טלטול מחתה באפרה

מקורות
בבלי:	שבת מז א; ביצה כא ב
רמב"ם:	שבת כו יג
שולחן ערוך:	אורח חיים שי ח

באופן ההיתר לטלטל בשבת וביום טוב מחתה שיש בה דבר האסור בטלטול יחד עם דבר המותר בטלטול.

סוגיית הגמרא

הגמרא (שבת מז א) מביאה דברי ר' זירא בשם רב אסי בשם ר' יוחנן בשם ר' חנינא בשם ר' רומנוס, שהתיר לו רבי לטלטל מחתה שיש בה אפר.
בדבריו לא מבואר מה החידוש בהוראה זו, והדבר נתון במחלוקת כפי שיתבאר. אמנם בשלב זה ברור שהגמרא הבינה שהאפר מצד עצמו אסור הוא בטלטול.

ר' זירא מקשה על הוראה זו שלכאורה היא היפך דברי ר' יוחנן עצמו, שלגבי המשנה שהתירה לטלטל כלכלה כשאבן בתוכה, אמר ר' יוחנן שזהו דווקא בכלכלה מלאה פירות, כלומר שיש בה גם פירות המותרים בטלטול ולכן מותר לטלטלה עם האבן שבתוכה, אבל כלכלה שיש בה אבן בלבד אסורה בטלטול.
בטעם האיסור כתב רש"י (ד"ה הא) שהוא מפני שהכלכלה נעשית טפלה לאבן והרי היא בסיס לדבר האסור, וכן צריך להיות הדין במחתה שתהא טפילה לאפר ואסורה בטלטול.

לקושיה זו מובאים שלושה תירוצים בגמרא, כאשר למסקנה רק האחרון מתקבל:

• גם במחתה מלבד האפר היו גם שיורי אור ולבונה שראויים להריח, ולכך אין המחתה בטלה לאפר כמו בכלכלה שאינה בטלה לאבן מפני הפירות שבה. הגמרא דוחה תירוץ זה מפני שלא ייתכן שבבית רבי שהיה עשיר גדול, יהיו שיורים אלו חשובים עד כדי כך שיתירו לטלטל את המחתה עם האפר. ואף שלעניים אין זה מוקצה לפי שחשובים הם לו, מ"מ לעשירים הוי מוקצה.
• אביי רצה לתרץ שמחתה זו היא כגרף של רעי מפני האפר שבה ולכן מותרת היא בטלטול. רבא דוחה דברים אלו, שהרי גרף של רעי מאוס הוא וזה אינו מאוס, ואף אם היה מאוס, המחתה מכוסה היא ואילו גרף של רעי הוא מגולה.
• רבא אומר שכאשר היו בבית רב נחמן היו מטלטלים 'כנונא אגב קיטמא ואע"ג שיש עליו שברי עצים', וזוהי היתה ככל הנראה גם הוראת רבי והחידוש שבה. בביאור דברי רבא אלו נחלקו הראשונים כדלהלן. על כל פנים הגמרא מקשה מברייתא שבה כתוב שגם ר' שמעון וגם ר' יהודה שנחלקו לגבי טלטול נר ישן מודים שכאשר יש בו שיורי פתילה אסור לטלטלו, וא"כ איך היו מטלטלים הם מחתה עם שברי עצים. מתרץ על זה אביי 'בגלילא שנו' וגם בפירוש תירוץ זה נחלקו הראשונים.

כמו כן עומדים הראשונים על היחס בין טלטול הכנונא עם האפר והעצים לבין טלטול הכלכלה עם הפירות והאבן, שממה שהקשתה הגמרא על דברי רבא משמן ופתילה ולא סייעה דבריו מכלכלה ואבן, מוכח שיש חילוק בין המקרים.

שיטות הראשונים בביאור הסוגיה

הראשונים נחלקו בביאור הסוגיה, בעיקר במסקנת רבא, וישנם כמה נקודות שעמדו עליהם לבארן:

• לפי ההוא אמינא בגמרא האפר הוא מוקצה, ואינו מובן שהרי קיימא לן במסכת ביצה (ח א) שאפר כירה מוכן הוא.
• הגמרא במסכת ביצה (כא ב) מביאה דברי רב שהיו מטלטלים 'כנונא אגב קיטמא' כקושיה על הדין שאין מזמנים נכרי בשבת משום שיורי כוסות, כלומר מפני שלא יהיה אפשר לטלטל את כוסות היין ששתה בהם הגוי לפי שהיין אסור בטלטול וממילא גם הכוס בטלה אליו. ואינו מובן, הרי רבא אמר שאת הכנונא היו מטלטלים אגב קיטמא, כלומר מכח האפר שבו המותר בטלטול הותר לטלטל גם את הכנונא אף שיש עליה גם שברי עצים, ואילו כאן היין הוא אסור וליכא שום היתר שיתיר לטלטל את הכוס אגביו.

שיטת רש"י וסייעתו בביאור הסוגיה

רש"י מפרש בסוגיה דבתחילה הוא אמינא שהאפר אסור בטלטול מפני שלא היו צריכים לו ואין דעתם עליו (וזאת בשונה מאפר כירה שמותר), וחידש ר' רומנוס להתיר טלטול המחתה כיון שיש עליה תורת כלי, והאפר בטל לה. על זה הגמרא מוכיחה מדברי ר' יוחנן שכאשר יש בסיס שמונח עליו דבר אסור בטלטול, גם הבסיס נאסר.
לאחר הנסיונות לתרץ מסיק רבא שמדובר באפר שאינו מוקצה אלא דעתו היה עליו מערב שבת, וקמ"ל רבי שאף שהיו עליו שברי עצים האסורים בטלטול, מותר לטלטל המחתה.

בדרכו של רש"י זו הלכו רוב הראשונים - תוספות, רא"ש, רשב"א, ר"ן. אלא שלגבי ההוא אמינא שהאפר אסור בטלטול, יש שכתבו (רמב"ן בשם ר' נתן בעל הערוך, ריטב"א, ר"ן) שמדובר באפר שהוסק בשבת והוי נולד. וברמב"ן כתב שיש לחלק בין אפר מחתה לאפר כירה, שאפר מחתה אין דעתו עליו לפי שאין בו מששא ואינו ראוי לכסות בו אם לא שדעתו עליו מאתמול.

קושיית הרשונים ממתניתין דכלכלה

על פירוש זה בסוגיה הקשו הראשונים, שם ההיתר בדין המחתה והאפר הוא מטעם בסיס לדבר האסור והמותר, למה מקשה הגמרא על רבא מנר ופתילות, יותר היה לה לסייעו ממתניתין דכלכלה, שלפי ר' יוחנן שם אף שיש איסור והיתר יחד בכלכלה מותר לטלטל, וזהו כרבא. ותירצו בשני דרכים:

• הפירות חשובים הם ולכן פשיטא שמותר לטלטל הכלכלה מכחם, מה שאין כן בכנונא שאין האפר חשוב כל כך, והו"א דאסור דומיא דנר ושמן ופתילות.
• הפתילות והשמן שניהם חשובים, וכן האפר והעצים, מה שאין כן בכלכלה שפירות ואבן בתוכה, שם לאבן אין חשיבות כלל ופשיטא שמותר.
• אין דרך ליטול אבן בכלכלה, וודאי עיקר הטלטול שם הוא לפירות, מה שאין כן שברי עצים בכנונא ושברי פתילה בנר שזהו מקומן ועיקר הטלטול גם בשבילן.

קושיית הראשונים ממסכת ביצה

על שיטה זו הקשו הראשונים מן הגמרא בביצה לגבי שיורי כוסות שם רואים שמכח דברי רבא רצו להתיר לטלטל את היין האסור אגב הכוס המותרת, ואפילו שאין בכוס אלא דבר איסור בלבד.
שני תירוצים עיקריים נאמרו בזה:

• שיורי כוסות פחות חשובים הם, ולכן בטלים הם לגבי הכוס אפילו אם ליכא היתר עמהם, אך שברי עצים לא היו בטלים למחתה לולי האפר המותר שבה. תירוץ זה כתבו התוספות (שבת מז א ד"ה הוה, ביצה כא א ד"ה כנונא) והובא בשמם ברשב"א (מז א ד"ה הוה) ובריטב"א (ד"ה אלא).
• מחתה עם עצים בלבד בלא אפר יכול לנערה וליטול המחתה לבדה, ורק כאשר יש בה אפר אי אפשר לו לנערה ולכן בעינן אפר להתיר. מה שאין כן שיורי כוסות שאף שאין עמהם כלום, אי אפשר לו לנערן ולכן קס"ד דמותר. תירוץ זה הובא בתוספות (ביצה כא א ד"ה כנונא) בשם רבנו תם. הרשב"א (שבת מז א ד"ה הוה) דחה תירוץ זה לפי שמשמע שההיתר הוא משום דבר ההיתר עצמו, ולא משום שאינו יכול לנער לדבר האיסור.

אמנם הרמב"ן מכח קושיה זו הלך לפרש פירוש אחר בסוגיה.

שיטת הרמב"ן

הרמב"ן מוכיח מהסוגיה בביצה, שהיתר הטלטול המדובר כאן הוא לאפר מכח המחתה, כמו שרצו להתיר שיורי היין מכח הכוס. לכן מפרש דברי רבא שמדובר באפר האסור בטלטול מפני שהוסק בשבת (ובכך גם מתורצת הקושיה מאפר כירה), וקמ"ל שהאפר אף שאינו ראוי, בטל הוא למחתה ולא אמרינן דנעשית המחתה בסיס לאפר, לפי שעיקר הטלטול הוא בשביל הכלי עצמו, וכן הדין גם בשיורי כוסות שהיין בטל לכלי ולא להיפך, ולכן מותר לטלטל המחתה אפילו שלא לצורך כלל.
בריטב"א (מז א ד"ה אלא) מחדד יותר את ההסבר וכותב שהטעם שדין המחתה שונה מדין כלכלה וחבית ששם אסרו לטלטל אם לא שיש בהם גם דבר היתר, לפי ששם האבן והמעות ניתנו מלכתחילה על הכלכלה והכר, אבל הכא יש רק שיורי דברים ולא חשיבי, ולכן מותר לטלטלם אגב הכלי.

לפי פירוש זה יש לבאר את לשון הגמרא 'מטלטלין כנונא אגב קיטמא אע"ג שיש עליו שברי עצים', שהרי לכאורה משמע שהקיטמא הוא המתיר לכנונא, היפך דברי הרמב"ן. אמנם כתב הריטב"א שם שמצינו כן בבכמה מקומות בש"ס שכן הלשון, והכוונה שמטלטלים את הכנונא עם הקיטמא אף שהקיטמא אסורה בטלטול. ולפי זה מתפרש גם הלשון 'ואע"ג דאיכא שברי עצים' שהוא עוד חידוש, שגם השברי עצים האסורים בטלים הם למחתה.

פירוש זה מובא גם בשיטה לר"ן בשם הרא"ה.
לפי פירוש זה יוצא שלמסקנת הגמרא ההיתר של רבי לא שייך לדין בסיס לדבר האסור והמותר, אלא רק לדין בסיס לדבר האסור, שכל שלא נעשה הכלי בסיס מערב שבת, לא נעשה בסיס גם בשבת.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (כו יג) הביא דבר זה להלכה שמותר לטלטל מחתה עם אפרה, אבל הלך בדרך אחרת מכל המפרשים. שהוא כתב שהסיבה שמותר לטלטל מחתה אף שיש עליה שברי עצים, היא מפני שהאפר הוא מאוס ודינו כגרף של רעי.

כבר הראב"ד בהשגות תמה עליו בזה, שאינו הולך בדרך הגמרא שם מבואר שההיתר הוא מפני שהוי בסיס לדבר האסור ולדבר המותר.
גם המגיד משנה כתב שאינו יודע לתרץ את הסוגיה לפי דברי הרמב"ם. אמנם בכל זאת הציע פירוש שכתב עליו בעצמו שהוא דחוק, שאין כוונת רבא לדחות את טעמו של אביי שהוא משום גרף של רעי, אלא שטעם זה אינו קיים במחתה, אמנם הכנונא שהיו מטלטלים אצל רב נחמן, בזה שייכים טעמי ההיתר של גרף של רעי לפי שהו מגולה ומאוס.

אפשרות נוספת שמעלה המגיד משנה, שיש לגרוס בדברי הרמב"ם שהמחתה מותרת בטלטול מפני שהאפר ראוי הוא לגרף של רעי, כלומר ולכן מותר לטלטל על מנת להשתמש באפר לכסות בו צואה. ובזה החידוש הוא שאף שיש עצים במחתה הוי בסיס לדבר האסור והמותר.

הרדב"ז בשו"ת (ה אתקו) כתב שהרמב"ם רצה לתת טעם כללי כדי לכלול בהיתר גם אפר שהוסק בשבת, וזה לא היה מותר מטעם בסיס לדבר האסור והמותר, שהרי האפר המותר לא היה שם בין השמשות. ולכן כתב טעם משום דהוי גרף של רעי.

בספר קובץ כתב לבאר שכוונת הרמב"ם שאם ינער את המחתה מן האפר שבה, אז יהיה האפר שבבית כגרף של רעי, ואסור לעשות גרף של רעי לכתחילה, לכן התירו מעיקרא לטלטל את המחתה עם האפר שבה.
ובהערות הרב קאפח (לג) כתב להסביר שהאפר דבר המותר הוא מפני שהוסק מערב שבת ומוכן הוא לטלטול, אבל שברי העצים שעימו הם האסורים כסתם עצים ואבנים ועליהם אמר הרמב"ם שהם כגרף של רעי ומותרים בטלטול אפילו שלא לצורך גופו ומקומו. כלומר דברי רבא מתייחסים להיתר לטלטל מדין בסיס לדבר האסור והמותר, וזהו רק לצורך גופו ומקומו, אלא שהרמב"ם מדיליה הוסיף להתיר אף שלא לצורך גופו ומקומו מפני שברי העצים שהוו כגרף של רעי.

פירושי הראשונים ל'בגלילא שנו'

רש"י (ד"ה בגלילא) פירש שבגליל היו חשובות להם שברי הפתילות לפי שאינם מצויים להם בגדי פשתן, ולכן כאשר נשארו פתילות בנר יחד עם השמן, להם אסור לטלטלם לפי שהאיסור לא בטל ונעשה הנר בסיס לו.
מדברי רש"י משמע שכל שיש חשיבות לאיסור, הרי הוא גורם שיהיה הכלי בטל אליו ואסור, אפילו אם גם ההיתר חשוב. ולכן יש לומר שבכלכלה ואבן אין האבן חשובה כלל ולא בטל הכלי אליה אלא לפירות.

תוספות (ד"ה בגלילא) דחה דברי רש"י, כי בגמרא בבא קמא קיח: מבואר שאדרבה לגליליים היה מצוי פשתן לרוב.
לכן פירש רבנו תם שם שבגליל היה להם שמן מצוי ואינו חשוב הוא להם, ולכן לא בטלי פתילות ביחס לשמן, וכן כתב הרמב"ן (מז א ד"ה בגלילא) בשם רבנו אפרים. לפי דרך זו נראה שיש לשקול את האיסור ביחס להיתר, ואם ההיתר אינו חשוב, אין הכלי בטל אליו אלא לאיסור, אף אם גם האיסור אינו חשוב כל כך.

גם רב נסים גאון (מז א ד"ה אמר אביי) כתב כדברי רבנו תם שהשמן מצוי אצל הגליליים, אך מדבריו משמע שלא בטל הוא ביחס לפתילות, אלא השמן עצמו כיון שמצויים בו פתילות אין הם מחשיבים אותו, ואינו ראוי לשימוש אצלם, הרי הוא נעשה איסור בעצמו. לפי פירוש זה אין ללמוד כלל מדין זה לענין בסיס לדבר האסור והמותר.
עוד פירוש שמביא רב נסים גאון, שאסור לגליליים את הנר עם השמן והפתילות, לפי שלא היו מקפידים על לשונם ואין תלמודם מתקיים בידם, לכן החמירו עליהם בזה.

הרמב"ן () הביא פירוש נוסף בשם רבנו חננאל שהוא כדרכו של רש"י שהפתילה היא חשובה ולכן אסור הנר בטלטול, אך לא מטעם שכתב רש"י לפי שאין מצוי להם פשתן, אלא מפני שדרכן היה להדליק בשברי פתילות. ונתן הרמב"ן טעם לדבריו, שלפי שפשתנם יפה הוא, לא היה עושה פחם. גם לפי דרך זו יוצא שכל שהאיסור חשוב הוא, לא בטל ביחס לכלי. לפירוש זה הסכים הר"ן בחידושיו (סוד"ה ומיהו קשיא) והרא"ה בשיטה לר"ן והריטב"א.
אמנם הריטב"א שם שאם השמן היה חשוב בגליל לא היה הנר בטל לפתילות אלא לשמן, ומותר היה לטלטלו. ובגליל אסור היה רק מפני שגם השמן היה אצלם בריבוי ואינו חשוב, כלומר בעינן תרתי לאיסור.