הבדלים בין גרסאות בדף "מצוות שתייה בפורים"

מתוך ויקיסוגיה
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מ
מ (ביטל את ההגנה על מצוות שתייה בפורים)
(אין הבדלים)

גרסה מ־23:35, 20 בנובמבר 2016

מקורות
בבלי:מגילה ז ב
רמב"ם:מגילה ב טו
שולחן ערוך:אורח חיים תרצה ב

בעניין מצוות השתייה הנהוגה בפורים: גדריה, היקפה ודיניה

גמרא + מעשה לסתור

במסכת מגילה (ז:), מביאה הגמרא את דברי רבא, מהם נובע דין שתיית משקאות משכרים בפורים: "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". לאחר מכן, הגמרא מביאה סיפור על רבה (ויש הגורסים רבא) ורבי זירא שסעדו יחד את סעודת הפורים יחד והתבסמו (איבסום, בלשון הגמרא). תוך כדי הא, עמד רבה ושחט את רבי זירא, אך לאחר מכן התפלל עליו והחזיר אותו לחיים. בשנה הבאה שב רבה והציע לרבי זירא לחגוג את פורים יחד, אך רבי זירא דחה את בקשתו בטענה שאי אפשר לסמוך על נס שיחזור ויתרחש. (ידוע העניין שישנם חילופי גרסאות המחליפות את רבא ברבה, להיפך, או גם וגם ויש הרואים בכך דבר בעל השפעה על מהלך הסוגיא. במאמר זה לא נתייחס לעניין זה.)
נחלקו הראשונים והפוסקים כיצד יש להבין את היחס בין מימרת רבא, ממנה לכאורה עולה חיוב בשתייה בפורים עד-כדי שכרות, לסיפור אודות רבה ורבי זירא, ממנו עולה כי לשתייה ולשכרות עלולות להיות השלכות הרסניות. יש מהפוסקים שפסקו את דברי רבא כפשטם וכלשונם, ויש מהם שראו את הסיפור של רבי זירא כמעשה לסתור וממילא לא פסקו את דברי רבא. נדון בדבריהם:

שיטת רבא

הרי"ף (מגילה ג:) מצטט מהגמרא את דברי רבא אודות חיוב השתייה ככתבם וכלשונם, אך משמיט את הסיפור המופיע מיד לאחר מכן. כמותו גם הרא"ש (מגילה א ח) ציטט את דברי רבא בלבד, ומשמע שפסק כמותו. וכן צוטטו דברי רבא בלבד בראב"ן (מגילה ד"ה תני רב יוסף), ברוקח (הלכות פורים רלז), בפסקי הרי"ד (מגילה ז: ד"ה אמר רבא) ובשו"ע (אורח חיים תרצה ב). אך גם לאחר שההלכה נפסקה כרבא אל מול המעשה לסתור, יש לבאר את משמעות דבריו של רבא. נראה כי אף שלכאורה כוונתו היא פשוטה ומובנת, כמעט על כל מילה בדברי רבא נחלקו הפוסקים והפרשנים כיצד לבארה, כאשר לפרשנויות השונות ישנה השלכה לגבי גדרי דין השתייה והיקפו.

מיחייב – מצווה או חיוב

מפשט לשון רבא על פניהם, נראה כי הוא רואה את השתייה בפורים כחיוב, ואכן כך נראה מרוב הפוסקים שלא ניתן לפורטם כי רבים הם, ויהיו בעיניכם כאילו הייתי פורטם. המרכזיים שבפוסקים שפסקו כשיטה זו הם הרמב"ם (מגילה ב טו), הטור (אורח חיים תרצה) והריא"ז (מגילה א ד).
ברם, הראבי"ה (תקסד) פוסק באופן שונה, ומסביר שעניין שתייה בפורים הוא רק למצווה בעלמא ולא לעיכוב. דבריו הובאו להלכה בהגהות מיימוניות (מגילה ב טו ב), וכן פסק הדרכי משה (אורח חיים תרצה א), האליה רבה (תרצה א), הכף החיים (תרצה טו), והביאור הלכה (תרצה ד"ה חייב), וכן הובא בספר מנהגי מהר"ש מנוישטט (קלא).
מכך שהראבי"ה שולל את היותו של דין זה מעכב, נראה כי הוא סובר שדין השתייה אינו דין עצמאי אלא חלק מדין רחב יותר, ועוד עי"ל

קושיית ערוך השולחן

על שיטתו של הראבי"ה מקשה בעל ערוך השולחן (אורח חיים תרצה ד) מפשט דברי רבא, שהשתמש בביטוי 'מיחייב' – ממנו עולה בפשטות שמדובר על חיוב ולא על מצווה בעלמא. קושיה זו ניתנת לתירוץ בשני אופנים:

  • ישנם מקומות בהם הניסוח הוא בלשון חיוב אך למעשה מדובר בהנהגה טובה, כגון המימרא "חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב" (ילקוט שמעוני דברים תתל ד"ה פנים). וכן תירץ הרב שטנרבוך (מועדים וזמנים ד שיז) את קושיית הנודע ביהודה (מהדורא תניינא אורח חיים צד) על השו"ע מדוע לא הזכיר את החיוב להקביל פני רבו בחג חרף האמירה המפורשת של הגמרא (ראש השנה טז:).
  • הברכת רפאל (פורים עמוד רמו) מתרץ ע"פ דברי המהרי"ל (שו"ת מהרי"ל נו) שהניסוח של רבא שונה מאוד מניסוח הלכתי חד, כפי שמופיע קצת לאחר מכן בגמרא (מגילה ז:) "אמר רבא סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו", ומכאן למד הראבי"ה שמדובר במדרגה נמוכה יותר, של מצווה בלבד.

איניש

דרך המלך בביאור מילה זו היא אדם באשר הוא, כל אחד ואחד מהיהודים ללא חילוק והבדל, וכן עולה מסתימת רוב הפוסקים ופרשנים. ברם, הכתב סופר (פירוש למגילה ד"ה ומעתה א"ש) סבר אחרת והסביר שבמילה 'איניש' בא רבא לצמצמם את החיוב, ולהחילו רק על פשוטי העם ועמי הארצות הנקראים 'איניש', ולא את אנשי המעלה ותלמידי החכמים.
פרשנות דומה עולה גם בביאור דברי המהרש"א. הגמרא בבא מציעא (כג:) מציגה שלושה מצבים בהם מותר לתלמידי חכמים לשקר, כאשר אחד מהם הוא 'פוריא'. בניגוד להסבר המקובל בראשונים, מסביר המהרש"א (חידושי אגדות ד"ה בפוריא) שמשמעות המילה פוריא היא פורים, ושמותר לתמיד חכם לשקר בפורים ולומר ששתה כבר למרות שהוא לא עשה כן. בעל שו"ת יד חנוך (ד) מבאר שכוונתו היא שתלמידי חכמים אינם חייבים להשתכר ואף אסור להם מפני כבוד התורה.

לבסומי

להתבסם – לשתות למטרת הנאה

המילה לבסומי מופיעה לא מעט פעמים בש"ס בהטיות שונות ובהקשרים רבים. לעיתים היא מופיעה בהקשר של שתיית משקאות משכרים, כמו בגמרא לעיל, אך היא מופיעה גם ביחס לאכילה ("רווחא לבסימא שכיח" (מגילה ז:)) וביחס למוזיקה ("לבסומי קלא" (סוכה נא:)). ממקורות אלו עולה שפירוש המילה הוא נעימות ומתיקות, וכן כתוב בערוך (ערך בסם השני 49) וברש"י (מגילה ז: ד"ה רווחא).
מכוח הבנה זו, יש שהבינו שאופי החיוב של רבא הוא לשתות על מנת להנות ולשמוח ולא לצורך שכרות (כפי שנראה להלן). דבר זה עולה מדברי הכלבו (מה), השולל הבנה שכוונת מאמרו של רבא היא להשתכר, ומסביר שהיקף החיוב הוא שתייה רק קצת מעבר לכמות הרגילה, כדי לשמוח ולשמח, וכן עולה מדברי הקרבן נתנאל (מגילה ד"ה פירש"י להשתכר), מדברי השל"ה (תצוה תורה אור כב) ומדברי בעל יסוד ושורש העבודה (יב ז).

מתיקות בעלמא

הסבר נוסף נמצא בדברי הנצי"ב מוולוז'ין ב'העמק שאלה' (שאילתא ס"ז סימן יב) בשם רד"ל. על פי דבר הנצי"ב, ניתן לצאת ידי חובת ההתבסמות בפורים בגם באכילת מיני תרגימא מתוקים בעלמא. אך דבריו מעט קשים ולא ברור כיצד יכול להגיע אדם למצב של 'לא ידע' (עבור כל אחד מהגדרים לעיל) כתוצאה מאכילת מיני תרגימא בלבד.

להשתכר

למרות שעל פניו משמעות הביטוי 'בסומי' במובנו הרחב הוא כפי שראינו לעיל, הסבירו רש"י (מגילה ז: ד"ה "לאבסומי") ור"ח (מגילה ז: ד"ה בסימא) שכוונתו בסוגייתנו היא השתכרות של ממש. כך פסקו הרמב"ם (מגילה ב טו), בעל ספר המנהגים (פג), הטור (אורח חיים תרצה) והבית יוסף (אורח חיים תרצה א-ב) וכן ביאר [אני משתמש במילה הזו בכוונה מכיוון שכך הב"ח מבאר את הגמרא אך פוסק אחרת] הב"ח (אורח חיים תרצה ב).
מדברים אלו נראה שאופי החיוב הוא אינו השמחה שבשתייה כי אם איבוד הדעת שבשכרות.

עד

בכל פעם שמופיע המילה "עד", יש לשאול האם מדובר עד בכלל או לא עד בכלל, או במקרה שלנו, האם יש להגיע למצב של "לא ידע" (עבור גדריו השונים, כפי שנראה לעיל), כלומר "לא ידע" הוא גֶדֶר החיוב, או שמא אפשר להגיע עד עליו אך לא להוסיף, כלומר "לא ידע" משמש כגָדֵר לחיוב, או בכלל אפשרות נוספת.
ההבנה הפשוטה והרווחת היא שמדובר בגֶדֶר המורה עד מתי יש לשתות וכך עולה מדברי הרמב"ם (מגילה ב טו) וכמו"כ, בפשטות, בהבנת כל מי שסתם בנושא. אך יש שהבינו את זאת אחרת.

"לא ידע" כגבול

היד אפרים (אורח חיים תרצה) כותב באופן מפורש שהחיוב הוא עד ולא עד בכלל, שלשיטתו מהות החיוב היא לתת שבח והודאה לקב"ה על הניסים, ובמקום של "לא ידע" לא יכול האדם לתתשבח והודאה וממילא לא חייבוהו חכמים חכמים בכך. האדם צריך להגיע עד לשלב קודם ולא לעבור, וכך עולה גם מדברי הט"ז (אורח חיים תרצה א)

"לא ידע" כפטור

אמנם ניתן לפרש את הט"ז (אורח חיים תרצה א) בדרך נוספת, בה הולך בהדיא השפת אמת (מגילה ז: ד"ה מחייב איניש). ע"פ שיטה זו אין עניין דווקא להגיע למדרגה של "לא ידע" אלא שעל האדם מוטלת חובה לעסוק במשתה כל היום, וברגע שהוא מגיע למדרגה של "לא ידע" הוא נפטר מהחיוב. אבל מ"מ אם עסק במשתה יצא גם עם לא הגיע לכלל שיעור זה בעמק הברכה הובא בשם הגר"י סלנטר (למצוא) ביאור דומה. לשיטתו ביום פורים מוטל על הגברא חיוב לשתות יין כל הזמן, אלא שכאשר הוא מגיע למדרגה הגבוהה של "לא ידע" הוא נחשב כשוטה ושיכור הפטור מהמצוות וממילא נפטר אף ממצווה זו של שתייה.
הנפק"מ בין שני הביאורים היא מה דינו של אדם שהגיע למדרגת "לא ידע" והתפכח בעוד היום גדול. ע"פ השפת אמת הוא יהיה פטור מלשתות שוב, שהרי מילא את חובו. ואילו ע"פ הגר"י סלנטר יהיה חייב, שהרי פטורו הזמני חלף

דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי – היקף החיוב

יש כמה שיטות כיצד צריכה לבוא אי הידיעה בין המן למרדכי

  • לא להבדיל בין רשעותו של המן לצדיקותו של מרדכי, שכרות הקרובה לאיבוד הדעת ולשכרותו של לוט. שיטה זו מובאת בדברי האבודרהם (פורים ד"ה ואמר), המהרש"א (חידושי אגדות ז: ד"ה מיחייב), הב"ח (אורח חיים תרצה ב), בשו"ת דברי יציב (אורח חיים רצו ג) ובתשובות והנהגות (ד קעג)
  • "ארור המן" ו"ברוך מרדכי" עולים בגימטריא 502, ואי הידיעה היא חוסר היכולת לחשב שיוויון זה כראוי. שיטה זו מובאת באבודרהם (פורים ד"ה ואמר), במהרי"ל (הלכות פורים ד"ה אמר), ברבינו ירוחם (אדם וחוה י א) וכן כתוב בספר המנהגים דבי מהר"ם (סדר פורים ד"ה נחזור לעניין)
  • היה בזמנם פיוט שבית אחד נגמר ב"ארור המן" ואחר אחר ב"ברוך מרדכי" וה"לא ידע" הוא חוסר היכולת לשיר את השיר כיאות. שיטה זו מובאת באבודרהם (פורים ד"ה ואמר), וכמו"כ עולה מדברי תוספות (מגילה ז: ד"ה דלא) ומדברי הר"ן (על הרי"ף מגילה ג: ד"ה דאמרינן)
  • שילך לישון, וכאשר ישן לא יבדיל אפילו בין ארור המן לברוך מרדכי, וכן עולה מדברי הרמב"ם (מגילה ב טו), וכן כתוב בשו"ת להורות נתן (א לב ד)

שיטת רבה

כאמור לעיל, לאחר דברי רבא מובא סיפור ממנו עולה מסר הפוך לדברי רבא, ואכן פסק רבינו אפרים שהובא במספר מקומות (ר"ן על הרי"ף מגילה ג: ד"ה ואמרינן, בעל המאור מגילה ג:, אהל מעד מועד קטן ב ז, שבולי הלקט רא) שדברי רבא נדחים מההלכה בשל סיפור זה וכן פסק גם המאירי (מגילה ז: ד"ה חייב) והב"ח (אורח חיים תרצה ב). הפרי מגדים (אורח חיים תרצה ב) מקשה על שיטת רבינו אפרים, שהרי אם אכן הסיפור היה נועד לדחות את דברי רבא כאשר רבה היה מזמין את רבי זירא בשנה האחרת היה רבי זירא דוחה אותו מסיבות מהותיות ולא מסיבות טכניות כפי שאכן מסופר בגמרא (מגילה ז:). הפרי מגדים מסיק מהגמרא אפילו את ההיפך, מכך שבאופן עקרוני אנו רואים שגדולי האמוראים נהגו לשתות עד שכרות גבוהה ביותר ונמנעו מכך רק מסיבות טכניות נלמד שיש להבין את מימרת רבא כפשטה ושיש לשתות ולהשתכר. ויש לתרץ את הקושיה הזו מדברי הב"ח. הב"ח לא אומר שעצם הסיפור דוחה את מימרת רבא אלא שהמיקום של הסיפור בסוגיא בא בכדי ללמדנו על ההשלכות הקשות של השכרות וממילא לדחות את דברי רבא. כלומר, דברי רבא לא נדחים משיטת רבי זירא כי אם משיטת מסדר התלמוד.

חובת היום או חובת סעודה

כפי שראינו לעיל הב"ח (אורח חיים תרצה ב) דוחה את רבא להלכה מכוח הסיפור המופיע לאחריו. לכאורה, לאחר שנדחתה מימרת רבא היה לנו לומר שאין כל חיוב שתייה מיוחד בפורים, אלא שהב"ח כותב שבכל זאת, אע"פ שדברי רבא נדחו להלכה, יש לשתות בפורים הרבה יותר מלימודו (ר"ל, הרגלו), וממילא נשאלת השאלה מהיכן נובע חיוב שתייה זה. בכדי לענות על שאלה זו, נלך שלב אחד אחורה ונשאל מהו אופיו של החיוב לשתות בפורים. האם הוא פרט בדיני סעודת פורים או שהוא דין עצמאי החל כל היום כולו. אם נאמר דין מחודש עצמאי בפורים יהיה קשה על הב"ח, אך עם נאמר שחיוב זה נובע ממצוות משתה ושמחה ממילא יהיה סביר לטעון שלא גרע מכל סעודת יו"ט בה יש חיוב שתייה ואע"פ שאין חיוב מיוחד להגיע למדרגת "לא ידע" בכל זאת יש מצווה לשתות בכדי לשמוח.
הרמב"ם (מגילה ב טו) מדבר על הצורך לשתות יין כאשר הוא מגדיר את חובת סעודת פורים, וממילא עולה מדבריו שדין זה הוא פרט בדיני הסעודה, וכך עולה מדברי הראבי"ה ודעימיה (שזכרנו לעיל, הפניה) האומר שדין שתיה הוא למצוה ולא לעכב, משמע מדבריו שדין זה הוא חלק ממצווה יותר רחבה ששייך לומר שהוא מעכב או לא בקיומה. הכותרת של סימן תרצה באורח חיים בו מופיע החיוב לשתות הוא "דיני סעודת פורים" וממילא שגם המחבר סובר שזהו פרט בדיני הסעודה.
מאידך, במחזור ויטרי (תסה) מופיע פיוט הנקרא "ליל שיכורים", וממילא אי אפשר לומר שהוא סובר שהשתייה היא מדיני הסעודה שהרי לית מאן לדפליג על רבא (מגילה ז:) שאמר שסעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו. וכן עולה מדברי השפת אמת (מגילה ז: ד"ה מחייב איניש).
ניתן לומר שמחלוקת זו תלויה בגדר מצוות השמחה בפורים. נחלקו השו"ע והרמ"א (אורח חיים תרצו ד) האם יש אבלות נוהגת בפורים או לא. השו"ע אומר שהיא נוהגת וממילא יוצא שלא נגדיר את פורים כיום שמח, ואכן ראינו לעיל בשיטתו שחיוב השתייה הוא דין בגדרי הסעודה בלבד, לעומת זאת הרמ"א חולק וסובר שאבלות לא נוהגת בפורים. מחלוקת זו מופיע באופן יותר ברור באחרונים, הגרי"ד סולובייצ'יק (הררי קדם א רד) סובר שאין שמחה בפורים אלא שיש דין בפורים לעשות סעודה ולשמוח בה, ולעומתו המנחת אשר (מועדים פורים כח ז) סובר שכל פורים מוגדר כיום שמח שהרי נאמר "ימי משתה ושמחה".

ביאור שיטת הרמב"ם

מפשט דברי הרמב"ם (מגילה ב טו) עולה שיש חיוב להשתכר עד כדי הרדמות, שזהו כמובן שיעור מאוד גבוה. אך קשה כיצד יתכן שהרמב"ם יחייב שתייה ושכרות בקנה מידה גבוה בעוד שבמקומות אחרים בכתביו (דעות ה ג, יו"ט ו כ, מורה נבוכים נ ג ח) נראה שהוא סובר ששכרות היא רעה גדולה, ושאי אפשר לעבוד את ה' מתוך שכרות ושהמשתכר הרי זה מחלל את ה' ועוד כיו"ב.

החרגת פורים מהמערכת

ניתן לומר שפורים חלים כללים שונים במעט מאשר בשאר השנה כולה, וכך עולה מדברי הגרי"ז המובאים בעמק הברכה (קכו.) המחלק בשיטת הרמב"ם בין חובת השתייה ביו"ט לחובת השתייה בפורים. בעוד שביו"ט העיקר הוא לשמוח והיין משמש רק ככלי להגיע לשמחה, בפורים מעשה המצווה הוא השתיה כשלעצמה ללא שום תכלית ומטרה של שמחה, מעין גזירת הכתוב שכזו. ומכוח זה אפשר במובן מסוים להחריג את פורים משאר השנה ולהסביר את הרמב"ם

גדר שכרות אחר

הרמ"א (אורח חיים תרצה ב) מביא שיטה שאומרת שאפשר לשתות מעט ואז ללכת לישון, וכן כתוב בילקוט יוסף (אורח חיים תרצה). המקור היחיד בראשונים לשינה בפורים הוא הרמב"ם וממילא נראה שהם פוסקים כמותו וממילא מפרשים אותו. ברור שהם הבינו שדבריו מצמצמים מאוד את חיוב השתייה ונשאלת השאלה כיצד ונראה לומר שאין כוונת הרמב"ם שצריך לשתות עד שיירדם מכוח השכרות אלא שישתכר וירדם לאחר מכן, כלומר האדם נדרש לעשות שתי פעולות: להשתכר וללכת לישון.
עדיין קשה שהרי גם אם אין צורך להשתכר עד כדי הרדמות עדיין לכאורה ישנה החובה להשתכר, דבר הנראה על פניו שלילי בדברי הרמב"ם וגם אינו עולה בקנה אחד עם מפרשיו שהובאו לעיל. אפשר לתרץ שיש ברמב"ם שני מונחי שכרות שונים, אחד ראינו לעיל והוא זה שהרמב"ם מגנה בחריפות מרובה, והשני מופיע בהלכות תפילה (תפילה ד יז) כאשר הרמב"ם מגדיר את מדרגתו של שיכור האסור בתפילה ככזה שאינו יכול לעמוד בפני מלך, מדרגת שכרות שאינה גבוהה. אפשר להסביר שחיוב השכרות בפורים הוא להגיע למצב של אי יכולת עמידה לפני מלך בלבד ובזה תורץ הרמב"ם