ברכת הגומל

מקורות
בבלי:	ברכות נד ב
רמב"ם:	ברכות י ח
שולחן ערוך:	אורח חיים ריט א-ט

מי צריך לברך ברכת הגומל, מתי ובאיזה אופן, ונוסח הברכה.

מי מברך

הגמרא (ברכות נד ב) מביאה דברי רב יהודה בשם רב שישנם ארבעה דצריכים להודות, וכולם נלמדים בפרק ק"ז בתהילים:
יורדי הים - "יורדי הים באניות... יודו לה' חסדו".
הולכי מדברות - "תעו במדבר בישימון דרך... יודו לה' חסדו".
מי שהיה חולה ונתרפא - "אוילים מדרך פשעם... יודו לה' חסדו".
מי שהיה חבוש בבית האסורים - "יושבי חושך וצלמות... יודו לה' חסדו".

סדר הארבעה

בתוספות (ד"ה ארבעה) העירו שבגמרא לא סידרו את הארבעה לפי הסדר שמסודרים הם במזמור, ששם מסודרים הם כך: הולכי מדבר, חבוש, חולה, יורדי הים. וכתבו התוספות שבמזמור סידר המסוכנים תחילה, ואילו בגמרא נקט המצויים תחילה. וכן כתב בשיטה מקובצת בשם רב האי גאון.
אבל רבנו יונה (ברכות מג א ד"ה ארבעה) כתב בשם רב האי גאון להיפך, שהתלמוד מנה המסוכנים תחילה, ואילו הפסוק הזכיר המצויים ביותר תחילה.

כתב החתם סופר בשו"ת (אורח חיים נא) שסדר הש"ס הוא שנים שהן ארבעה, שנים שהאדם מכניס עצמו אליהם מרצונו - יורדי הים והולכי מדברות, ועוד שנים שהסכנה מאה מאליה, שהן חולה וחבוש. הרי ארבעה מסודרים בסדר נכון.
והעיר עוד, שהפסוק 'ויזבחו זבחי תודה ויספרו מעשיו ברנה' כתוב אחרי שלושת הראשונים, שעליהם ראוי לזבוח זבח תודה, ולאחר מכן כתוב את הפסוקים על יורדי הים ולאחריהם הפסוק 'וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו'.

חבוש שנשתחרר

כתבו התוספות (ד"ה ארבעה) שדווקא חולה שנפל למטה צריך לברך, אבל אם רק חש בראשו או במעיו ואינו מוטל במיטה, אינו מברך, וכן העתיק המרדכי (ט ריב).
וכן כתב בשיטה מקובצת בשם רב האי גאון שדווקא חולה שנפל למשכב צריך לברך, ואף אם אין בו סכנה. אמנם הוסיף בשם הערוך שאפילו חש בראשו או במעיו צריך לברך אחר שנתרפא אף אם לא נפל למשכב.
ובהגהות מיימוניות (ברכות י ה) גם כן הביא שתי הדעות, אלא שהפך וכתב שהערוך הוא שמביא את רב האי גאון שמברכים אף החושש בראשו או בגרונו.

אם מברכים על שאר ניסים שקרו לאדם

כתב המאירי (ד"ה יש מי שאומר) שאלו הארבעה נאמרו בפרט שצריך לברך אף לא היה בסכנה, אך אם אירע לו סכנת נפשות וניצל ממנה, בכל דבר צריך להודות, ואף אם לא בתורת חובה, מכל מקום בתורת רשות ודאי מברך.

נוסח הברכה ופירושה

בגמרא (ברכות נד א) מובא בשם רב יהודה נוסח הברכה: "ברוך גומל חסדים טובים".
אבל ברי"ף וברא"ש הגירסה היא: ברוך גומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב". וכן הגיה הגר"א בגליון הש"ס שלו בשמם.
גם הרמב"ם (ברכות י ח) כתב כגירסת הרי"ף, אלא שכתב "הגומל..", וכן הוא בטור (אורח חיים ריט) ובשלחן ערוך (ריט א).

בבית יוסף (ריט ד"ה מאי מברך) פירש את הברכה, שאפילו לאותם החייבים כלומר הרשעים, הקב"ה גומל להם חסדים אף שאינם ראויים לכך, והמברך מצרף עצמו ואומר שאף הוא כאחד מהם שאף שאינו הגון גמלני כל טוב.

מענה השומעים

בגמרא לא מוזכר מה עונים השומעים לאחר המברך, ומסתמא אינו שונה משאר ברכות שעונים 'אמן'.
אבל הרמב"ם (ברכות י ח) כתב שהשומעים עונים 'שגמלך כל טוב הוא יגמלך סלה', וצ"ע מנין לקחו הרמב"ם.

בפני עשרה

עוד מובא בהמשך הגמרא בשם אביי שצריך לומר הודאה זו בפני עשרה, דכתיב "וירוממוהו בקהל עם", ומוסיף על זה מר זוטרא ששנים מהם רבנן, שנאמר "ובמושב זקנים יהללוהו". רב אשי מקשה שניתן להבין מן הפסוק שצריך שיהיו עשרה, ומלבדם עוד שנים שהם רבנן. ונשארת הגמרא בקושיא ואינה מתרצת את קושית רב אשי.

מחלוקת הראשונים

הרי"ף (ברכות מג א) לא הביא קושיית רב אשי, אלא רק דברי אביי ומר זוטרא שצריך עשרה וצריך שיהיו שנים מהם רבנן. ומשמע שסובר להלכה ששני החכמים אפשר שיהיו חלק מן העשרה, ולא בנוסף על העשרה. וכן הבינו הרא"ש והטור והבית יוסף בדעת הרי"ף. אבל בשיטה מקובצת (ד"ה מר זוטרא) הבין בדברי הרי"ף שסובר כתוספות שאין צורך כלל בשני חכמים אלא די בקהל של עשרה כלשהם.
גם הרמב"ם (ברכות י ח) כתב כדברי הרי"ף ששנים מן העשרה יהיו חכמים, וכן הוא בסמ"ג (עשין כז ברכת ההודאה).
בדעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג כתב לבאר הבית יוסף (ד"ה כתב רב אלפס) שכיון שהוא מילתא דרבנן עבדינן לקולא ואינו מעכב שיהיו שני תלמידי חכמים, וכן הוא בכסף משנה (י ח).

הרא"ש (ט ג) חולק על הרי"ף וסובר שכיון דלא איפשטא עבדינן לחומרא, ובעינן תרווייהו, כלומר עשרה ועוד שנים חכמים.
אבל בתוספות כתבו (ד"ה ואימא) שיש לנהוג לחומרא ולברך אפילו אין שני חכמים בקהל, אבל עשרה על על פנים בעינן. וזהו לכאורה היפך דברי הרא"ש שכתב שהחומרא היא להצריך עשרה ועוד שני חכמים. ובאמת בטור (אורח חיים ריט) כתב בדעת התוספות החומרא היא שצריך לתרווייהו, היינו עשרה ועוד שני חכמים, וכדברי הרא"ש, וכן הוא בבית יוסף (ד"ה כתב רב אלפס) ובביאור הגר"א (ריט ד"ה תרי), וכנראה שינוי גירסה היא בתוספות.

ובמרדכי (ט ריב) משמע שסובר כתוס' שבעינן תרי רבנן מלבד העשרה, אבל כתב שאם אין רבנן אעפ"כ יברך.

בשיטה מקובצת (ד"ה מר זוטרא) כתב שאם אין עשרה, ימתין מלברך עד שלושים יום שמא יזדמן לו מנין ויקיים מצוה כהלכתה, ואם לאחר שלושים יום לא מצא עשרה יברך ביחיד.

המאירי כתב (ד"ה ארבעה) שצריך עשרה ושיהיו שנים מהם תלמידי חכמים או קרובים לכך, והוסיף שאם אין שני תלמידי חכמים יברך ובתנאי שיהיו עשרה, אך בלא עשרה לא יברך כלל.

בשלחן ערוך (ריט ג) הכריע כדעת הרי"ף והרמב"ם שהשניים צריכים להיות חלק מן העשרה, והוסיף שאם אם אין ב' חכמים לא יניח מלברך.

אם בעל הנס חשיב חלק מן העשרה

בשו"ת הלכות קטנות (א רעא) כתב שכשם שבברכת חתנים החתן מן המנין, כן גם כאן בעל הנס מן המנין.
אבל בבאר היטב (ד) הביא בשם שו"ת הראנ"ח ובשם ספר יד אהרן שבעינן עשרה מלבד בעל הנס.

בירך בלא עשרה

כתב השיטה מקובצת (ד"ה אמר להו) שלכאורה מעובדא דרב יהודה משמע שאם בירך בלא עשרה ואחר כך נזדמן לו עשרה צריך לחזור ולברך, שהרי הגמרא הקשתה על מה שאמר רב יהודה לחכמים שפטרוהו מלהודות, שאלה הגמרא והרי לא היו עשרה, משמע שכיון שלא היו עשרה לא פטרוהו מלהודות וצריך לחזור ולברך.
אך בשיטה מקובצת דחה דברי האומרים כן, שאפשר לפרש את שאלה הגמרא, היאך כיוון רב יהודה לצאת לכתחילה והרי לא היו שם עשרה, אך אין הכי נמי שאם כיון ולא היו עשרה אינו חוזר ומברך.

כשאחר מברך

בסוף הסוגיה מביאה הגמרא מעשה ברב יהודה שהיה חולה ונתרפא, עלו לבקרו רב חנא בגדתאה ורבנן, ואמרו לו: "בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא" כלומר 'ברוך ה' שהביאך אלינו ולא הביאך לעפר'. אמר להם רב יהודה שבכך פטרו הם אותו מלהודות בברכת הגומל. ומוסיפה הגמרא שמדובר שהיו שם עשרה, וכן שענה רב יהודה 'אמן' אחריהם, שאם לא כן לא יצא ידי חובה בברכתם.

זמן הברכה

כתבו התוספות (ד"ה ארבעה) שנהגו לברך אחר קריאת התורה, וכן העתיק המרדכי (ט ריב), ובארחות חיים (שני וחמישי כה) נתן לזה טעם לפי שאז מצויים עשרה.

עד מתי מותר לברך

כתב השיטה מקובצת (ד"ה מר זוטרא) שאם אין עשרה, ימתין מלברך עד שלושים יום שמא יזדמן לו מנין ויקיים מצוה כהלכתה, ואם לאחר שלושים יום לא מצא עשרה יברך ביחיד.

אם צריך לעמוד בשעת הברכה

כתב הרמב"ם (ברכות י ח) 'וכיצד מברך, עומד ביניהם...'. ובכסף משנה שם וכן בבית יוסף תמה מנין לו לרמב"ם דבר זה שברכת הגומל צריכה עמידה.
בבית חדש (א) כתב לתרץ שמהפסוק 'ובמושב זקנים יהללוהו' משמע שהזקנים יושבים והמהללים עומדים.
בספר אליה רבה (ריט ג) כתב לתרץ שברכת הגומל היא כדין הלל, כלשון הפסוק 'יהללוהו', וקיימא לן (אורח חיים תכב ז) שהלל יש לומר בעמידה, ולכן גם בברכה זו שהיא כהלל יש לעמוד. ובשו"ת חת"ם סופר (אורח חיים נא) הסכים לתירוץ זה, אבל כתב עוד שהרמב"ם סבירא ליה שכל דבר של ציבור צריך עמידה מפני כבוד הציבור, וכמו שכתב לענין קריאת המגילה (מגילה ב ז), שבציבור אין לקרוא את המגילה יושב, מפני כבוד הציבור.

השלחן ערוך לא העתיק דברי הרמב"ם אלו להלכה, כנראה מפני שלא מצא להם מקור. אבל הבית חדש (א) כתב שמנהג כל ישראל לברך מעומד ואין לשנות.