מתה מחמת מלאכה

מקורות
בבלי:	בבא מציעא צו ב - צז א
רמב"ם:	רמב"ם
שולחן ערוך:	שלחן ערוך שמ

סוגיה זו עוסקת בפטור מתשלומים במקרה שאירע נזק בעקבות שימוש רגיל בחפץ שאול, יש הבדל בראשונים ובפוסקים בטעם הפטור, וממילא גם בהגדרתו וגבולותיו.
הסוגיה כעת בשלבי עריכה ראשוניים, ותערך בימים הקרובים.

הקדמה

הגמרא (ב"מ צו:) מסתפקת האם יש חיוב תשלומים במקרה שאדם שאל בהמה ובשרה הוכחש מחמת מלאכה? הנחת היסוד של הספק היא שבמקרה שהבהמה מתה מחמת מלאכה וודאי שחייב לשלם, וכל הספק הוא רק בכחש מחמת מלאכה. אולם הגמרא מסיקה שבין כאשר הבהמה השאולה הוכחשה מחמת המלאכה ובין כאשר היא מתה מחמת המלאכה השואל פטור מלשלם.
את סיבת הפטור אומרת הגמרא במשפט קצר ועמום: "דאמר ליה: לאו לאוקמא בכילתא שאילתה" [כלומר: השואל אומר למשאיל ששאלת הפרה לא הייתה על מנת להעמידה בכילה (מקום מוגן ושמור) אלא כדי להשתמש בה].
כוונת הגמרא אינה ברורה די הצורך, ובהמשך נראה שהראשונים נחלקו בפירוש דברי הגמרא, וממילא בהבנת טעם הפטור במתה מחמת מלאכה, ובשאלה מה כלול בפטור "מתה מחמת מלאכה".
נקודה נוספת הטעונה בירור היא, שבשלב הראשון בסוגיה הגמרא חילקה בין מצב ש"כחש מחמת מלאכה" למצב ש"מתה מחמת מלאכה", יש לברר מה סיבת החילוק בין שני המצבים, והאם לחילוק זה יש השלכות הלכתיות.

שאלת הראשונים

הראשונים מתקשים בדין "מתה מחמת מלאכה" וטוענים שאין סיבה לפטור במצב זה.

כדי להבין היטב את שאלת הראשונים, יש להקדים שחיוב השואל שונה מהותית מחיובי שאר השומרים. שומר חינם ושומר שכר ושוכר חייבים רק על נזקים שהיו נמנעים אם היו שומרים כראוי, ורשלנותם בשמירה היא זו שמחייבת אותם לשלם על הנזקים. לעומת זאת, השואל חייב גם על אונס גמור שלא הייתה לו כל יכולת למנוע, למרות שהוא לא אשם כלל. יש להבין מדוע שואל צריך לשלם למרות שכלל לא התרשל בשמירה, הרי "אונס רחמנא פטריה"? על כך עונה הרשב"א (לו: ד"ה מאי): כלומר, כיון ששואל "כל הנאה שלו" והוא השליט הבלעדי על ההנאה מהחפץ בימי השאלה, שהרי אינו משלם כלל על שימושו בחפץ, הוא נחשב כבעלים גמור של החפץ לאותו הזמן, ורק יש עליו חיוב להשיב את החפץ בסיום השאלה. על כן אם אינו משיב את החפץ בסיום השאלה גם אם זה מחמת אונס גמור הוא חייב, משום שכמו שאם ניזוק חפץ ששייך לו למרות שהוא לא אשם בכך, הוא מפסיד את ממונו, כך גם בשואל הרי הוא כבעלים שמפסיד גם באונס כיון שהחפץ שלו ניזוק .

"שואל דחייב במתה כדרכה, משום דכיון שכל הנאה שלו אוקמה רחמנא ברשותיה לגמרי כאלו היא שלו". כך אומר תוספות במסכת בבא קמא (יא. ד"ה אין): "שואל כיון דחייב באונסין נמצא שקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים והדמים הוא דנתחייב" . כך אומר הרמב"ן במסכת בבא בתרא (קסח.): "התם רחמנא חייביה וכלוקח דמי עד שיחזירנו". על רקע זה באה שאלת הרמב"ן: "קשיא לי: וכי מגרע גרע, כיון דכי מתה מחמת עצמה חייב אף על גב דמלאך המות הוא דקטלה ומה לי הכא ומה לי התם, כי מתה מחמת מלאכה דשואל דמכל מקום איהו גרם לה היכי מפטר? בשלמא למפטר בה שאר שומרין בהך טענה דלאו לאוקמה בכילתא שאילתה טענה מעלייתא היא לומר דלאו פשיעה דידהו היא, אלא שואל מי יכלת למימר בה טפי מאונס?" הרמב"ן מקשה מה היגיון בפטור "מתה מחמת מלאכה", הרי אי אפשר לומר שזה יותר מאונס גמור, ושואל חייב אפילו כשהבהמה מתה כדרכה באונס גמור, והוא לא אשם כלל בנזק (כמו שהוסבר קודם), א"כ מדוע שיפטר כשמתה מחמת מלאכה? שאלת הרמב"ן מוליכה אותנו להבנה שמצד חיוב השמירה של שואל הוא חייב אף על "מתה מחמת מלאכה", והפטור נובע מסיבה חיצונית בלבד. לפי זה מיושבת השאלה שנשאלה בתחילת המאמר, מדוע לא הוזכר פטור "מתה מחמת מלאכה" בתורה? התשובה היא, שפטור זה לא קשור ל"פרשיית שומרים" העוסקת בהגדרת חיוב השומר כלפי הבעלים, זאת כיון שמצד "פרשיית שומרים" שואל היה צריך להתחייב גם על נזק שמחמת המלאכה, וזה שהוא פטור נובע מסיבה חיצונית שלא קשורה לשומרים וחיוביהם. כעת לאחר שהתבארה ההו"א בגמרא, ששואל חייב על מתה מחמת מלאכה, צריך לענות על שאלת הרמב"ן - מדוע למסקנה שואל פטור על מתה מחמת מלאכה?