הבדלים בין גרסאות בדף "שבת האדם או שבת הארץ"
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{מקורות| שביעית ד' ג'| עבודה זרה ט"ו' ב'|||}} | {{מקורות| שביעית ד' ג'| עבודה זרה ט"ו' ב'|||}} | ||
בשביעית יש ציווי על שביתה מעבודת השדה, הציווי יכול להיות מוטל על האדם העובד בשדה ויכול להיות מוטל על הארץ הנעבדת. השאלה האם יש חיוב על הארץ נשאלת בעיקר בקרב מי שאמר שיש מצוות עשה נפרדת בשביעית, ואין בעשה אלא מה שיש בלא תעשה (ארבע המלאכות שנאסרו מדאורייתא)<ref>לשיוך לעשה יכולה להיות נפקות לשאלת חיוב הנשים משום שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמא ו'''המנחת חינוך''' (כי תשא מצוה קיב) מסתפק בשאלה זו.</ref>. | בשביעית יש ציווי על שביתה מעבודת השדה, הציווי יכול להיות מוטל על האדם העובד בשדה ויכול להיות מוטל על הארץ הנעבדת. השאלה האם יש חיוב על הארץ נשאלת בעיקר בקרב מי שאמר שיש מצוות עשה נפרדת בשביעית, ואין בעשה אלא מה שיש בלא תעשה (ארבע המלאכות שנאסרו מדאורייתא)<ref>לשיוך לעשה יכולה להיות נפקות לשאלת חיוב הנשים משום שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמא ו'''המנחת חינוך''' (כי תשא מצוה קיב) מסתפק בשאלה זו.</ref>. | ||
גרסה אחרונה מ־21:37, 21 בנובמבר 2024
| משנה: | שביעית ד' ג' |
| בבלי: | עבודה זרה ט"ו' ב' |
בשביעית יש ציווי על שביתה מעבודת השדה, הציווי יכול להיות מוטל על האדם העובד בשדה ויכול להיות מוטל על הארץ הנעבדת. השאלה האם יש חיוב על הארץ נשאלת בעיקר בקרב מי שאמר שיש מצוות עשה נפרדת בשביעית, ואין בעשה אלא מה שיש בלא תעשה (ארבע המלאכות שנאסרו מדאורייתא)[1].
העיון בפסוקים ובמקורות התנאיים[עריכה | עריכת קוד מקור]
הלימוד בפסוקי התורה לגבי שביעית נוכח בשני מקורות מרכזיים שמות (משפטים, כ"ג י'-יב) שם יש ציווי על האדם לשמוט את שדהו, ומול בפרשת בהר בפסוקים – הפרשה בשמות מתארת יותר ציווי על האדם והפרשה בויקרא (בהר) מתארת יותר דיון על הארץ.
מקורות תנאיים במשנה שביעית ד' ג' יש היתר לחזק ידי נכרים בשביעית, על פי התוספתא שביעית ג' יב' (ליברמן) אפשר להבין את ההיתר כאפשרות לתאם עם הגוי שיזרע שדה בשביעית ואקנה אותה ממנו במוצאי השביעית, אם כן - יש פה אמירה שלכאורה מנתקת בין איסור השביעית לקרקע - האיסור הוא על האדם (על הגברא) ועל הארץ (החפצא) אין איסור כלל.
מקורות בתלמוד[עריכה | עריכת קוד מקור]
המקור המרכזי לשאלת שבת האדם או הארץ בתלמוד מופיע בסוגיה בבבבלי (עבודה זרה, ט"ו א'-ב'), יש שאלה על היקף החיוב של אדם בשביתת חפציו ועל הקשר בין החיוב על השביתה לאיסור מכירת החפץ כך שתיעשה בו מלאכה [2] רבה אומר שבמקום בו אדם מצווה על שביתת חפץ אסור למכור אותו, אביי פורך את הרעיון שבכל מקום שבו אדם מצווה על החפץ אסור למכור, למשל - בשדה שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית ובכל זאת אליבא דבית הלל אפשר למכור שדהו בשביעית [3].
העיון בראשונים[עריכה | עריכת קוד מקור]
את דברי הראשונים אפשר לראות בשני ענפים מרכזיים.
- מוני המצוות.
- הראשונים על הסוגיה בעבודה זרה.
מוני המצוות[עריכה | עריכת קוד מקור]
הרמב"ם בספר המצוות מצות עשה קלה מתאר חובה על האדם לשבות מעבודת הארץ, וכך גם ביד החזקה (שמיטה ויובל א' א'), אך בהקדמה להלכות שמיטה ויובל הוא משתמש בניסוח שמסב את החיוב על הארץ[4].
הראשונים על הסוגיה בעבודה זרה[עריכה | עריכת קוד מקור]
הראשונים מתיחסים לסוגיה בעבודה זרה בצורות שונות. לכאורה כתוב בפירוש שאדם מצווה על שביתת שדהו בשביעית אך הוא יכול למכור אותו. רש"י (עבודה זרה ט"ו ב') מסביר שאדם מצווה על שביתת שדהו מהפסוק שבת שבתון יהיה לארץ, הריטב"א (שם) מסביר את דברי אביי - בשביעית אד אדם מצווה על שביתת שדהו, התוס' רי"ד (שם) תמה בתחילת דבריו משום שהאיסור שהוא מכיר בשביעית מוטל על האדם בלבד ולא על השדה, נראה שלמסקנת דבריו כדברי רש"י יש דין של שביתה על הארץ.
שיטת המנחת חינוך[עריכה | עריכת קוד מקור]
המנחת חינוך (כי תשא מצוה קיב) מציע להסביר שיש דין של שביתה על הארץ. המקורות שהוא מביא לדבריו הם לשון התורה (ויקרא כ"ה) המשתמשת בלשון של שביתת הארץ, וכן הבבלי (עבודה זרה ט"ו ב') ורש"י (שם). בדרך זו הלכו המהרש"ל והנצי"ב.
ד) שהתיר את המלאכות לקיום הפירות ומדייק ברמב"ם שאם הוא התיר הוא כלל הנראה התיר קיום פירות כי היתר קיום העצים לא צריך לימוד - היאך אפשר שכל עצי הארץ ימותו, הרי נטיעת עצים חדשים תדרוש ספירה מחודשת של שנות הערלה ובמשך מספר שנים לא יהיה שום פרי לארץ. הרב ניסים קרליץ (חוט השני, שמיטה ויובל א' ה') מתיר לקים את הפירות בשביעית משום שהפירות הם מימוש האילן, וכל היתר לדאוג לאילן מתבסס על היתר לדאוג להוצאת הפירות. המהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון, ה', רנ"ט) מתיר את המלאכות לשם קיום הפירות משום שהפירות מיועדים לאכילת כלל ישראל ומותר לדאוג להם לשם עם ישראל. הרב שאול ישראלי (חוות בנימין, ג' צ"ח) מדגיש שאפשר לעשות את המלאכות רק על פירות שכבר יצאו ולא על פירות שעוד לא קיימים. הוא מתיר עבודות שקשורות לאוקמי פירא שנעשות על ידי שלוחי בית דין כאשר ברור לכל שהפירות הם הפקר (כי החשש והסיבה לאסור עבודה בפירות היא העובדה שהפירות הם הפקר ועל ידי העבודה האדם מציב בעלות, אם כן יש חובה בשינוי בעשיית המלאכה מהעשייה בשאר השנים, אבל המלאכה לא נאסרת מצד עצמה אלא רק כשהבעלים דואג לפירות כבכל שנה, משא"כ כשהפירות הפקר והפועל הוא שליח ב"ד).
ראו גם[עריכה | עריכת קוד מקור]
שיעורים, מאמרים וכתבי עת[עריכה | עריכת קוד מקור]
- בדי הארון על שביעית סימן ה', באתר ספריא.
הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]
- ^ לשיוך לעשה יכולה להיות נפקות לשאלת חיוב הנשים משום שמדובר במצוות עשה שהזמן גרמא והמנחת חינוך (כי תשא מצוה קיב) מסתפק בשאלה זו.
- ^ בגמרא שם מסופר שרב הונא מכר פרה לעובד כוכבים, רב חסדא מקשה עליו: היאך אתה נוקט בצעד זה? ורב הונא עונה שהוא מוכר את הבהמה כדי שהעכו"ם ישחט אותה, והראיה לכך היא מהיתר בית הלל למכור פרה החורשת בשביעית משום שהפרה יכולה להישחט ולא לעבוד בשביעית. רבה אומר שהמקרים לא דומים משום שאדם מצווה על שביתת בהמתו בשבת ולא מצווה על שביתת בהמתו בשביעית, ולכן אולי למרות שמותר למכור בהמה משום חשש של שביעית, יהיה אסור למכור בהמה משום חשש של שבת
- ^ (למסקנת הסוגיה מותר למכור כל עוד אפשר לתלות [להיות מסוגלים להניח שיש סיבה אחרת מלבד עשיית האיסור שתגרום לאדם לקנות] בלא קשר לתוקף האיסור ואסור למכור כאשר אי אפשר לתלות).
- ^ הרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון א' א') שהכריע שהחובה היא על האדם הציע שאולי בהקדמה להלכות הרמב"ם מתאר את הדין הרעיוני שהארץ אמורה לשבות לגמרי, אך בהסתכלות פרקטית על ההלכות הנפסקות יש צורך לציין רק את החובה על האדם משום שאין מימוש הלכתי לחובה על שביתת הארץ.