת כבר אמר שאע"פ שאין כזית אם יש תואר לחם ברכתו המוציא ואיך יאמר שם שיברך מזונות!? אלא וודאי מדובר שאין כזית ואין תואר לחם, ואם נפרש כך לא יהיה ברור מה חידש לנו רבא "שיש תואר לחם" שהרי זה נאמר כבר בברייתא לעיל[4]?

שיטת תוספות.

שתי הסוגיות חלוקות: שהברייתא דברה על בישול, והבישול מפקיע את שם האפיה ובלבד שיאה פחות מכזית אע"פ שיש תואר לחם לפי שאין לו שם של לחם אלא שם של תבשיל{ר' יונה}[5].

ואילו רב יוסף רב ששת ורבא עוסקים בהפקעת שם לחם ללא בישול. תלמידי רבינו יונה והרא"ש מאמצים את פירוש הירושלמי לברייתא, שלחם שהתפורר בבישול לחתיכות קטנות מכזית אינו מוגדר כלחם{=אין הפרוסות קיימות}. לדעתם, רב יוסף ורבא עוסקים בהפקעת שם לחם על ידי דיבוק הפתיתים על ידי נוזלים. רב יוסף סובר שהדין בזה הוא כדין בישול, ורבא סובר שאם ניכרת צורת הלחם מברכים על החביצא "המוציא" אפילו כשהפתיתים קטנים מכזית.

כלומר לשיטה זו המושג של "תוריתא דנהמא" שייך רק בחביצא כלומר בלחם דבוק, ואילו בבישול, הבישול מפקיע את שם האפיה ובלבד שיאה פחות מכזית שיופקע גם חשיבותו אף שיש לו תואר לחם(כנ"ל)

תלמידי רבינו יונה מוסיפים דין נוסף, שפירורים שלא בושלו ולא התערבבו, מברכים עליהם "המוציא" אפילו כשטחנו אותם דק דק ואין בהם תואר לחם. כיוון שהם לבדם לא פוקע מהם שם לחם[6].

נמצא שהחילוק שבין רש"י לתוספות הוא גם בביאור עיקר חידושו של רב יוסף, שלרש"י עיקר החידוש הוא שאף על פי ש"בישול" מהווה סיבה להפקיע מהלחם את שמו{אמנם זה לא מוכרח}, מכל מקום אם יש בפירורים שיעור כזית חשיבותם מונעת מהבישול מלהפקיע שם לחם מהם[7], אך לדעת התוספות בהכרח עיקר חידושו של רב יוסף הוא לאידך גיסא, שאף על פי שהפירורים לא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם "לחם".{פנ"י}

לפ"ז לא מובן פירושם של התוספות שהנידון שלפנינו הוא בפירורים שנדבקו זה לזה ועיקר חידושו של רב יוסף הוא שאף על פי שלא התבשלו מכל מקום אם הם פחותים משיעור כזית פקע מהם שם "לחם", מה אם כן ההוכחה ממנחות ששם מדובר על טיגון, לחביצ"א שהיא פירורי לחם הנדבקים שהם שני דברים שונים. דאפשר דרק פירורין שעברו בישול אין מברכין עליהם אלא בכזית, ובפחות מברך במ"מ, אבל חביצ"א שהם פירורין הנדבקין ולא עברו בישול אפשר שגם על פחות מכזית יברכו המוציא?

אולי אפשר לומר על המנחות יוצקים לאחר אפייתן . שמן, וכיוון שהן שרויות בשמן דינן כחביצא שהיא פירורי לחם שרויים בשמן או בדבש.

וניתן לצרץ עוד שרב יוסף אולי מדבק על דיבוק אבל לשיטתו של רב יוסף אין הבדל מהותי בין טיגון לבישול  ושניהם מפקיעים שם הלחם, וא"כ זו ראייה טובה שהרי המנחות היו מטוגנות[8], ואילו רב ששת סומר שהדבקה ששנינו היא בדווקא ואם זה פחות מכזית ויש תואר לחם – המוציא ואם אין תואר לחם -מזונות.

קושיות על שיטת תוס'.

א. תוס' מפרשים שדברי הברייתא "לקט מכולן" אינם מתייחסים למנחות אלא לחמשת מיני דגן של חולין, והברייתא מבארת שניתן ללקט פירורים מחמשת מיני דגן והם מצטרפים למצוות מצה ולחיוב כרט על אכילת חמץ, אמנם בשיטת תוס' מפורש בדבריהם שיש הבדל בין פירורים מדובקים על ידי דבש, חלב או מרק, שעליהם מברכים "המוציא" רק כשגודל הפירורים כזית, לבין פירורים שאינם מדובקים, שעליהם מברכים "המוציא" אפילו כשאין בהם כזית. אם כך קושיית אביי אינה קשה כלל, שכן הברייתא עוסקת בפירורים בעינם, ולכן אם ליקט מהפירורים כזית הם מוגדרים כלחם, ורב יוסף עוסק בחביצא שם הפירורים מדובקים על ידי חלב או מרק, וכשהם פחותים מכזית פוקע שם לחם?

שיטת הרא"ה,ר"ח.

לדעתם, אין חילוק בין פירורים מבושלים לבין פירורים מדובקים על יד דבש, חלב או מרק, ואין חילוק בין שני מקרים אלו לבין פירורים בעין ולשלושתם דין אחד, רב יוסף סובר שבשלושתם שם לחם פוקע כשאין בפירורים כזית, ורבא סובר ששם לחם פוקע רק כשאין בהם כזית ואין בהם מראה לחם.

והנושא ההלכתי שהסוגיא עוסקת בו זה אם הוא פחות מכזית, ומאכל החביצא שהסוגיא מדברת עליו הוא דוגמא בעלמא[9].

גם ר"ח ס"ל דסוגיין איירי באיזה שיעור של פת מברכין המוציא, דינו של ר"ח מופיעה בהלכה השלישית שכותב רבינו יונה לגבי לחם מפורר "שפרורי לחם אע"פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ"ע אינו יוצא לעולם מתורת פת", ור"ח חולק על זה וסובר שאם אין כזית ברכתו מזונות אליבא דר' יוסף ומוסיף רבא והוא שאין בו תואר לחם.

אמנם ישנו חילוק בין שיטת רא"ה לשיטת ר"ח לגבי אופן הפקעת שם הלחם: לר"ח אם פתת עד שהגיע לקמח ואז אין תואר לחם אז יברך מזונות, ואילו לפי הרא"ה פרש שכדי להפקיע את שם הלחם הוא צריך לעבור תהליך בישול, שרק ע"י הבישול הלחם מאבד את תוארו ואז הופכת ברכתו להיות מזונות.

נמצא שלפי הרא"ה הבישול לא צריך להפקיע את שם האפיה אלא שלא יאה בו צורת לחם.

לפ"ז ישנו נ"מ בין השיטות השונות לגבי הסבר של מהות הבישול.

א. דיבק פירורים פחות מכזית ואין בהם תואר לחם לתוס' מזונות{לדעתם זו סוגית חביצא}, לרא"ה המוציא {שהרי לא בושל}.  

ב. טיגן לחם פחות מכזית ולא איבד תוארו{כגון מצה} לתוס' מזונות{שהרי בושל}, לרא"ה המוציא{שהרי לא איבד תוארו}.

ג. נתינת פת למים לרא"ה מזונות{שהרי איבד תוארו[10]}, לרש"י המוציא[11]{שהרי לא בושל}.

שיטת הרמב"ם

שיטת הרמב"ם קובעת ברכה לעצמה הרמב"ם פסק בהלכות ברכות פ"ג הלכה ח':

" פת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק.

אם יש בפתיתים כזית או שניכר שהם פת ולא נשתנה צורתה מברך עליה בתחילה המוציא

ואם אין בהם כזית או עברה צורת הפת בבישול מברך מזונות". 

ולכאורה שיטת הרמב"ם טעונה ביאור שהרי מראש ההלכה משמע שאין חילוק בין פתיתים מבושלים לפתיתים שנילושו במרק, ובשניהם מברכים "המוציא" או כשיש כזית או כשצורת הפת ניכרת[12].

אך בסיפא משמע להפך, שמברכים "המוציא" רק כשיש בפתיתים כזית וגם לא עברה צורת הפת בבישול.?

הכסף משנה מביא שלושה הסברים לשיטת הרמב"ם:

ההסבר הפשוט הוא של ר' יהושוע הנגיד שיש שתי אופנים להבין את משמעות המילה "או" בתור מילה מחלקת או בתור מילה המוסיפה בדוגמת "עם" כמו הפ' "או נודע כי שור נגח הוא" "או נודע אליו חטאתו", ולכן הוא מסביר את הברייתא כך שברישא המילה הוא מתפרשת בתור מילה מחלקת ולכן כשיש רק חדא לטיבותא מברך מזונות, ואילו בסיפא המילה "או" מתפרשת כמילה המוסיפה ולכן כדי לברך מזונות צריך תרתי לריעותא גם שאין צורת פת וגם כשאין כזית.

שיטה דומה מובאת בשם "גדולי ספרד" המשנים את הגרסה ברמב"ם ל"ועברה צורת הפת".

תירוץ נוסף מביא בשם הרב בן שושן, והרב פאסי הנוגעים בשתי נקודות ברמב"ם, א. בתחילה הרמב"ם התייחס לדיבוק ובישול, ואילו בסיפא התייחס לבישול בלבד. ב. ברישא כ' שאין ניכר צורת הפת, ואילו בסיפא כ' עברה צורתו.

ומשתי דקדוקים אלה מוליד שיטה חדשה: שיש להבדיל בין שינוי לעיבור צורה.

שינוי - הכוונה מדובר בשינוי מועט ולכן אם אין כזית ברכתו מזונות.

עיבור – שינוי מוחלט איבוד צורה ואפילו אם יש יותר מכזית ברכתו מזונות.

לכן יש לפרש את הרמב"ם כך: מזה שהרמב"ם כפל לשונו באומרו ניכר שהם פת ולא נשתנית צורתו כוונתו לומר שניכר היטב שהוא פת ולא נשתנתה צורתו ואז גם אם אין כזית ברכתו המוציא משמע שאם כן נשתנה צורתו קצת ברכתו מזונות.

ואילו בסיפא הרמב"ם התכוון לומר שאף אם יש כזית בכ"ז אם איבד את תוארו לגמרי ברכתו תהיה מזונות[13].

ולגבי הדקדוק השני מדובר בסיפא בבישול חזק כיון שרק בו שייך לומר עיבור צורה ולכן בסיפא כתוב בישול משא"כ בשינוי צורה ששייך רק בלישה או בבישול חלש.

וחידושו של הרמב"ם בזה שאע"פ שיש כזית אם עובר צורתו תאה ברכתו מזונות.

יש לשאול מה מקור הרמב"ם לפ"ז?

הראשונים דנו ביחס בין סוגיית חביצא לסוגיית בישול.

לרש"י – הסוגיות משלימות. לתוס' – הסוגיות חלוקות.

ולרמב"ם – הברייתא דיברה על רמה אחרת של שינוי צורה שעיברה צורתו ע"י בישול חזק ואילו סוגיית חביצא דברה על שינוי צורה ברמת בישול חלש[14].

תירוץ נוסף הכס"מ מתרץ בעצמו לשון הרמב"ם "הפת שפתת אותה פתים ובשלה בקדרה או לשה במרק" היא פתיחה לכל ההלכה, ואחר כך הרמב"ם מפריד בין בישלה בקדרה לבין לשה במרק. ברישא הרמב"ם עוסק במקרה שלשה במרק, וניתן לברך "המוציא" או כשיש פירורים כזית או כשניכרת צורת הפת. בסיפא הרמב"ם עוסק במקרה שבישלה בקדרה, ומברכים "המוציא" רק כשיש פירורים כזית וגם ניכרת צורת הפת.

הכס"מ מסביר שהרמב"ם למד את דין לש במרק מהסוגיא של חביצא כמו התוס' שאם יש כזית אף שאין תואר לחם ברכתו המוציא ואם אין כזית צריך שיאה תואר לחם.

ולגבי הברייתא של בישול הוא מפרש "שפרוסות קיימות" כירושלמי ומוסיף ש"סובר רבינו דאף ע''ג דיש בהם כזית בעינן נמי דליהוי בהו תוריתא דנהמא לברך עליהם המוציא דלא עדיפי כשהן מבושלות אע''ג דאית בהו כזית מכשהם עשויות חביץ ואינם מבושלות אע''ג דלית בהו כזית וכיון דהתם בעינן תוריתא דנהמא ה''נ בעינן תוריתא דנהמא בהדי כזית".

סיכום

נחלקו רב יוסף, רב ששת ורבא בגדרי הפקעת שם לחם, ונחלקו הראשונים בביאור מחלוקתם. רש"י {לפי הבנת תוס' ותלמידי ר' יונה} מבאר שרק בישול מפקיע שם לחם, לדעת רב יוסף הוא מפקיע שם לחם כשהפתיתים קטנים מכזית, ולדעת רבא הוא מפקיע שם לחם רק כשהפתיתים קטנים מכזית ואין בהם מראה לחם. תוס', תלמידי רבינו יונה והרא"ש מפרשים שגם בישול הלחם וגם דיבוק חתיכותיו באמצעות משקים מפקיעים שם לחם. רב יוסף סובר שגם בישול הלחם וגם דיבוק במשקה מפקיע שם לחם כשהפתיתים פחותים מכזית. רבא מודה לרב יוסף בבישול וחולק עליו בדיבוק במשקה, שלדעתו מפקיע שם לחם רק כשהפתיתים פחותים מכזית ואין בהם מראה לחם. הראשונים מסבירים, שרבא סובר שלא ניתן להפקיע שם לחם ללא בישולו או עירובו בחומרים אחרים, ואף כשטוחן את הלחם ועושה ממנו מעין קמח, מברך עליו "המוציא". הרא"ה והריטב"א סוברים שאין חילוק בין בישול הלחם לבין דיבוק חתיכותיו ואין חילוק בין שני המקרים הללו לבין טחינתו - בשלושת המקרים הללו סובר רב יוסף שפוקע שם לחם כשאין בפתיתים כזית, ורבא סובר שפוקע שם לחם רק כשאין בפתיתים כזית ואין בהם תואר לחם. שיטת הרמב"ם אינה חד משמעית, ונחלקו האחרונים בפירוש דבריו.

	רש"י	תוס', ר' יונה		רמב"ם{לפי הבנת הב"י}	רמב"ם{לפי הבנת הרב בן שושן}
האם לחם בקערת מרק יכול להשתנות לברכת מזונות.	לא ברור מה דעת רש"י.	כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.		כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.	כן, אם פחות מכזית ואין בו תואר לחם.
מה ברכת הלחם כשהוא פחות מכזית בבישול בכלי.	יש בו תואר לחם – המוציא. אין בו תואר לחם – מזונות.	לעולם מזונות		יש בו תואר לחם – המוציא. אין בו תואר לחם – מזונות.		יש בו תואר לחם – המוציא. אין בו תואר לחם – מזונות.
מה ברכת הלחם שיש בו כזית ובושל בכלי.	המוציא.			אפילו נשתנה קצת – המוציא. אין בו תואר לחם – מזונות.		אפילו נשתנה קצת – המוציא. נתעברה צורתו לגמרי – מזונות.
כיצד למד את שתי הסוגיות בדף לז.	שתי הסוגיות עסקו בבישול והן משלימות אחת את השנייה.		סוגיות חלוקות בברייתא עסקנו בבישול, בחביצא עסקנו בדין של דיבוק.	סוגיות חלוקות בברייתא עסקנו בבישול, בחביצא עסקנו בדין של דיבוק.		הסוגיות חלוקות, הברייתא דיברא על בישול חזק, וחביצא מדובר בבישול חלש.

להלכה:

שו"ע פסק כתוס', ותלמידי ר' יונה ולא כרמב"ם לפי שדעת הרמב"ם לא ברורה.

לאור חילוקי הדינים הנ"ל, יש לברר מה מוגדר "בישול", אשר מבטל מהלחם את תוארו [ומברך בורא מיני מזונות].

וכתב המשנה ברורה (ס"ק נב) כי [א] "בישול" היינו כשמניח הפת בכלי ראשון [אפילו הורד מהאש] והחום שהיד סולדת בו.    [ב]  כלי שני אינו נקרא בישול.    [ג] עירוי מכלי ראשון - ספק אם נקרא בישול או לא, וצריך לפטור הברכה על ידי פת אחרת. [ד] בספר פני השלחן כתב שאם שפך מרק מכלי ראשון על ידי  מצקת, לפי המבואר בפוסקים דינו כעירוי מכלי ראשון שהוא ספק, ויש לפוטרו בברכה על ידי פת. [ה] החזון איש כתב: "ודווקא בנתבשל שיעור בישול או כמאכל בן דרוסאי, אבל הוחלטו ברותחין וסלקן מיד לא נפקו מתורת לחם".  ומתבאר בדבריו שצריך שהבישול יעשה שינוי מהותי בלחם כדי שיקרא "תבשיל" [ולכן החזון איש [שם] פתח ואמר "לחם שנתבשל ונימוח" וכוונתו, שנתרכך מחמת בישול.]  אך מסתימת לשון המשנה ברורה לא נראה כן, אלא כל שהניחו ברותחים חל עליו שם "תבשיל". וכן נראה מהמשנה ברורה (ס"ק נב) שכתב שהעירוי מכלי ראשון דינו ספק, הרי  שבשהות כלשהו נחשב לבישול. [ובספר וזאת הברכה (הערה 15) כתב, שיתכן ואין בזה נפקא מינה, כי לחם בכלי ראשון מתרכך בדקות ספורות, וממילא בשיעור זה נפקע ממנו דין לחם אף לדעת החזו"א, וכן משמע מלשונו שבא לאפוקי "הוחלט ברותחין וסלקו מיד"].

ולכן לסיכום: חתיכות פת [שאינן מטוגנות] ואין באף אחת מהן כזית: אם הונחו בכלי ראשון, דינם כמבושלים, וברכתם בורא מיני מזונות. ואם הונחו בכלי שני [דהיינו לאחר שהמרק נשפך לצלחת] אם עדיין ניכר בהם תואר לחם, ברכתם המוציא וברכת המזון. ואם הניח החתיכות בצלחת ועירה עליהם מכלי ראשון או במצקת, בגלל הספק יאכלם בסעודה.

דין חתיכות פת ומצה מטוגנים

ג. בנושא זה יש להבחין בין סוגי טיגון, ולהלן סיכום הדינים המתבאר בספר פני השלחן ובספר וזאת הברכה.

• טיגון בשמן עמוק - דינו כבישול, כמבואר בספר שמירת שבת כהלכתה (פרק א הערה קפב) בשם הגרש"ז אויערבך שטיגון בשמן עמוק כמוהו כבישול, דאין חילוק בין מים לשמן. וכן נקט הגרי"ש אלישיב.

• טיגון במעט שמן רק בכדי שלא תשרף העיסה - אינו נחשב כטיגון במשקה [משנה ברורה (ס"ק סט] בשם הרמ"א (סי' קסח סע' יד) "ומעט משקה שמושחין בו האלפס שלא ישרוף העיסה לא מיקרי משקה"].

• טיגון במעט שמן - המשנה ברורה (ס"ק נו) הביא מחלוקת הפוסקים האם טיגון כבישול, ונשאר בספק, ומחמת כן הורה שיש לאוכלם רק בתוך הסעודה. אולם החזון איש כתב כי טיגון אינו כבישול ודינו כחתיכות שנדבקו על ידי משקה, שאם יש בהם תואר לחם  אפילו בפחות מכזית ברכתם המוציא.  

דין זה נפקא מינא למעשה במצות מטוגנות ["מצה בריי"] - שאין בחתיכות כזית, ומטוגנות במעט שמן. החזון איש לשיטתו נקט לדינא שטיגון אינו כבישול ולכם יש לברך המוציא וברכת המזון. ברם לפי המשנה ברורה זהו ספק ברכה. ובספר וזאת הברכה מובא בשם הגרש"ז אויערבך שהציע לבשל את המצות בכלי ראשון ולאחר מכן לטגנם, שאז ודאי דינם כמבושלות וברכתם בורא מיני מזונות. וראה בספר שלמי ניסן במה שדן בעצת הגרש"ז [ובספר וזאת הברכה ציין כי למנהג בני ספרד מברכים בכל השנה על מצה בורא מיני מזונות, בחג הפסח יש לדון כדברי הפוסקים דלעיל].

• לחם או חלה טבולים בביצה ומטוגנים [French Toast]- יש בפרוסה כזית, מברך המוציא וברהמ"ז [וזאת הברכה ].

• חתיכות שהיה בהן כזית בעת הבישול ופיררם - הביאור הלכה (ד"ה אם) הביא בשם הפרי מגדים שמסתפק אם בבישול היו בחתיכות כזית, ולאחר הבישול פיררם לפירורים קטנים, האם נאמר דכיון שהיה בעת הבישול כזית תו לא פקע מיניה שם לחם על ידי מה שפיררן ומיעטן מכזית. ובחזון איש (או"ח סי' כו ס"ק ה) כתב בסיכום הדינים: "היוצא מזה לדינא, לחם שנתבשל ואין בו כזית בין שלא היה כזית בתחילה בין שנימוח בקדרה לפחות מכזית, ואפילו לקח פרוסה קיימת ופתתה, בטלה, וברך עליה בורא מיני מזונות ומעין שלוש, ומיהו נראה דכשפותת ואוכל מיד אינה בטלה, דאם לא כן לא משכחת לה פרוסה קיימת אלא כשלועס כזית שלם", וצ"ע.  נמצא לפי זה, שהאוכל פת שלמה או מצה מטוגנת שיש בהם כזית, ונוטל ידיו ומברך המוציא, עליו להיזהר שלא לחותכם לפני האכילה לחתיכות קטנות, כי אז נכנס לספק שמא ברכת בורא מיני מזונות, אך אם דרך אכילתו חותך חתיכה לאוכלה, מותר כמש"כ בחזון איש.

• פירורי לחם שאיבדו צורתם - בשו"ע (סי' קסח סע' יא) נפסק כדברי התוספות(ד"ה תוריתא דנהמא) "יש מי שאומר דפירורין שנותנין במים והמים מתלבנים מחמת הפירורין, אזיל ליה תוריתא  דנהמא ואין מברך עליה אלא בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש".  ועי"ש במשנה ברורה (ס"ק סב-סג) ובספר שלמי ניסן במה שביארו בדין זה שלא יסתרו דברי השו"ע כאן בסעיף י"א את מה שנכתב לעיל בסעיף י'.

מאכלים העשויים מפירורי לחם או מצה מגובלים

ד. כתב המג"א "אותם שעושין פרימזלי"ך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים, צריך לברך המוציא כיון שתחילתו היה לחם לא נפק מתורת פת עד שאין בכל אחד כזית". ברם בסוף דבריו הביא מהכנסת הגדולה בשם רש"ך שמברכים עליהם בורא מיני מזונות, ונשאר למעשה בצ"ע.  ויסוד הספק הוא, מאחר וכאשר נתפררו ואין בהם כזית אבד ונפקע מהם שם לחם ונקראים תבשיל, האם לאחר שגיבלם וכעת הם שוב כזית, הגיבול החדש מועיל להחזיר להם שם לחם.

להלכה הסיק המשנה ברורה (ס"ק נט) כדברי האחרונים "שאם בישלן בקדירה או טגנם במחבת במשקה דחשיב כבישול אף שיש בכל אחת כזית ויותר מברך עליהם בורא מיני מזונות [ואפילו אם אכל הרבה] וכן הוא מנהג העולם.  ואם אפאם, נכון שלא יאכלם כי אם בתוך הסעודה אלא א"כ נילוש ברוב שומן או דבש דאז מברך עליהם בורא מיני מזונות".  וראה בספר פני השלחן במה שהרחיב בביאור הענין, והביא מדברי החתם סופר שמברכים על הקניידלאך בורא מיני מזונות.

• כדורי שוקולד [העשויים מפירורי מצה או פירורי לחם מעורבים בקרם שוקולד] - מאחר ואין כאן אפיה אלא גיבול, דינם כקניידלאך, ולהכרעת המשנה ברורה ומנהג העולם יש לברם בורא מיני מזונות [פני השלחן וזאת הברכה ].

• עוגה מקמח מצות [הנילוש עם שמן ביצים וסוכר] - כתב החיי אדם שיש להסתפק האם על ידי הגיבול והאפיה חוזר שם הלחם, ולכן הסיק שיש להחמיר ולאוכלה רק בתוך סעודת פת. אולם לפי המשנה ברורה הנ"ל מבואר, שאם נילוש ברוב שמן או דבש יכול לברך בורא מיני מזונות [פני השלחן וזאת הברכה].

• קוגל - כתב שו"ע(קסח,יד) "חלוט(פת שחולתין אותה ברותחין) שאח"כ אפהו בתנור פת גמור הוא ומברך עליו המוציא"  

ב"י הביא ראיה מיבמות מ. "אלא חלוט מצה היא דקאמרינן, למאי הלכתא? לומר שאדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אע''פ דחלטיה מעיקרא כיון דהדר אפייה בתנור לחם עוני קרינא ביה ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח"

כתב מ"ב שהוא הדין לאחר שנתנו במים רותחים אפאה בקדרה בלי נוזלים.

לגבי קוגל – אטריות שנאפו לאחר שנתבשלו.

כתב הגרש"ז אויערבך שדינו כפת מבושלת ולא כאפויה ולכן אף אם קובעים עליו סעודה הריהו פטור מנט"י וברכת המזון {והוסיף שהמחמירים(נט"י,ברה"מ) בזה יש להם ע"מ לסמוך}.

ובאור השבת כתב שמנהג גדולי ירושלים לאכול בשבת בבוקר לאחר הקידוש קוגל אטריות ולא עוגות וכדו' כיון שבכך נמנעו מספק קביעות סעודה.

ובשו"ת אור לציון, ויביע אומר פסקו שאע"פ שחולטים את האטריות ולאחר מכן אופים אותן בתנור מ"מ אין מברכים עליו המוציא ואף כשאוכלים ממנו כשיעור קביעות סעודה מפני שאין לאטריות תואר לחם והאפיה לא הופכת אותן לפת.

פסקי תשובות (הערה 174) הביא עוד טעם כיון דבעת הבישול הרי האטריות הם רצועות פחותים מכזית כל אחד ובזה אפ"י אם חזרו ונאפו אח"כ (ואפ"י נתחברו יחד במיני משקה) לא חזר להם דין תואר לחם.

ושאלתי את הרב שמואל אליהו ואמר לי שאין קובעים סעודה על קוגל.

מאידך דעת הגרי"ש אלישיב כיון שלאחר בישול האטריות נותנים בכלי ריק מעט שמן ואופים את הקוגל חל עליו תורת פת כיון שנותנים באטריות שמן דינו של הקוגל כפת כיסנין לכן יזהר לא לקבוע עליו סעודה.

וחזו"א וגר"נ קרליץ כתבו שכיון שיש להסתפק אם קוגל דומה לחלוט ולבסוף נאפה לפיכך האוכל ממנו כדי שביעה מברך ברכת המזון מספק.

---

[1] לכן רב יוסף הביא ראייה דוקא על כזית שהרי אם היה מביא ראייה שמברכים מזונות על פחות מכזית לא היה ראייה שהרי יש לומר שברכתו מזונות בגלל שהוא מטוגן אבל אם באמת הוא היה אפוי גם בפחות מכזית היה לומר שברכתו המוציא ולכן הביא ראייה על פירורים שיותר גדולים מכזית שאם על פירורים שיותר מכזית ברכתם המוציא כ"ש בפירורים שבושלו שברכתם המוציא. 

[2] תירוץ זה בנוי על ההקדמה שאמרנו כיון שיש קשר בין הפירורים ללחם שממנו הם הגיעו לכן אנו רואים את הכל כיחידה אחת ומימלא הפירורים עוד לא איבדו את חשיבותם.

[3] אולי אפשר לתרץ שמדובר בלחמי תודה שיש בהם חמץ {בעה"מ}.

[4] קושיא זה תירץ מעדני יו"ט{ד} "ואני שמעתי ולא אבין שהרי אפשר לומר שרבא עצמו שאמר והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא לא קאמר הכי אלא כדי שלא תקשה על ר' ששת מהברייתא, דהא הברייתא לא קתני בהדיא דלית ביה תוריתא דנהמא".

[5] יש לעיין לפי רש"י מה מטרת הבישול האם הוא מפקיע את שם הלחם שלו או בשביל שיופקע תואר הלחם שלו?

[6] רבינו יונה מסכם: א. היכא שהוא מבושל- אם יש בפרוסות כזית, אפי' שאין לו תואר לחם מברך המוציא וג' ברכות, ואי אין בפרוסות כזית, אע"ג דחזינן דאיכא עליה תואר לחם אינו מברך אלא במ"מ.

ב. היכא שאינו מבושל אלא מחובר ע"י דבש או מרק- אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אפי' שאין לו תואר לחם, אין בפרוסות כזית הדבר תלוי, אם יש לו תואר לחם מברך המוציא, ואם אין לו תואר לחם מברך במ"מ.

ג. היכא שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא פירורין בלבד- אע"פ שאין בהם כזית ואין בהם תואר לחם שהפרורין דקין, מברך עליהם המוציא וג' ברכות, דכיון שהוא פת בפנ"ע אינו יוצא לעולם מתורת פת.

[7] יש לברר מה רש"י יסבור בשיטת תוס' לגבי לחם מדובק כדי לכנות על שאלה זו יש לברר מה מהות הבישול האם רק בשביל שלא יאה תואר לחם וכאן אין תואר לחם או שבגלל שלא היה דבר שהפקיע את תורת האפיה כמו בישול לכן ברכתו תאה המוציא?.

[8] אמנם קשה לי שבבישול נגיד שלא פוקע שם הלחם?

[9] שיטת רא"ה דומה במקצת לשיטת רש"י אמנם לענ"ד הם חלוקים בשתי דברים א. אליבא דר' יוסף לרש"י מדובר על בישול ורק אז כשהם פחות מכזית יברך מזונות ולרא"ה אף כשלא בישל. ב. מהות הבישול לא ברור מה דעת רש"י {ראה הערה 11}.

[10] אמנם הרב חזן לא קיבל זאת לפי שכ' במפורש ברא"ה בושל מ"מ אפשר לומר שכל הנקודה היא רק איבוד צורה ולא משנה איך איבד תוארו.

[11] לפי רש"י מה מטרת הבישול האם הוא מפקיע את שם הלחם שלו או בשביל שיופקע תואר הלחם שלו, לכן הנאמר בנ"מ זו היא לא מוכרחת.

[12] אפשר לומר שהרמב"ם חולק על תוס' שהרי תוס' למד מדין חביצא שמדובר בהדבקה ואם הדביק פחות מכזית ואין תואר לחם ברכתו מזונות ואילו בבישול תלוי בכזית.

ואילו הרמב"ם חיבר בין דין בישול להדבקה שאם עשהו פחות מכזית ויש תואר לחם ברכתו המוציא.

[13] יש לשאול אז איך הרמב"ם יסביר את המקרא הראשון של הסיפא "אם אין בהם כזית" הרי א"א לומר שניכרת צורתו שהרי זה נלמד כבר מהרישא? אלא צ"ל שנשתנית צורתו ובכ"ז יברך מזונות לפי שאין בו כזית.

[14] אמנם כתב ע"ז הכס"מ "לא מצאתי לו בגמרא על מה שיסמוך" ולא ברור לי למה שהרי מצאנו מקור ברור מאוד.

ומצד שני כותב הכס"מ "ובזה המיצוע יש מקום להרמב''ם להמלט מכל מה שהקשו עליו התוספות ושאר המפרשים ר''ל ממה שהקשו על רש''י".