חישוב שנת השמיטה

מקורות
רמב"ם:	משנה תורה לרמב"ם, הלכות שמיטה ויובל, פרק י'

בחישוב שנת השמיטה ישנם מספר שיטות, המחלוקת בחישוב שנת השמיטה נעוצה בשני הנחות, באיזו שנת חרב בית המקדש השני, וכיצד מונים את השנים. השיטה המקובלת כהיום, היא שיטתו של הרמב"ם ושל רש"י בערכין.

מחלוקת התנאים בזמן בית המקדש השני

בתורה נכתב:"וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים, והיו לך ימי שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה... וקדשתם את שנת החמישים שנה" (ויקרא כג טו), בגמרא במסכת נדרים (נדרים סא א) נחלקו חכמים ורבי יהודה בקשר לחישוב שנת השמיטה:

• לדעת חכמים:כל שבע שנים שמיטה, ולאחר השמיטה השביעית חל שנת היובל, ולאחר מתחיל שוב מחזור השמיטה. לשיטה זו יש סימוכין בספר "סדר עולם" שמונה את השמיטין והיבולות כפי שיטת חכמים.
• לדעת רבי יהודה:כל שבע שנים שמיטה, ולאחר השמיטה השביעית חל שנת היובל שהוא גם השנה הראשונה במחזור השמיטה. לשיטה זו יש סימוכין מהספר "ספר היובלים" שמונה את השמיטין והיובלות כפי שיטת רבי יהודה.

הרמב"ם (משנה תורה לרמב"ם הלכות שמיטה ויובל י ז) פסק כשיטת חכמים, בעוד הגאונים כרבי יהודה.

המחלוקת בימינו

בימינו נחלקו הפוסקים בעניין קביעת שנת השמיטה, מכיוון שבימינו לא מונים יבולים אזי מחלוקת התנאים לא רלוונטית. המחלוקת נעוצה בשני הנחות:א. באיזה שנה חרב הבית - האם בשנת ה420 (ג'תתקכ"ח) או בשנת ה421 (ג'תתקכ"ט), והאם השנה הייתה שנת שמיטה או מוצאי שמיטה. ב. האם מונים את השנים מבריאת האדם או מיצירת העולם.

המקור בגמרא

בערכין

בגמרא במסכת ערכין (ערכין יב ב) מובא בשם רבי יוסי שגם בית המקדש הראשון וגם השני נחרבו במוצאי שביעית. בדף לאחר מכן (ערכין יג א) מקשה הגמרא כל כך, כל פי המובא שבית המקדש השני עמד 420 שנה, ועל פי חישוב שנות השמיטה (החל מהכניסה לארץ) יוצא שהבית חרב בשנת השמיטה.

הגמרא מביאה שני תירוצים:

• רבי יוסי הסובר זאת, סובר כמו רבי יהודה שמונה את שנת היובל לשנה הראשונה במחזור השמיטה שלאחר מכן.
• שנת ה420 כלתה בשביעית עצמה, והשנה שלאחריה התכ"א (421) היא הייתה שנת השמיטה.
• בשם רב אשי: לא מחשבים את השש שנים הראשונות מעלייתו של עזרא הסופר לארץ לחישוב שמיטה.

הגמרא מקשה על רבי יוסי, וזאת מכיוון שבספר יחזקאל כתוב שבית המקדש הראשון חרב 14 שנה לפני היובל, ולפי דבריו של רבי יוסי יוצא שבית המקדש הראשון חרב ביובל עצמו (אם מחשבים החל מכניסה לארץ). הגמרא מתרצת שלא מחשבים את 14 שנים הראשונים מהכניסה לארץ, מכיוון שבשנים אלו עם ישראל לחם והטיל גורלות בחלוקת הארץ, ועדיין לא מנו אז שמיטות.

הגמרא מוסיפה להקשות, על התירוץ הראשון שעל פיו רבי יוסי סובר כרבי יהודה, שמונים יובלות כחלק ממחזור השמיטה, שאם כן לא יוצא לפי זה שבית המקדש הראשון חרב 14 שנה קודם היובל.

הגמרא מתרצת שני תירוצים:

• לא ספרו שמיטות בעת ששבט ראובן, גד וחצי משנה גלו.
• הגמרא חוזרת בה בתירוץ זה, בתירוץ שרבי יוסי סובר כרבי יהודה, והתירוץ לקושיה על רבי יוסי היא, שרבי יוסי לא התכוון שבית המקדש הראשון דומה לבית המקדש השני בכך ששניהם במוצאי שביעית, אלא בדברים אחרים אותם הזכיר רבי יוסי.

בעבודה זרה

במסכת עבודה זרה (עבודה זרה ט א) מובא שמספר השנים בין החורבן עד לאלף הרביעי הוא 172 שנים. ישנם כאילו שגורסים בדף שלאחר מכן את אמרתו של רב הונא בריה דרב יהושע לחישוב שנות השמיטה, שמסקנתה היא שיש להוסיף שנה אחת על המניין לחורבן בשביל לחשב את השמיטה.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם מחשיב את החמישה הימים שמבריאת העולם (כ"ה אלול) ליצירתו של האדם הראשון (בא' תשרי) כשנה, ואם כן מונים את מניין השנים החל מהשנה בו נוצר העולם. ולשיטתו אם כן השנה ג'תתכ"ח המוזכרת בגמרא במסכת עבודה זרה (עבודה זרה ט א) כשנה שנחרב בה בית המקדש השני, היא למולד האדם, והשנה מבריאת העולם היא שנת ג'תתכ"ט.

הרמב"ם הסביר את המובא בגמרא בערכין (ערכין יא ב) שבית המקדש השני חרב במוצאי שביעית, אין הכוונה לאותה שנה, אלא לשנה שלאחריה שהיא מוצאי שביעית.

המשנה כסף ומהר"י קורקוס כתבו שהמקור לדברי הרמב"ם הוא המובא בגמרא (עבודה זרה ט א) שבית המקדש השני עמד ת"כ (420) שנה, היינו שחרב בשנת הת"כ, ואם מחשבים על פי המובא בגמרא (ערכין יג א) שהחלו למנות שמיטה רק שש שנים לאחר בנית המקדש השני ועליית עזרא הסופר, נמצא שהשנה בה חרב בית המקדש השני היא שנת השמיטה, ואם כן הכרח לומר שהשנה שלאחר חורבן הבית היא מוצאי שביעית.

המפרשים נמקו מספר נימוקים לסיבה שהרמב"ם כינה את השנה שלאחר החורבן כ"שנה שחרב בה הבית", ההכסף משנה נימק זאת בכך ששנת החורבן כולל את כל הנעשה בי"ב חודשים שלאחר החורבן, המהר"י קורקוס והגר"א (ביאור הגר"א, חושן משפט, סימן ס"ז, סעיף ק"ח) כתבו שהסיבה לכך היא מפני שהחורבן היה בסוף שנה (בחודש אב) ולכן הדבר נחשב כאילו השנה לאחריה כבר התחילה.

נימוק נוסף הוא של האורים ותומים (אורים ותומים, חושן המשפט, סימן ק"ג, ד"ה "ויש להבין") שכתב ששנות מניין בית המקדש השני, נמנות מניסן לניסן, ואם כן נמצא שחלקה השני של השנה שבה נחרב הבית הייתה "מוצאי שביעית".

שיטת רש"י

רש"י בפירושו במסכת ערכין (ערכין יב ב) סובר, כפי העולה מפשטות הסוגיא, שהחורבן היה בשנת ה421 לבניינו, עם זאת בפירושו למסכת עבודה זרה (עבודה זרה ט ב) חוזר בו רש"י וסובר שהחורבן היה בשנת ה420, ובשנת מוצאי שביעית. לשיטתו של רש"י בעבודה זרה הסכים הרא"ש, לשיטתו של רש"י בערכין הסכים הרז"ה.

שיטת הרשב"ם

הרשב"ם (עבודה זרה ט ב תוד"ה "נטפי") נקט בשיטתו כשיטתו של רש"י במסכת ערכין, אך גם גרס את הנכתב בעבודה זרה, שיש להוסיף שנה אחת על מניין החורבן לחישוב שנות השמיטה. שיטה זו אומנם נוגדת את העיקרון המובא בגמרא שבין החורבן לאלף הרביעי ישנו 172 שנה (לפי שיטת הרשב"ם יש רק 171 שנה).

הלכה למעשה

הרלב"ח (בשו"ת הרלב"ח, קונטרס "פירות שביעית", סימן קמ"ג, ד"ה "הקדמה ג'") דן בנושא, ולטענתו שיטתו של רש"י בערכין תואמת לשיטתו של הרמב"ם, כך יוצא שישנה שנה המוסכמת על רוב הדעות. שיטתו של הרלב"ח התקבלה ועל פיה נוהגים כהיום בחישוב שנות השמיטה.

קישורים חיצוניים

• חישוב שנות השמיטה באתר מרכז הרב.
• חישוב שנות השמיטה שיעור באתר בינינו.