הבדלים בין גרסאות בדף "גזירת הטמנה"
| שורה 3: | שורה 3: | ||
==הטמנה בשבת== | ==הטמנה בשבת== | ||
ב''' | ב'''גמרא''' (שבת לד א - לד ב) אומר רבא שהטעם שאמרו חכמים שלא להטמין תבשיל בשבת, אפילו בדבר ש[[אינו מוסיף הבל]], גזירה שמא ירתיח, אמנם ב[[בין השמשות]] לא גזרו דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן. <br/> | ||
וביאר רש"י (ד"ה משחשכה) שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחילה ונמצא מבשל בשבת. ומבעוד יום ליכא חשש זה, שהרי מותר לו לבשל. ו'''הרמב"ן''' במלחמות כתב שקשה לחוש לדבר כזה חמור, שיבוא אדם להדליק האש לכתחילה ולהרתיח הקדרה, ולא נחשדו ישראל על השבתות. וע' בערוך השלחן (רנז ב) כתב לתרץ דאין הכוונה שירתיחנה ויבשלנה ממש, אלא רק שיחתה האש סביב עד שירתיחנה. אבל מלשון רש"י שכתב 'ונמצא מבשל בשבת' לא משמע כן. <br/> | וביאר רש"י (ד"ה משחשכה) שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחילה ונמצא מבשל בשבת. ומבעוד יום ליכא חשש זה, שהרי מותר לו לבשל. ו'''הרמב"ן''' במלחמות כתב שקשה לחוש לדבר כזה חמור, שיבוא אדם להדליק האש לכתחילה ולהרתיח הקדרה, ולא נחשדו ישראל על השבתות. וע' בערוך השלחן (רנז ב) כתב לתרץ דאין הכוונה שירתיחנה ויבשלנה ממש, אלא רק שיחתה האש סביב עד שירתיחנה. אבל מלשון רש"י שכתב 'ונמצא מבשל בשבת' לא משמע כן. <br/> | ||
לגירסת רש"י ופירושו הסכימו רוב הראשונים - '''ראב"ד''' בהשגות (שבת ד ב) , רא"ש (ב כג), רשב"א, ריטב"א, מאירי, רמב"ן, ר"ן, וטור. | לגירסת רש"י ופירושו הסכימו רוב הראשונים - '''ראב"ד''' בהשגות (שבת ד ב) , רא"ש (ב כג), רשב"א, ריטב"א, מאירי, רמב"ן, ר"ן, וטור. | ||
| שורה 13: | שורה 13: | ||
ובהערות '''הרב קפאח לרמב"ם''' [שבת ד ה ד"ה כתב המ"מ], כתב להביא ראיה מביצה ח. שרמץ דבר שאינו מוסיף הבל הוא, שהרי שוחטים לתוכו ביו"ט ולא חששו לכיבוי. ואף שאפשר שיהיו בו ניצוצות ויהיה חם כדי לצלות בו ביצה, מ"מ בסתמא לית ביה ניצוצות ואינו מוסיף הבל הוא. | ובהערות '''הרב קפאח לרמב"ם''' [שבת ד ה ד"ה כתב המ"מ], כתב להביא ראיה מביצה ח. שרמץ דבר שאינו מוסיף הבל הוא, שהרי שוחטים לתוכו ביו"ט ולא חששו לכיבוי. ואף שאפשר שיהיו בו ניצוצות ויהיה חם כדי לצלות בו ביצה, מ"מ בסתמא לית ביה ניצוצות ואינו מוסיף הבל הוא. | ||
==הטמנה מבעוד יום== | |||
עוד אומר רבא שם שהסיבה שאסרו חכמים להטמין תבשיל מבעוד יום בדבר [[המוסיף הבל]], הוא גזירה שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות בגחלים משחשיכה. | |||
כן היא הגירסה לפנינו, וכן גרס '''רש"י''' ורוב הראשונים כנ"ל. | |||
אבל ב'''ירושלמי''' (שבת ד א) כתוב הטעם שלא להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, לפי "שהדברים הללו רותחין ומרתיחין והוא נוטלן והן תשים לתוך ידו ומחזירן והן מוסיפין רתיחה, לפיכך אסרו לטמון בהן". | |||
ו'''ר"ח והרי"ף והרמב"ם''' גורסים גם בבבלי כעין הירושלמי, דהטעם הוא שמא ירתיח.<br/> | |||
ופירש '''הראב"ד''' (שבת ד ב) בדעת הרי"ף דכיון שהטמין בדבר המוסיף הבל, הרי שהוא רוצה ברתיחתה, וחיישינן שמא יבוא להרתיחה משחשיכה אם ימצא שפסקה מלרתוח. אמנם בדבר שאינו מוסיף הבל לא חיישינן לזה ומותר אפילו בביה"ש, דסתם קדרות ביה"ש רתוחות הן ולא חיישינן שיבוא להרתיחן משחשיכה. והרמב"ם פירש בד' הרי"ף דשמא ירתיח קאי על הקדרה, ר"ל שמא תרתח הקדרה ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה, ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל וזה אסור [ואף שלהחזיר שרי אפי' בשבת, זהו דווקא בדבר שאינו מוסיף הבל. רמב"ן]. וכן משמע בירושלמי (שבת ד א) כפירוש הרמב"ם. וכן משמע ברי"ף עצמו בתשובה (רצ א) שהסביר את המושג 'שמא ירתיח' דקאי על הקדרה עצמה ולא על האדם [ומחמת זה דחה גיר' רש"י]. וע' ברמב"ן במלחמות שחיזק פירוש זה. ולפירוש הרמב"םבביה"ש מותר להטמין אף בדבר המוסיף הבל, מפני שסתם קדרות ביה"ש רתוחות הן, כלומר כבר רתחו ונחו מבעבוען ושוב אינן רותחות.והרמב"ן בחידושים כתב גם לפירוש הרי"ף [במילה ירתיח], שקושיית הגמ' חוזרת על דבר שאינו מוסיף הבל, ומקשה שנגזור גם בזה בביה"ש שמא תרתח הקדרה ויגלה ויטמין בשבת [לא הבנתי, למה זה הטמנה לכתחילה ולא החזרה המותרת בדבר שאינו מוסיף הבל], וממילא אין היתר להטמין בביה"ש בדבר המוסיף הבל, דתמוה הוא בעיניו שמבעו"י יהיה אסור ובביה"ש מותר. | |||
וב'''ירושלמי''' (שבת ד א) כתוב הטעם שלא להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, לפי "שהדברים הללו רותחין ומרתיחין והוא נוטלן והן תשים לתוך ידו ומחזירן והן מוסיפין רתיחה, לפיכך אסרו לטמון בהן". | וב'''ירושלמי''' (שבת ד א) כתוב הטעם שלא להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, לפי "שהדברים הללו רותחין ומרתיחין והוא נוטלן והן תשים לתוך ידו ומחזירן והן מוסיפין רתיחה, לפיכך אסרו לטמון בהן". | ||
גרסה מ־13:03, 25 בנובמבר 2015
הסיבות שבגללן גזרו חכמים שלא להטמין תבשיל מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, ושלא להטמין משחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל.
הטמנה בשבת
בגמרא (שבת לד א - לד ב) אומר רבא שהטעם שאמרו חכמים שלא להטמין תבשיל בשבת, אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, גזירה שמא ירתיח, אמנם בבין השמשות לא גזרו דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן.
וביאר רש"י (ד"ה משחשכה) שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחילה ונמצא מבשל בשבת. ומבעוד יום ליכא חשש זה, שהרי מותר לו לבשל. והרמב"ן במלחמות כתב שקשה לחוש לדבר כזה חמור, שיבוא אדם להדליק האש לכתחילה ולהרתיח הקדרה, ולא נחשדו ישראל על השבתות. וע' בערוך השלחן (רנז ב) כתב לתרץ דאין הכוונה שירתיחנה ויבשלנה ממש, אלא רק שיחתה האש סביב עד שירתיחנה. אבל מלשון רש"י שכתב 'ונמצא מבשל בשבת' לא משמע כן.
לגירסת רש"י ופירושו הסכימו רוב הראשונים - ראב"ד בהשגות (שבת ד ב) , רא"ש (ב כג), רשב"א, ריטב"א, מאירי, רמב"ן, ר"ן, וטור.
אבל הרי"ף בתשובה (א רצ) הקשה על גיר' רש"י היאך אפשר לומר גזרה שמא ירתיח על דבר שאינו מוסיף הבל, והרי אם אינו מוסיף הבל ודאי שלא ירתיח. והנראה שהבין הרי"ף ששמא ירתיח קאי על התבשיל עצמו, שמא ירתח [וכמו שביאר הוא עצמו על דבר שמוסיף הבל, וע' ברמב"ם שנראה שמטעם זה נמנע מפירוש הראב"ד], אבל רש"י עצמו פי' דקאי על האדם, שמא יבוא להרתיחנה מפני שמצאה צוננת, ויבוא לידי אסור בישול בשבת.
לכן הרי"ף (שבת יד ב) גורס בדברי רבא שהאיסור להטמין בשבת בשאינו מוסיף הבל, הוא שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות בגחלים. ודבריו מבוארים יותר ברמב"ם, שאפשר שברמץ נשארו ניצוצות אש, ונמצא חותה בגחלים.
ובחידושי הרמב"ן () הקשה על פירוש זה שרמץ הוא דבר המוסיף הבל, ולכן דחה פירוש זה, אף שבמלחמות כתב להגן עליו מפני בעל המאור. וכן הקשו גם הרשב"א והר"ן, הביא דבריהם המגיד משנה (שבת ד ב).
ובהערות הרב קפאח לרמב"ם [שבת ד ה ד"ה כתב המ"מ], כתב להביא ראיה מביצה ח. שרמץ דבר שאינו מוסיף הבל הוא, שהרי שוחטים לתוכו ביו"ט ולא חששו לכיבוי. ואף שאפשר שיהיו בו ניצוצות ויהיה חם כדי לצלות בו ביצה, מ"מ בסתמא לית ביה ניצוצות ואינו מוסיף הבל הוא.
הטמנה מבעוד יום
עוד אומר רבא שם שהסיבה שאסרו חכמים להטמין תבשיל מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, הוא גזירה שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות בגחלים משחשיכה. כן היא הגירסה לפנינו, וכן גרס רש"י ורוב הראשונים כנ"ל.
אבל בירושלמי (שבת ד א) כתוב הטעם שלא להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, לפי "שהדברים הללו רותחין ומרתיחין והוא נוטלן והן תשים לתוך ידו ומחזירן והן מוסיפין רתיחה, לפיכך אסרו לטמון בהן".
ור"ח והרי"ף והרמב"ם גורסים גם בבבלי כעין הירושלמי, דהטעם הוא שמא ירתיח.
ופירש הראב"ד (שבת ד ב) בדעת הרי"ף דכיון שהטמין בדבר המוסיף הבל, הרי שהוא רוצה ברתיחתה, וחיישינן שמא יבוא להרתיחה משחשיכה אם ימצא שפסקה מלרתוח. אמנם בדבר שאינו מוסיף הבל לא חיישינן לזה ומותר אפילו בביה"ש, דסתם קדרות ביה"ש רתוחות הן ולא חיישינן שיבוא להרתיחן משחשיכה. והרמב"ם פירש בד' הרי"ף דשמא ירתיח קאי על הקדרה, ר"ל שמא תרתח הקדרה ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה, ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל וזה אסור [ואף שלהחזיר שרי אפי' בשבת, זהו דווקא בדבר שאינו מוסיף הבל. רמב"ן]. וכן משמע בירושלמי (שבת ד א) כפירוש הרמב"ם. וכן משמע ברי"ף עצמו בתשובה (רצ א) שהסביר את המושג 'שמא ירתיח' דקאי על הקדרה עצמה ולא על האדם [ומחמת זה דחה גיר' רש"י]. וע' ברמב"ן במלחמות שחיזק פירוש זה. ולפירוש הרמב"םבביה"ש מותר להטמין אף בדבר המוסיף הבל, מפני שסתם קדרות ביה"ש רתוחות הן, כלומר כבר רתחו ונחו מבעבוען ושוב אינן רותחות.והרמב"ן בחידושים כתב גם לפירוש הרי"ף [במילה ירתיח], שקושיית הגמ' חוזרת על דבר שאינו מוסיף הבל, ומקשה שנגזור גם בזה בביה"ש שמא תרתח הקדרה ויגלה ויטמין בשבת [לא הבנתי, למה זה הטמנה לכתחילה ולא החזרה המותרת בדבר שאינו מוסיף הבל], וממילא אין היתר להטמין בביה"ש בדבר המוסיף הבל, דתמוה הוא בעיניו שמבעו"י יהיה אסור ובביה"ש מותר.
ובירושלמי (שבת ד א) כתוב הטעם שלא להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, לפי "שהדברים הללו רותחין ומרתיחין והוא נוטלן והן תשים לתוך ידו ומחזירן והן מוסיפין רתיחה, לפיכך אסרו לטמון בהן".