גזירת הטמנה

הסיבות שבגללן גזרו חכמים שלא להטמין תבשיל מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, ושלא להטמין משחשיכה אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל.

הטמנה בשבת

בגמרא (שבת לד א - לד ב) אומר רבא שהטעם שאמרו חכמים שלא להטמין תבשיל בשבת, אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל, גזירה שמא ירתיח, אמנם בבין השמשות לא גזרו דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן.
וביאר רש"י (ד"ה משחשכה) שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחילה ונמצא מבשל בשבת. ומבעוד יום ליכא חשש זה, שהרי מותר לו לבשל. והרמב"ן במלחמות כתב שקשה לחוש לדבר כזה חמור, שיבוא אדם להדליק האש לכתחילה ולהרתיח הקדרה, ולא נחשדו ישראל על השבתות. וע' בערוך השלחן (רנז ב) כתב לתרץ דאין הכוונה שירתיחנה ויבשלנה ממש, אלא רק שיחתה האש סביב עד שירתיחנה. אבל מלשון רש"י שכתב 'ונמצא מבשל בשבת' לא משמע כן.
לגירסת רש"י ופירושו הסכימו רוב הראשונים - ראב"ד בהשגות (שבת ד ב) , רא"ש (ב כג), רשב"א, ריטב"א, מאירי, רמב"ן, ר"ן, וטור.

אבל הרי"ף בתשובה (א רצ) הקשה על גיר' רש"י היאך אפשר לומר גזרה שמא ירתיח על דבר שאינו מוסיף הבל, והרי אם אינו מוסיף הבל ודאי שלא ירתיח. והנראה שהבין הרי"ף ששמא ירתיח קאי על התבשיל עצמו, שמא ירתח [וכמו שביאר הוא עצמו על דבר שמוסיף הבל, וע' ברמב"ם שנראה שמטעם זה נמנע מפירוש הראב"ד], אבל רש"י עצמו פי' דקאי על האדם, שמא יבוא להרתיחנה מפני שמצאה צוננת, ויבוא לידי אסור בישול בשבת.

לכן הרי"ף (שבת יד ב) גורס בדברי רבא שהאיסור להטמין בשבת בשאינו מוסיף הבל, הוא שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות בגחלים. ודבריו מבוארים יותר ברמב"ם, שאפשר שברמץ נשארו ניצוצות אש, ונמצא חותה בגחלים.
ובחידושי הרמב"ן () הקשה על פירוש זה שרמץ הוא דבר המוסיף הבל, ולכן דחה פירוש זה, אף שבמלחמות כתב להגן עליו מפני בעל המאור. וכן הקשו גם הרשב"א והר"ן, הביא דבריהם המגיד משנה (שבת ד ב). ובהערות הרב קפאח לרמב"ם (שבת ד ה ד"ה כתב המ"מ), כתב להביא ראיה מביצה ח. שרמץ דבר שאינו מוסיף הבל הוא, שהרי שוחטים לתוכו ביו"ט ולא חששו לכיבוי. ואף שאפשר שיהיו בו ניצוצות ויהיה חם כדי לצלות בו ביצה, כמבואר שם, מ"מ בסתמא לית ביה ניצוצות ואינו מוסיף הבל הוא.

הטמנה מבעוד יום

עוד אומר רבא שם שהסיבה שאסרו חכמים להטמין תבשיל מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, הוא גזירה שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות בגחלים משחשיכה. כן היא הגירסה לפנינו, וכן גרס רש"י ורוב הראשונים כנ"ל.

אבל בירושלמי (שבת ד א) כתוב הטעם שלא להטמין מבעוד יום בדבר המוסיף הבל, לפי "שהדברים הללו רותחין ומרתיחין והוא נוטלן והן תשים לתוך ידו ומחזירן והן מוסיפין רתיחה, לפיכך אסרו לטמון בהן".
ור"ח והרי"ף והרמב"ם גורסים גם בבבלי כעין הירושלמי, דהטעם הוא שמא ירתיח.

ולגירסה זו אינה מובנת קושיית אביי, 'אי הכי בין השמשות נמי נגזור', דמה ענין זה לכאן, והרי מדובר בדבר המוסיף הבל, ובאמת זה אסור בין השמשות דלא גרע מבעוד יום. ומה שכתוב בסוף פרק במה מדליקין דבבין השמשות מותר לטמון את החמין, זה איירי בשאינו מוסיף הבל.
ופירש הראב"ד בהשגות על הרמב"ם (שבת ד ב) דטעם הגזירה לפי הרי"ף הוא, דכיון שהטמין בדבר המוסיף הבל, הרי שהוא רוצה ברתיחתה, וחיישינן שמא יבוא להרתיחה משחשיכה אם ימצא שפסקה מלרתוח, ובדבר שאינו מוסיף הבל לא חיישינן לזה. וקושיית אביי חוזרת על דבר שאינו מוסיף הבל, דבמטמין ביה"ש מגלה דעתו שרוצה אותה רתוחה, שהרי המתין מלטמנה עד עכשיו, וא"כ נגזור שמא ימצאנה בלילה צוננת ויבוא להרתיחה, וע"ז מתרץ דסתם קדרות רותחות הן בביה"ש, ולא חיישינן שיבוא להרתיחן משחשיכה.
אבל הרמב"ם (שבת ד ב) פירש בד' הרי"ף דשמא ירתיח קאי על הקדרה, ר"ל שמא תרתח הקדרה ויצטרך לגלותה עד שתנוח הרתיחה, ויחזור ויכסה בשבת ונמצא טומן בדבר המוסיף הבל וזה אסור [ואף שלהחזיר שרי אפי' בשבת, זהו דווקא בדבר שאינו מוסיף הבל. רמב"ן]. וכן משמע בירושלמי (שבת ד א) כפירוש הרמב"ם. וכן משמע ברי"ף עצמו בתשובה (רצ א) שהסביר את המושג 'שמא ירתיח' דקאי על הקדרה עצמה ולא על האדם [ומחמת זה דחה גיר' רש"י]. וע' ברמב"ן במלחמות שחיזק פירוש זה. ולפירוש הרמב"ם קושיית אביי היא על דבר המוסיף הבל, ומסיק דבביה"ש מותר לטמוןן אף בדבר המוסיף הבל, מפני שסתם קדרות ביה"ש רתוחות הן, כלומר כבר רתחו ונחו מבעבוען ושוב אינן רותחות, ולא חיישינן שיגלה ויחזור ויכסה בשבת.
והראב"ד הקשה על פירוש זה, חדא דלא ייתכן שמבעוד יום יהיה אסור לטמון ובבין השמשות מותר, ועוד שבגמ' כתוב סתם קדרות רותחות והוא מפרש נחו מרתיחתן. גם הרמב"ן בחידושים דחה פירוש זה, כיון שלא ייתכן שמבעוד יום יהיה אסור להטמין בדבר המוסיף הבל, ובבין השמשות יהיה מותר. וכן דחו פירוש הרמב"ם מטעם זה גם הרשב"א והר"ן. והרשב"א הוסיף להקשות דמנין פשיטא לה לגמרא דבבין השמשות מותר לטמון בדבר המוסיף הבל, עד כדי כך שיכלה להקשות אי הכי ביה"ש נמי נגזור. וע' במגיד משנה שכתב על זה שידוע היה להם שבבין השמשות טומנין בכל דבר.

בשלחן ערוך (אורח חיים רנז א) כתב להלכה שאין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום, ומשמע בדבריו שבבין השמשות אסור, דכל כה"ג היה לו לפרש ולא לסתום. גם בב"י מבואר שהכריע דלא כהרמב"ם והרי"ף בזה.