הבדלים בין גרסאות בדף "ביטול חמץ"

== גדר הביטול מהתורה ==

   

=== שיטת התוספות וסייעתו ===

<BR/>לפירוש זה הסכים ה'''ר"ן''' (ו א ד"ה ד"ה הבודק צריך שיבטל, דפי הרי"ף א א ד"ה ומהו ענין הביטול), שכתב שביטול זה דין הפקר יש לו, והוכיח כן מהא דהביאה הגמרא דין דעוקצי תאנים, ששם ודאי דין הפקר יש להם, וכן ה'''ריטב"א''' (ו א ד"ה אמר רב יהודה) בשם רבו ה'''רא"ה''', והביא כמה ראיות לכך שמהתורה אין צורך להפקיר בפני שלושה. וכן משמע שהסכים לשיטה זו ה'''רא"ש''' בתשובה (יד ג), וכן משמע ב'''סמ"ג''' (עשין לט)<ref>שהביא קושיית ר"ת על רש"י, וכתב כשיטת רש"י. אך קצת קשה מהמשך דבריו, שלענין הגדרת הביטול הביא לשון הרמב"ם, שסובר שהביטול הוא השבתת החמץ ועשייתו כעפר. וכנראה שהביאו רק לענין אופן הביטול, אך אינו סובר שזוהי השבתה האמורה בתורה. וצ"ע אם סובר הסמ"ג שגם הרמב"ם ס"ל כדעת התוס' בזה.</ref>. וכן הסכים ה'''רשב"ץ''' (מאמר חמץ ה).

<BR/>לפירוש זה הסכים גם ה'''מאירי''' (ב א ד"ה והוא, ו א ד"ה כבר, מגן אבות ענין יח), שכתב שמצוות 'תשביתו' האמורה בתורה, אף שתרגומה ביטול, מ"מ עיקרה הוא שיוציא את החמץ מביתו ויבערנו. ומצאנו לשון השבתה שהוא כליון, כמו 'אשביתה מאנוש זכרם', אף כאן הציווי להשביתו מן העולם. אלא שמ"מ גם אם ביטל את החמץ בלי לבערו, הרי כבר אינו שלו ואינו עובר עליו, כמו שמבואר להדיא שהולך לשחוט את פסחו וכו'.  

* לא מצאנו בלשון התנאים והאמוראים בשום מקום, שקראו לביטול חמץ 'הפקר'.

* גם במקומות אחרים מצאנו הבדל בין לשון 'ביטול' ללשון הפקר, כגון 'ביטול רשות' בעירובי חצרות, 'בטול עבודה זרה' וכד', שודאי אינם משום הפקר.

ה'''ר"ן''' בחידושיו שם, התייחס לכמה מקושיות אלו, וכתב לתרץ שיש הבדל בין חמץ לשאר הפקר, שחמץ כיון שמצד הדין אינו ברשותו של אדם, אלא שעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו, לכן די בגילוי דעת בלבד, שלא ניחא לו שיהיה לו שום זכות בחמץ זה, וכן הוא ב'''ריטב"א''' שם בשם ה'''רא"ה'''.

* ומטעם זה נזכר לשון 'ביטול' כאן כמו ביטול רשות וכד', כיון שהוא רק כעין הפקר, שהוא כמו ייאוש שלא לתת עליו לב ליטלו לעולם, ולא מפני שהוא של אדם אחר.

* אין הלכה כר' יוסי שבעינן שיבוא ההפקר לרשות מקבל. ומצאנו בתלמוד בכמה מקומות שנזכר הפקר בלא זכיית האחר בו, לפי שהלכה כחכמים. ואף רבא שם בגמרא דחה טעם זה גם אליבא דר' יוסי.

<BR/>וכתב הרמב"ן שכל זה ייתכן ונכון הוא לומר גם בדעת רש"י ודעימיה, שכתבו שזוהי כוונת התורה בציווי 'תשביתו', דהיינו שיהיה בעיניו כשרוף שרואה אותו כעפר ואפר ואינו רוצה בקיומו. וכמו שמצאנו שזוהי 'השבתה' האמורה בכל מקום, כגון "שביתה ממלאכה".

<BR/>אמנם הוסיף הרמב"ן שמלשון ה'''ספרי''' (ראה קלא) נראה לא כך, שהרי הספרי לומד דין הביטול בלב מן הפסוק 'לא יראה לך שאר', כלומר, שאין זה ממצוות 'תשביתו', אלא שכל שביטל את החמץ אין זה בגדר 'לך', לפי שהוא כעפר ואין לו דין ממון אלא יצא הוא מרשותך. וגם הביא ראיה מן ה'''ירושלמי''' (פסחים ב א) רבי אומר 'תשביתו שאור מבתיכם' דבר שהוא בל יראה ובל ימצא, ואי זה זה שריפה.

== חמץ ידוע ושאינו ידוע ==

=== אם מועיל ביטול לחמץ ידוע ===

<BR/>ה'''כסף משנה''' הביא נוסחה זו שהיתה גם לפניו, וכתב לבאר הדברים, שמהתורה סגי בביעור או ביטול, ומסרו הכתוב לחכמים שיפרשו מתי מועיל ביטול ומתי בעינן שריפה. והם אמרו שבחמץ ידוע צריך ביעור, ובשאינו ידוע סגי בביטול. אבל בסוף דבריו דחה גירסה זו וכתב שאי אפשר ליישבה, שהרי הגמרא אומרת 'שמא ימצא גלוסקא וכו' וכי משכחת לה ליבטלה', הרי שמהתורה די בביטול בלבד אפילו בחמץ ידוע. ובאמת בנוסחאות מדוייקות לא כתוב חילוק בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע.

<BR/>ב'''לחם משנה''' כתב שגם לפי הגירסה שמחלקת בין ידוע לשאינו ידוע, יש לומר שהכוונה היא שהדרך היותר נכון היא לבערו, אלא שאם ביטלו גם כן סגי בהכי.

ה'''צל"ח''' (ו ב ד"ה רש"י ד"ה הבודק) הקשה שדברי רש"י סותרים עצמם, שבתחילה כתב שיבטל בלבו, ומיד בסמוך הוסיף שאומר בפה.  

<BR/>ותירץ הצל"ח, שבאמת די בהשבתת הלב, לפי שחמץ אינו ברשותו של אדם ורק עשאו הכתוב כאילו ברשותו, לכן די שבלבו אינו רוצה בו, אף שבעלמא דברים שבלב אינם דברים. אלא שרש"י רצה לכתוב אליבא דכו"ע, גם אליבא דר"י הגלילי שסובר שחמץ מותר בהנאה כל שבעה, ולדידיה לא סגי בלב, אלא בעינן שיאמר בפיו.

=== תקנת חכמים לומר בפה ===

<BR/>ה'''בית חדש''' (ד), כתב ליישב דברי הטור, שגם הירושלמי כוונתו לבטל בפה, וכן מה שכתבו הפוסקים שאומר בפה, הוא לרווחא דמילתא שנהגו כן משום עמי הארץ שמא ישכחו הבטול.

== גזירת חכמים לבטל את החמץ בנוסף לביעור ==

ה'''גמרא''' שם דנה מה הטעם שתיקנו חכמים שצריך לבטל את החמץ, שהרי בלאו הכי מבערים את כל החמץ הנמצא בבית?

<BR/>בתחילה מעלה הגמרא אפשרות שהוא משום פירורין, שאי אפשר לבדוק אחריהם. אך הגמרא דוחה, שהרי פירורין בלאו הכי אינם חשובים, ואינם צריכים ביטול. ואין לומר שכיון שנשמרים הם כשנועל את ביתו, ממילא חשובים הם ולא בטלים, שהרי מצאנו בברייתא שאומרת שבסוף עונת לקיטת הפירות, כגון תאנים וענבים, אם אדם כבר אינו מקפיד עליהם, אין בהם משום גזל ופטורין מן המעשר, אף שהוא משמר את שדהו מפני דבר אחר שיש לו בה.

<BR/>אך מקשה הגמרא, שאם כן יבטל כשימצא, ומתרצת שייתכן שימצא לאחר זמן האיסור ושוב אינו יכול לבטל את החמץ, כיון שאינו ברשותו לבטלו.

'''תוספות''' (ד"ה ודעתיה) הקשו על רש"י, שלפי שיטתו אינה מובנת קושית הגמרא מיד לאחר מכן, שיבטל את החמץ לכשימצא אותו, והרי הוא חס עליה מלבטלה?  

==== פירוש התוספות ====

לפי רש"י ותוספות הסוגיה מדברת על מצב שאדם מוצא גלוסקא בתוך הפסח, והחשש הוא שמא ישהה אותה ולא יבערנה ובכך עובר הוא על איסור תורה של בל יראה ובל ימצא. לפי שיטות אלו יוצא שאין אדם עובר על האיסור, כל עוד לא מצא את הגלוסקא ואינו יודע עליה, אף על פי  

שהיא בתוך ביתו ולא ביטל החמץ. לפי שמה שבדק בכל הבית וביער את כל הנמצא, מוציא אותו מחשש איסור. וכן הוא מפורש ב'''תוספות''' (כא א ד"ה ואי), וכן כתב להדיא ה'''ר"ן''' (דפי הרי"ף א א ד"ה אלא) וכתב בטעם הדבר, מפני שסמכה התורה על החזקות, וכיון שביער את כל הידוע לו, יצא ידי חובתו<ref>מן הראוי לציין, שהר"ן דייק זאת מלשון הגמרא 'ודעתיה עילוה', כלומר שעד שאינו מוצאה ואין דעתו עליה, אינו עובר. וזה מתאים לפרש"י. לעומת זאת התוס' דייקו זאת מקושיית הגמרא בהמשך 'לכי משכחת לה ליבטלה', כלומר שקודם שמוצא אינו עובר. והדברים מתאימים לשיטתם, לפי שהם מפרשים שדעתיה עילוה שאינו בטל מאליו וכנ"ל.</ref>.

<BR/>כן יש לומר גם בדעת התורי"ד, שפירש ש'ודעתו עילוה' הוא החשש הוא שמא ישהנה ויבוא לאכלה, יוצא מזה, שכאשר שמוצא את הגלוסקא לאחר זמן איסור, כבר אי אפשר לו לבטלה ועובר עליה בבל יראה ובל ימצא.

<BR/>כמו כן יש להעיר, שלראשונים שהובאו לעיל הסוברים ש[[#אם מועיל ביטול לחמץ ידוע|לחמץ '''ידוע''' אינו מועיל ביטול]], ודאי שיש איסור בל יראה ובל ימצא בחמץ שאינו ידוע, שהרי לזה נועד עיקר הביטול.

<BR/>ולשיטתם יש ליישב את קושיית הגמרא 'לכי משכחת לה ליבטלה', היינו שעד השתא הבינה הגמרא שאיירי במוצא הגלוסקא קודם זמן איסור, ולכן אינו עובר עד שמוצאה, ומ"מ חיישינן שמא ישהה לאחר זמן האיסור ויעבור. וכעת שואלת הגמרא שעל כל פנים יבטל לכשימצא, דהיינו '''קודם''' זמן האיסור, ומתרצת שמא ימצא '''לאחר''' זמן האיסור, וכבר יעבור למפרע. כן יישב דברי הרא"ש ב'''קרבן נתנאל''' (ג).  

<BR/>אמנם דעת ה'''בית חדש''' (תלא ב ד"ה ונראה ליישב) שהביטול מהתורה הוא דווקא ב'''חמץ ידוע''', אבל חמץ שאינו ידוע אין צריך ביטול כלל. רק חכמים הם שבאו ותיקנו בדיקה וביטול גם לחמץ שאינו ידוע. ושוב כתב כן במקום אחר (תלד ג ד"ה ויש לדקדק) שחמץ שאינו ידוע לו, אינו עובר עליו בבל יראה ובל ימצא, ויישב דעת הטור לפי דרך זו. גם בדעת הרא"ש שאומר להדיא שעל פירורין עובר איסור אף שאינו יודעם, כתב הב"ח ששאני פירורין שודאי נמצאים ביתו הוו להו כחמץ ידוע ועובר עליהם, אבל גלוסקא שאינו יודע עליה אינו עובר. וכן הסכים לפירוש זה ה'''טורי זהב''' (ג). אבל ב'''קרבן נתנאל''' שם כתב שהוא דוחק בלשון הרא"ש, ואין זו כוונתו, אלא הרא"ש פליג על תוספות בזה.

== זמן הביטול ==

ואמנם גם בתחילת שעה שישית, שהוא זמן הביעור, לא רצו לתקן הביטול, לפי שאז כבר נאסר החמץ ואינו ברשותו לבטלו. ואף שמדאורייתא נאסר רק בסוף שעה שישית, ורק מדרבנן בתחילת שעה שישית, מ"מ כיון שאינו שלו מדרבנן, אינו יכול לבטלו.  

<BR/>ב'''צל"ח''' (ו ב ד"ה אמר רב יהודה) כתב שכבר מלשון רב יהודה 'הבודק צריך שיבטל' מדוייק שהביטול צריך להיות בשעת הבדיקה. שהרי אם לא כן היה לו לומר, 'צריך שיבטל' בלא 'הבודק'. והוסיף שכן מוכח גם מהמשך הגמרא שמקשה ונבטליה בד' או בה', שבזה רואים שהיה פשיטא לה בדברי רב יהודה שהוא הצריך לבטל כבר בערב בשעת הבדיקה.

=== ביטול נוסף ביום י"ד ===

<BR/>ה'''רא"ש''' (א ט) הביא תשובה זו, והוסיף שיש נוהגים לבטל למחרת בתחילת שעה שישית בשעת שריפה, כלומר בסוף שעה חמישית קודם שיגיע זמן איסורו. והרא"ש עצמו כתב ששניהם כאחד טובים. ועוד כתב שגם ה'''ריצב"א''' היה אומר כן לחזור ולבטל ביום, משום הפת שאוכל ביום, שהביטול של הלילה אינו מועיל אלא לחמץ שלא ראה. וכן הביאו בשמו ה'''סמ"ג''' (עשין לט) וה'''סמ"ק''' (צח) ו'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה ג ז). וב'''שו"ת הרא"ש''' (יד ג) פסק כן לדינא, שאף שביטל בלילה חוזר ומבטל ביום אחר שמוציא כל החמץ מביתו, מחמת הפת שאוכל ביום. וכן כתב '''רבנו ירוחם''' (ה א לח ג) שראה לרבותיו שנוהגים כן.

בגאונים ובראשונים מובא בלשון ארמית:<BR/>

<BR/>ב'''רי"ף''' (ג א) מובא הלשון: "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חמיתיה ולא ביערתיה ליבטיל וליהוי כעפרא".

<BR/>כעין זה הלשון ב'''רא"ש''': (א ט): "כל חמירא דאיכא ברשותי דלא חזיתיה ולא בערתיה ליבטיל ולחשיב כעפרא דארעא", וכן הוא ב'''טור''' (אורח חיים תלד). וב'''שו"ת הרא"ש''' (יד ג): "כל חמירא דאיתיה ברשותאי, דלא חזיתיה ודלא בערתיה, להוי חשיב כעפרא דארעא".  

   

=== הפקר ===

<BR/>אבל ב'''בית חדש''' (ה) כתב שראוי לכל מדקדק במעשיו שיזכיר גם 'הפקר', מאחר שהרבה פוסקים הסכימו לר"ת שביטול מטעם הפקר.

=== כל חמירא וחמיעא ===

כתב ה'''כלבו''' (מח) שצריך לומר 'חמירא וחמיעא' לפי שחמץ ושאור שני דברים הם. אבל ב'''תרומת הדשן''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14655&st=&pgnum=46 (א קלד)] כתב שאין צריך לנהוג כן ולשבש כל המחזורים שלא כתוב בהם אלא חמירא בלחוד. והסביר שבלשון התלמוד חמץ ושאור שניהם כלולים בלשון 'חמירא'. וסיים שאף שמהר"ם כתב כן, לא בא לדחות דבריו אלא ליישב המנהג הקדמון.

<BR/>אבל ב'''מהרי"ל''' (מנהגים בדיקת חמץ ז) כתוב 'חמירא וחמיעא'. וב'''דרכי משה''' (ד) כתב דווקא בשאר לשונות צריך להזכיר שני הדברים, אך אם אומר בארמית משמע שמסכים לדברי התרומת הדשן. וכן כתב ה'''לבוש''' (ב) שבארמית די לומר חמירא, אבל בשאר לשונות יש לפרט - חמץ ושאור.

=== בביתי או ברשותי ===

ה'''כלבו''' (מח ד"ה וחכמים) כתב בשם '''ר' סעדיה גאון''' שבכל לשון שיאמר את הביטול יצא, והביאו ה'''דרכי משה''' (ב), אבל הוסיף בשם '''ר"י ברין''' שעדיף לומר בלשון שמבין. והביא לזה מהירושלמי, שם מובא הנוסח בלשון הקודש, ומה שאמרו הגאונים בארמית כי הם היו בבבל, וכל הפוסקים העתיקו מהם, אבל כל אדם יאמר בלשון שמבין.

<BR/>וכן כתב '''מהר"י וויל''' (קצג) שמי שאינו מבין ארמית, יבטל בלשון אשכנז. וכן הוא ב'''מהרי"ל''' (מנהגים בדיקת חמץ ז).

== ביטול על ידי שליח ==

<BR/>וה'''דרכי משה''' (ה) הוסיף בשם '''מהרי"ל''' (מנהגים בדיקת חמץ ז) שכשמבטל על ידי שליח, יעמוד השליח לידו. ובשם '''מהר"י ברין''' כתב שצריך השליח לומר "חמצו של פלוני יהא בטל".

<BR/>אמנם הוסיף שאם אינו בביתו, יבטל מרחוק במקום שבו הוא נמצא, ואם אינו עושה כן, טוב שתבטל אשתו. כלומר משמע בדבריו שעדיף שלא לעשות ביטול ע"י שליח אם אפשר.

ב'''בית חדש''' (ז) הביא דעות המתירים על ידי שליח <ref>וע"ש שכתב שכן פסק גם בספר '''צידה לדרך''' [http://beta.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=11852&st=&pgnum=364 (ד ג ד)], ואינו נמצא שם.</ref>, אבל דעתו לאסור. וכתב שגם העיטור ודעימיה שהתירו, לא התירו אלא מפני שדעתם בביטול כרש"י והרמב"ם שהוא משום השבתה, אבל למ"ד שהוא משום הפקר, לא מהני שליחות. וגם לפי דעת הגאונים שאין צריך להוציא הביטול בפה, אלא במחשבת הלב סגי, איך אפשר לומר שיועיל בזה שליחות. אלא ודאי גם המתיר בשליחות כוונתו שבעל הבית מבטל בלבו, והשליח אומר בפה, אך גם זה אינו אלא למ"ד שהביטול בפה עיקר ולא הביטול בלב.

<BR/>ומה שהביא הב"י שיש להקל בביטול יותר מהפקר רגיל, ובגלוי דעתא בעלמא סגי, כתב הב"ח שזה כתב הר"ן רק לענין שלא יצטרך לומר בפה ולא בפני שלושה וכיו"ב, אך מנ"ל להקל קולות נוספות, אדרבה כיון שהקלו לענין מסויים, יש להחמיר לענין שליחות, שלא להקל בו יותר מדי. ומש"כ שביטול אינו כהפקר לפי שאינו מדין נדר, תמה הב"ח למה לא יהא כהפקר לכל דבר שהוא מדין נדר. וסיים דלמעשה אין להקל לבטל ע"י שליח.

== שיעורים, מאמרים וכתבי עת ==

[[קטגוריה:חמץ]]

[[קטגוריה:פסחים ד:]]

[[קטגוריה:פסחים ו:]]

[[קטגוריה:חמץ ומצה פרק ב]]

[[קטגוריה:אורח חיים סימן תלד]]