הבדלים בין גרסאות בדף "חי נושא את עצמו"
מ |
|||
| שורה 3: | שורה 3: | ||
==סוגיית הגמרא== | ==סוגיית הגמרא== | ||
===מחלוקת ר' נתן ורבנן=== | |||
ה'''משנה''' (שבת צד א) אומרת שהנושא את החי במיטה ומוציאו מרשות לרשות פטור אף על הוצאת המיטה לפי שהמיטה טפלה לאדם, וכיון שעל הוצאת האדם אינו חייב, כן הדין גם בהוצאת המיטה. | ה'''משנה''' (שבת צד א) אומרת שהנושא את החי במיטה ומוציאו מרשות לרשות פטור אף על הוצאת המיטה לפי שהמיטה טפלה לאדם, וכיון שעל הוצאת האדם אינו חייב, כן הדין גם בהוצאת המיטה. | ||
<BR/>על הנחת המשנה שהוצאת אדם מרשות לרשות פטורים עליה, אומרת הגמרא שזה לכאורה רק אליבא דר' נתן ולא אליבא דרבנן, שב'''תוספתא''' ( | <BR/>על הנחת המשנה שהוצאת אדם מרשות לרשות פטורים עליה, אומרת הגמרא שזה לכאורה רק אליבא דר' נתן ולא אליבא דרבנן, שב'''תוספתא''' {{קטן|(דרוש מקור)}} נחלקו ר' נתן ורבנן, שלרבנן המוציא בהמה חיה ועוף חייב, ואילו לר' נתן אינו חייב אלא אם כן הוציאן שחוטין, ומנמק ר' נתן את דבריו לפי שהחי נושא את עצמו. מבואר מזה שלרבנן אין החי נושא את עצמו, וגם במקרה המובא במשנה צריך להיות חייב על הוצאת האדם. | ||
<BR/>דוחה הגמרא ואומרת שכל מחלוקת ר' נתן ורבנן היא רק בבהמה חיה ועוף, אבל באדם מודים חכמים לר' נתן שפטור על הוצאתו, לפי שהחי נושא את עצמו. וטעם החלוקה בין אדם לבעלי חיים מבארת הגמרא שהוא מפני שבהמה חיה ועוף 'משרבטי נפשייהו', כלומר מכבידים עצמם כדי להישמט מיד נושאן, מה שאין כן באדם. | <BR/>דוחה הגמרא ואומרת שכל מחלוקת ר' נתן ורבנן היא רק בבהמה חיה ועוף, אבל באדם מודים חכמים לר' נתן שפטור על הוצאתו, לפי שהחי נושא את עצמו. וטעם החלוקה בין אדם לבעלי חיים מבארת הגמרא שהוא מפני שבהמה חיה ועוף 'משרבטי נפשייהו', כלומר מכבידים עצמם כדי להישמט מיד נושאן, מה שאין כן באדם. | ||
===דעת בן בתירא בעבודה זרה=== | |||
===כפות=== | |||
בסוף הסוגיה מביאה הגמרא את דברי ר' יוחנן שגם ר' נתן מודה בכפות, כלומר המוציא אדם או בעל חיים כפות מרשות לרשות, חייב על הוצאתו. | |||
כעין דבר זה מובא גם במסכת '''יומא''' (סו:) שאומרת שם הגמרא לגבי שילוח השעיר לעזאזל שמהמילה 'עתי' שבפסוק 'ושלח ביד איש עתי המדברה' יש ללמוד שאפילו בשבת מותר להוליכו, וקמ"ל שאפילו היה השעיר חולה מותר להרכיבו על כתיפו. ומוסיפה הגמרא שחידוש יש בזה אפילו לר' נתן שסובר שחי נושא את עצמו אף בבעלי חיים, לפי שבבעל חיים חולה מודה ר' נתן שאסור לשאתו ולהוציאו, ורק כאן חידשה התורה שמותר. | |||
<BR/>מגמרא זו מבואר שדין החולה הוא כדין הכפות, שכשם שבכפות מודה ר' נתן שאסור להוציאו וחייב על הוצאתו, כך בבעל חיים חולה מודה הוא שאסור להוציאו. | |||
==דברי רבא בפרק נוטל וקושיית הראשונים== | |||
[[קטגוריה:הוצאה מרשות לרשות]] | [[קטגוריה:הוצאה מרשות לרשות]] | ||
גרסה מ־16:32, 8 בספטמבר 2016
| משנה: | שבת י ה |
| בבלי: | שבת צד א, קמא ב, קכח ב; יומא סו ב |
| רמב"ם: | שבת יח טז-יז |
הנושא אדם או בעל חיים ומוציאו מרשות לרשות בשבת אם חייב או לא.
סוגיית הגמרא
מחלוקת ר' נתן ורבנן
המשנה (שבת צד א) אומרת שהנושא את החי במיטה ומוציאו מרשות לרשות פטור אף על הוצאת המיטה לפי שהמיטה טפלה לאדם, וכיון שעל הוצאת האדם אינו חייב, כן הדין גם בהוצאת המיטה.
על הנחת המשנה שהוצאת אדם מרשות לרשות פטורים עליה, אומרת הגמרא שזה לכאורה רק אליבא דר' נתן ולא אליבא דרבנן, שבתוספתא (דרוש מקור) נחלקו ר' נתן ורבנן, שלרבנן המוציא בהמה חיה ועוף חייב, ואילו לר' נתן אינו חייב אלא אם כן הוציאן שחוטין, ומנמק ר' נתן את דבריו לפי שהחי נושא את עצמו. מבואר מזה שלרבנן אין החי נושא את עצמו, וגם במקרה המובא במשנה צריך להיות חייב על הוצאת האדם.
דוחה הגמרא ואומרת שכל מחלוקת ר' נתן ורבנן היא רק בבהמה חיה ועוף, אבל באדם מודים חכמים לר' נתן שפטור על הוצאתו, לפי שהחי נושא את עצמו. וטעם החלוקה בין אדם לבעלי חיים מבארת הגמרא שהוא מפני שבהמה חיה ועוף 'משרבטי נפשייהו', כלומר מכבידים עצמם כדי להישמט מיד נושאן, מה שאין כן באדם.
דעת בן בתירא בעבודה זרה
כפות
בסוף הסוגיה מביאה הגמרא את דברי ר' יוחנן שגם ר' נתן מודה בכפות, כלומר המוציא אדם או בעל חיים כפות מרשות לרשות, חייב על הוצאתו.
כעין דבר זה מובא גם במסכת יומא (סו:) שאומרת שם הגמרא לגבי שילוח השעיר לעזאזל שמהמילה 'עתי' שבפסוק 'ושלח ביד איש עתי המדברה' יש ללמוד שאפילו בשבת מותר להוליכו, וקמ"ל שאפילו היה השעיר חולה מותר להרכיבו על כתיפו. ומוסיפה הגמרא שחידוש יש בזה אפילו לר' נתן שסובר שחי נושא את עצמו אף בבעלי חיים, לפי שבבעל חיים חולה מודה ר' נתן שאסור לשאתו ולהוציאו, ורק כאן חידשה התורה שמותר.
מגמרא זו מבואר שדין החולה הוא כדין הכפות, שכשם שבכפות מודה ר' נתן שאסור להוציאו וחייב על הוצאתו, כך בבעל חיים חולה מודה הוא שאסור להוציאו.