הבדלים בין גרסאות בדף "חמץ שעבר עליו הפסח"
מ (שוחזר מעריכות של מגזין יהלום1 (שיחה) לעריכה האחרונה של א.א) תגית: שחזור |
|||
| (103 גרסאות ביניים של 2 משתמשים אינן מוצגות) | |||
| שורה 1: | שורה 1: | ||
{{ | {{להשלים|כל הסוגיה=כן}} | ||
{{מקורות|פסחים ב ב|פסחים כח א-כט ב|פסחים ב ב|חמץ ומצה א ד|אורח חיים תמח א,ג}} | {{מקורות|פסחים ב ב|עירובין סד ב; פסחים כח א-כט ב, לא ב|פסחים ב ב|חמץ ומצה א ד|אורח חיים תמח א,ג; תמט}} | ||
חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה. | חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה. | ||
== | == סוגיות הבבלי == | ||
ה'''משנה''' (פסחים ב ב) אומרת שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואילו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, שנאמר: "לא יראה לך שאור". | ה'''משנה''' (פסחים ב ב) אומרת שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואילו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, שנאמר: "לא יראה לך שאור". | ||
<BR/>בפשט המשנה אינו מובן הקשר בין הפסוק לבין דין חמץ שעבר עליו הפסח, שאמנם בפסוק מבואר שיש חילוק בין חמץ של ישראל לחמץ של גוי, אבל אין בו רמז לחמץ שעבר עליו הפסח. ויתבאר בגמרא להלן. | <BR/>בפשט המשנה אינו מובן הקשר בין הפסוק לבין דין חמץ שעבר עליו הפסח, שאמנם בפסוק מבואר שיש חילוק בין חמץ של ישראל לחמץ של גוי, אבל אין בו רמז לחמץ שעבר עליו הפסח. ויתבאר בגמרא להלן. | ||
| שורה 13: | שורה 13: | ||
מביאה הגמרא שני תירוצים:<BR/> | מביאה הגמרא שני תירוצים:<BR/> | ||
רב אחא בר יעקב סובר שהמשנה היא אליבא דר' יהודה, ולדעתו סובר הוא שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה | רב אחא בר יעקב סובר שהמשנה היא אליבא דר' יהודה, ולדעתו סובר הוא שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח<ref>ובתוך הפסח לשיטת רש"י מותר אף באכילה, ולתוס' ושאר ראשונים מותר רק בהנאה.</ref>. ולומד זאת מאיסור ראיית שאור, שכשם שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא רק בחמץ שלך, כך גם איסור האכילה הוא רק בחמץ שלך ולא בשל אחרים. ובאמת צריך היה התנא של משנתינו להשמיענו גם היתר אכילה וגם בתוך הפסח, אלא כיון שרצה לדבר על איסור הנאה בחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו, הזכיר את ההיתר בשל נכרי בהנאה ולאחר זמנו, אבל הוא הדין שאף באכילה מותר ואף בתוך זמנו.<BR/> | ||
רבא לעומת זאת מעמיד את המשנה אליבא דר' שמעון, שאף שמהתורה אין איסור אכילת חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום קנס הוא שקנסו חכמים הואיל ועבר על 'בל יראה ובל ימצא', וזהו דווקא בחמץ של ישראל ולא של נכרי. | רבא לעומת זאת מעמיד את המשנה אליבא דר' שמעון, שאף שמהתורה אין איסור אכילת חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום קנס הוא שקנסו חכמים הואיל ועבר על 'בל יראה ובל ימצא', וזהו דווקא בחמץ של ישראל ולא של נכרי. | ||
| שורה 19: | שורה 19: | ||
אמנם גם לפי רב אחא בר יעקב שעיקר החידוש הוא ההיתר בשל נכרי ולא האיסור בשל ישראל, יש להסביר את דברי סוף המשנה, שהביאה את הפסוק לצורך הדיוק שבו, דהיינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה (וקאי על תחילת דברי המשנה) משום שנאמר לא יראה '''לך''' - שלך אסור אתה בראייה, אבל של אחרים מותר, וכשם שמותר בראייה מותר באכילה. | אמנם גם לפי רב אחא בר יעקב שעיקר החידוש הוא ההיתר בשל נכרי ולא האיסור בשל ישראל, יש להסביר את דברי סוף המשנה, שהביאה את הפסוק לצורך הדיוק שבו, דהיינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה (וקאי על תחילת דברי המשנה) משום שנאמר לא יראה '''לך''' - שלך אסור אתה בראייה, אבל של אחרים מותר, וכשם שמותר בראייה מותר באכילה. | ||
בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שגם ר' אחא בר יעקב חזר בו והסכים שגם ר' יהודה לא מתיר | בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שגם ר' אחא בר יעקב חזר בו והסכים שגם ר' יהודה לא מתיר חמץ שאינו שלו בפסח. | ||
הראשונים כולם פסקו כדברי רבא ואליבא דר' שמעון, שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן משום קנס. | הראשונים כולם פסקו כדברי רבא ואליבא דר' שמעון, שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן משום קנס. | ||
== | === ברייתא דחנות ופועלים === | ||
ה'''גמרא''' (לא ב) מביאה ברייתא האומרת שחנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לשם, החמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן באכילה. חנות ומלאי של נכרי ופועלים ישראל נכנסים ויוצאים לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וכל שכן בהנאה. | |||
<BR/>כך שנויה הברייתא לפנינו וכן היא גירסת '''רש"י''' שמבאר (ד"ה אסור בהנאה) שאין אנו תולין בפועלים בין לקולא ובין לחומרא, אלא תולים שמן המלאי הוא. | |||
<BR/> | <BR/>אמנם '''רבנו חננאל''' (לא ב ד"ה ת"ר) גורס להיפך, שהולכים אחר הפועלים בין לקולא ובין לחומרא, ולכן אם הפועלים ישראל אסור אפילו המלאי והחנות של גוי, ואם הפועלים גויים מותר אפילו המלאי והחנות של ישראל. לגירסה זו הסכים גם ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג בעיקר נוסחי}} והסביר שחנות של ישראל עשויה להתכבד בערב פסח, ואילו בפסח עצמו אין לישראל חמץ, לכן אנו תולים בפועלים הגויים ומותר לאחר הפסח. לעומת זאת בחנות של גוי ופועלים ישראל, אנו תולים שמיד הפועלים נפל לפני הפסח, והגוי לא מנקה חנותו לפסח, לכן חמץ הנמצא שם לאחר הפסח מסתמא של ישראל הוא ועבר עליו הפסח ואסור בהנאה. ו[[#גדר הקנס|להלן]] יתבאר עוד מה לומד הרמב"ן מדין זה. | ||
<BR/> | <BR/>על גירסת רש"י שבחנות של ישראל ופועלי גוים נכנסין לשם אסור, הקשה הרמב"ן שהרי כל הבתים עשויין להתכבד מחמץ בערב הפסח ויותר יש לתלות בפועלים שמא בתוך הפסח נפל מהם? ותירץ שכל שהוחזק אבוד יש לחוש שמא מזמן מרובה היה אבוד ולא נמצא אלא עכשיו, שכיון שנמצא באבידה שלא מדעת חוששין שמא קודם הפסח אבד ושמא במקום שאין מכניסין לו חמץ היה או שבדק ולא מצא. אך סיים הרמב"ן שהגירסא הראשונה יותר נכונה. | ||
להלן יתבאר הכרעת הפוסקים והשלחן ערוך בדין זה. | |||
== חמץ של נכרי מותר בהנאה או באכילה == | == חמץ של נכרי מותר בהנאה או באכילה == | ||
| שורה 34: | שורה 36: | ||
<BR/>ב'''שאילתות דרב אחאי''' (צו עה) מובא הסבר נוסף שמה שנקטה המשנה 'הנאה' הוא משום הסיפא שבאה להשמיענו באיסור הנאה בחמץ של ישראל, לכן דיברה המשנה כולה על הנאה, אך חמץ של נכרי מותר אף באכילה. והביא לזה ראיה ממה שאמר רבא בגמרא (ל א) שכשהיו עוברים שבעת ימי הפסח, היה אומר להם רב נחמן צאו וקנו חמץ מבני חילא, כלומר מנכרים. הרי שהחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה. | <BR/>ב'''שאילתות דרב אחאי''' (צו עה) מובא הסבר נוסף שמה שנקטה המשנה 'הנאה' הוא משום הסיפא שבאה להשמיענו באיסור הנאה בחמץ של ישראל, לכן דיברה המשנה כולה על הנאה, אך חמץ של נכרי מותר אף באכילה. והביא לזה ראיה ממה שאמר רבא בגמרא (ל א) שכשהיו עוברים שבעת ימי הפסח, היה אומר להם רב נחמן צאו וקנו חמץ מבני חילא, כלומר מנכרים. הרי שהחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה. | ||
<BR/>טעם זה המובא בשאילתות מופיע גם ב'''הלכות גדולות''' (יא פסח קעט) וב'''תשובת הגאונים''' (שערי תשובה ער) וב'''רי"ף''' (ז א). | <BR/>טעם זה המובא בשאילתות מופיע גם ב'''הלכות גדולות''' (יא פסח קעט) וב'''תשובת הגאונים''' (שערי תשובה ער) וב'''רי"ף''' (ז א). | ||
ה'''שלחן ערוך''' (תמח א) פסק בפשיטות שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח. | |||
=== גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח === | === גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח === | ||
בעל ה'''עיטור''' {{היברובוקס|20516|267|ביעור חמץ קכו ג}} גם הוא כתב שמהגמרא מוכח שחמץ של נכרי מותר גם באכילה לאחר הפסח, והוסיף להביא ראיה מהברייתא | בעל ה'''עיטור''' {{היברובוקס|20516|267|ביעור חמץ קכו ג}} גם הוא כתב שמהגמרא מוכח שחמץ של נכרי מותר גם באכילה לאחר הפסח, והוסיף להביא ראיה מהברייתא לגבי חנות של גוי ופועלים ישראל הנזכרת לעיל, אך הוא כותב שאנו דוחים כל הראיות הללו ומחמירים בזה<ref>ה'''ב"ח''' (א) וה'''פרי חדש''' שתמהו על בעל העיטור מגמרות מפורשות, לא ראו דבריו בפנים, שהרי העיטור בעצמו הביא ראיות אלו, אלא שכתב שאעפ"כ אנו מחמירים בזה מפני המערימין. ועיין ב'''חק יעקב''' (תמח ג).</ref>, מפני שאנשים היו מקבלים חמץ מגוי במתנה ביום האחרון של פסח והיו מערימין בזה, לכן עלינו לנדור נדר בזה ולאסור. כדבריו כתב ב'''שבלי הלקט''' {{היברובוקס|11889|56|ז פסח סב ד"ה ובעל הדברות}} בשם '''בעל הדברות'''. | ||
<BR/>אבל ה'''רא"ש''' (פסחים ב ד) כתב לזה עצה שכשבא הגוי לתת לישראל החמץ במתנה יאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. וה'''טור''' (אורח חיים תמח) הוסיף שגם אם שותק לא קונה לו רשותו לפי שבקנין חצר הכלל הוא שהיתרא ניחא ליה דליקנה, אבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקניה, אם לא שעושה מעשה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בזה. | <BR/>אבל ה'''רא"ש''' (פסחים ב ד) כתב לזה עצה שכשבא הגוי לתת לישראל החמץ במתנה יאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. וה'''טור''' (אורח חיים תמח) הוסיף שגם אם שותק לא קונה לו רשותו לפי שבקנין חצר הכלל הוא שהיתרא ניחא ליה דליקנה, אבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקניה, אם לא שעושה מעשה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בזה. | ||
<BR/>ב'''הגהות מיימוניות''' (חמץ ומצה א ג) הובא מעשה שהיה שנכרי שלח פת לישראל ביום טוב אחרון של פסח, אך הוא לא היה בביתו באותו זמן. כשנודע לו, ציווה להצניע את החמץ בבית הנכרי. למחרת שאלו את ר"י והתיר, משום דאמרינן 'דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא', וכיון שלא היה דעת ישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר, לא קרינן ביה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. | |||
<BR/>כעין זה כתב גם ה'''רשב"א''' בתשובה {{היברובוקס|1376|90|א קעח}}, והוסיף שאין זה דווקא ביום טוב האחרון שהוא מדרבנן, אלא אפילו ביום טוב ראשון שהוא אסור בהנאה מן התורה, אינו אסור כשהניחו הגוי, לפי שהישראל לא רוצה שתקנה לו חצירו. | |||
ה'''שלחן ערוך''' (ב) פסק שגוי ששלח לישראל חמץ אפילו ביום אחרון של פסח, לא יקבל ממנו הישראל וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו, וטוב גם שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו. | |||
<BR/>בדברים אלו בעצם דוחה מרן את דעת בעל העיטור מהלכה, ופוסק כדברי הרא"ש והטור, שאין לגזור בגלל זה איסור על כל הנאה מחמץ של גוי שעבר עליו הפסח, אלא אותו אדם שמקבל חמץ מגוי, לא יקבלנו בפסח. | |||
מדברים אלו למדו הפוסקים שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הוא אפילו אם היה ברשותו רק שעה אחת בתוך הפסח ואפילו ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא רק מדרבנן, אפילו הכי נאסר החמץ בהנאה. וכן הוא להדיא ב'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה של ישראל אפילו שעה אחת בתוך הפסח הוא בכלל הקנס, שכל חמץ שיש עליו חובת ביעור, אסור אחר הפסח. | |||
כתב ה'''משנה ברורה''' (תמח ו) שאם הוא שבת או יום טוב, צריך לכפות כלי על החמץ עד הערב, אלא אם כן הביא לו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, שבשעה מועטת אין חשש שמא ישכח ויאכלנו. ואם הביא לו בחול המועד, צריך לעשות בפניו מחיצה עשרה טפחים. | |||
== גדר הקנס == | |||
לאור דברי רבא בגמרא שטעם הקנס בחמץ שעבר עליו בפסח הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ניתן להבין שרק מי שעבר על האיסור, ולכאורה במזיד, נאסר החמץ שלו, אך מי שלא עבר או שעבר באונס, וכן אחרים שלא עברו על האיסור, אין החמץ נאסר עליהם.<BR/> | |||
אך הראשונים דנים להוכיח שהקנס הוא רחב יותר, ונאסר גם במצבים שלא עבר על איסור בל יראה ובל ימצא, וכן שהחמץ נאסר גם על אחרים שלא עברו על האיסור. | |||
=== ירושלמי === | |||
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר<ref>יש גורסים 'הפקיד' את חמצו.</ref> את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא להינות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר.<BR/> | |||
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (כפי שמבאר ה'''פני משה''' שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה להינות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח. | |||
<BR/>לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה שלא באמת יפקיר חמצו כדי לזכות בו לאחר הפסח, ואילו לפי ר"ל אין אנו חוששים לזה. ומבואר שם בירושלמי שיש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו, שהטעם של הערמה אינו שייך כאן ולכן בזה גם ר' יוחנן יודה שמותר, אך לפי הטעם שאין כאן הפקר כל עוד אין זכייה, אז גם במפולת אסור לפי ר' יוחנן. | |||
<BR/>ומסיים הירושלמי שגר שמת קודם הפסח והשאיר חמץ, כולם מודים שמותר לישראל לזכות בחמצו אחר הפסח, לפי שטעם ההערמה לא שייך כאן, שהרי אינו בחיים, וגם טעם זכייה לא שייך מפני שהחמץ מופקר ועומד מעצמו ויצא מרשות הגר בשעה שמת. | |||
ה''' | === ביטל את חמצו קודם הפסח === | ||
ה'''רא"ש''' (ב ד) כותב שישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח, מן הדין מותר לאכלו, שכיון שביטלו ולא עבר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' אין לקנסו. אך מיד הוסיף שבירושלמי נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, שר' יוחנן אוסר שמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו. <BR/> | |||
כלומר, הרא"ש לומד מדברי התלמוד הירושלמי המדבר על הפקר, גם לגבי ביטול החמץ. מבואר מדבריו שיש חשש הערמה גם בביטול חמץ ולא רק בהפקר, וגם בחמץ שאינו ידוע לו ומצאו רק לאחר הפסח, ולא רק בחמץ הידוע לו ומכירו. ואמנם נראה מדבריו שדעת הבבלי אינו כן, אך הוא נוטה להכריע כהירושלמי. ובאמת ה'''טור''' (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו, וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש (ד)<ref>הרא"ש והטור שאינם מחלקים בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע, אלא אדרבה לומדים מחמת ידוע לחמץ שאינו ידוע, אף שלא ידע בו עד אחר הפסח, סוברים לכאורה שלעולם קנסינן אף שאין בו חשש הערמה. וזה לכאורה שלא כדברי החק יעקב המובא להלן.</ref>. | |||
<BR/>גם ב'''חידושי הר"ן''' (לא ב ד"ה) סובר שחמץ שעבר עליו הפסח נאסר גם כשביטלו קודם הפסח, והוכיח זאת מברייתא דחנות ופועלים שאף שהפועל שנפל ממנו החמץ ביטלו קודם הפסח, אפילו הכי אסור לאחר הפסח. וגם הוא הטעים את הדבר, כדי שלא יהיה כל אחד מערים להפקיר חמצו<ref>לכאורה מקורו בירושלמי, אך הר"ן עצמו (כט א) גורס בירושלמי 'המפקיד חמצו' ולא 'המפקיר'.</ref><ref>לכאורה דברי הר"ן הללו לקוחים מדברי הרמב"ן שיובא להלן, אלא שבעוד שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס' שזה לכאורה מתייחס לביעור, הר"ן כותב 'הפקיר או ביטל' שזה מתייחס לביטול. אמנם נראה שגם כוונת הרמב"ן היא על הביטול וההפקר, שהרי מיד בסמוך מביא דברי הירושלמי לראיה, והרי הירושלמי אינו מדבר על אונס בביעור אלא על הפקר. וייתכן שהרמב"ן לא ראה כל הבדל בין ביטול והפקר לבין ביעור לענין זה, שבשניהם אמרינן שאף שלא עבר על האיסור, מ"מ גוף החמץ נאסר.</ref>. | |||
<BR/>כן כתב ה'''רדב"ז''' בתשובה (א תפו) שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואפיל ושביטלו. | |||
לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בהנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא. | |||
<BR/>'''רבנו מנוח''' על הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) כתב שאדם שביטל חמצו ולאחר המועד מצא חמץ, ודאי מותר הוא אחר הפסח כיון שלא עבר על ב"י וב"י, ולא קנס ר' שמעון אלא בעבר. מדבריו נראה שאפילו באכילה מותר. | |||
<BR/>גם ב'''תוספות הרשב"א משאנץ''' {{היברובוקס|40704|111|לא ב ד"ה חמץ שנמצא}} כתוב להדיא שאיסור ההנאה בחמץ שעבר עליו הפסח הוא דווקא בשלא ביטלו. מבואר שאם ביטלו מותר לכל הפחות בהנאה. | |||
<BR/> | |||
בעל '''העיטור''' (עשרת הדיברות, ביעור חמץ קכ א) חילק בין הנאה לאכילה וכתב שכיון שביטלו הוי כהפקר, ומסתבר שאסור באכילה אך מותר בהנאה. וכן מחלק ה'''תשב"ץ''' {{היברובוקס|1381|201|ב קצט}} בין הנאה לאכילה, אבל מתיר רק במקום שגם היה אנוס על הביעור. | |||
<BR/>ה'''טור''' (אורח חיים תמח) דחה דברי בעל העיטור, וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה. אך ב'''בית יוסף''' (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת. ה'''בית חדש''' (ג) כתב טעם אחר, שכיון שהקנס הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא אם ביטל לא עבר על האיסור, אך באכילה על כל פנים אסרו שמא יערים. ה'''נודע ביהודה''' (מהדורא קמא יט ד"ה והנה בסימן תמח) כתב סברה אחרת, שכיון שהחשש הוא מפני הערמה, אם אינו מותר באכילה אלא רק בהנאה אין חשש להערמה, שהרי בלאו הכי בידו למכרו קודם הפסח, וגם אחר כך לא יוכל לאוכלו. אבל אם היה מותר גם באכילה, יש חשש להערמה מפני שלאכלו קודם פסח לא תמיד יכול אם זה הרבה חמץ וכד'. | |||
ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ומכאן הסכימו) כתב בשם '''חכמי לוניל''' שאם ביטל את החמץ קודם הפסח, הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר בהנאה אם אין שם הערמה, וגם הורו באחד ששכח כיכר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירו לו בהנאה, כיון שנתברר שלא היתה שם הערמה אלא שכחה. | |||
<BR/>והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי. | <BR/>והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי. | ||
== | === הפקיר חמצו קודם הפסח === | ||
לגבי הפקר חמצו קודם הפסח, כותב ה'''רקאנטי''' {{היברובוקס|49536|34|קנז}} שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה. וכן מובא ב'''הגהות אשרי''' (ד) בשם ה'''אור זרוע''' שמותר להפקיר חמץ קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח. | |||
<BR/>ה''' | |||
ה'''רדב"ז''' (ג תלו) כותב שאין לסמוך על היתר זה להפקיר חמצו קודם הפסח ולזכות בו לאחר הפסח, שאף שהתירו כן לענין פירות שביעית להפקיר ולזכות מיד, חמץ ואינו דומה לפירות שביעית מפני שצריך להוציאו למקום שאינו משתמר למשך כל ימי הפסח, ואם יסגור עליו את הדלת אין זה הפקר. ואף אם יניחנו במקום שאין בו גויים ואין מי שיזכה בו כל הפסח, אפילו הכי אין להתיר הדבר בפני עם הארץ, שעלול לבוא איסור חמץ, לפי שאינו מפקירו לגמרי מלבו. | |||
ב'''שיירי כנסת הגדולה''' {{היברובוקס|41295|168|בית יוסף ז}} הביא שאלה באדם שבא בספינה עם חמצו, ולא הספיק להגיע עד שנכנס הפסח, ורוצה להפקיר חמצו בספינה בפני בית דין, אם יכול לזכות בו לאחר הפסח ולמכרו? | |||
<BR/>והביא ש'''מהר"ש הלוי''' לא מלאו ליבו להתיר דבר זה, ותמה עליו ולדעתו מותר הדבר אף באכילה, שמה שאסר ר' יוחנן שמא יערים ולא יפקיר ויאמר שהפקיר, חשש זה לא קיים כשמפקיר בפני בית דין או בפני עדים. והוכיח כן מסוף דברי הירושלמי בנפלה עליו מפולת, שלכולי עלמא מותר אחר הפסח, כי אין כאן הערמה. | |||
=== אנוס או שוגג === | |||
הראשונים דנים עוד, מה דין חמץ שלא ביערו ולא מכרו קודם הפסח, אך היה אנוס על כך. האם גם בזה קנסו או לא. ולהלן תובא מחלוקת האחרונים אם דיון זה על הביעור מדבר על אדם שלא ביטל את החמץ, או אפילו על אדם שביטל. | |||
ה'''רמב"ן''' {{היברובוקס|52128|113|לא ב ד"ה ה"ג}} כותב שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גם כשעבר על בל יראה ובל ימצא באונס או בשוגג, והביא לזה שתי ראיות:<BR/> | |||
א. מן הברייתא הנזכרת לעיל לגבי [[#ברייתא דחנות ופועלים|חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם]], חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח, והרי ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא מוכח שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא.<BR/> | |||
ב. מהמשנה (בבא קמא צו ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי שאסור בהנאה אפילו לנגזל שלא עבר על בלי יראה ובל ימצא<ref>ב'''פרי מגדים''' (תמח אשל אברהם ג ד"ה מ"ש המחבר אנוס) כתב לדחות ראיה זו, שיש לומר שכיון שגזל את החמץ, קנאו הגזלן, ולכן אסור לכולי עלמא. ואין זה שייך לאונס של הנגזל.</ref>. | |||
ה'''ריטב"א''' {{היברובוקס|38616|21|כט א ד"ה רבא אמר}} הביא דברים דומים בשם ה'''רא"ה''' בשם הרמב"ן, והגדיר שכל ש'''ראוי לעבור עליו''' קנסו בו, אף שלא עבר ממש, כלומר כל שהחמץ ברשות ישראל, אף שאינו עובר על האיסור. | |||
<BR/>מלבד הראיה שהביא הרמב"ן מגזל חמץ, הביא הוא עוד ראיה מהגמרא להלן (ל ב) לגבי [[נכרי שהלוה את ישראל על חמצו]] והחמץ עומד בבית הגוי, שאם לא הרהינו אצלו אסור בהנאה אחר הפסח, אף שאין הישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.<BR/> | |||
לבסוף הוסיף שיוצא מכך שישנם פעמים שישראל עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ מותר בהנאה אחר הפסח, (כגון שהלוה לגוי על חמצו והוא ברשות ובאחריות הישראל, ולבסוף פודהו הנכרי, הרי שהחמץ מותר אף שישראל עבר עליו), וישנם פעמים שאינו עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ אסור, כגון נכרי שהלוה ישראל על חמצו וכנ"ל. | |||
גם דעת ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שחכמים קנסו איסור הנאה לעולם כל שעבר על בל יראה ובל ימצא, ואפילו היה שוגג או אנוס. | |||
<BR/>ה'''מגיד משנה''' כתב בדעת הרמב"ם כדברי הריטב"א, שהקנס הוא לאו דווקא בעבר על האיסור בפועל, אלא כל שראוי לעבור עליו ואפילו לא עבר, ולאפוקי מחמץ של נכרי. וכתב שההוכחה לזה היא מנכרי שהלוה את ישראל על חמצו. | |||
<BR/>ב'''כסף משנה''' הסביר שהראיה היא מכך שאם לא הרהינו אסור, אף שלא עבר על בל יראה ובל ימצא (וכמו שכתב הריטב"א), וכן ביאר ה'''גר"א'''<ref>בשו"ת '''ר' עקיבא איגר''' (כג) האריך לבאר את ראית המ"מ באופן אחר, וכנראה לא ראה דברי הריטב"א המפורשים.</ref>. | |||
מדברי ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה קנסא) היה נראה לכאורה שכל שאינו עובר על האיסור מדאורייתא או מדרבנן לא גזרו עליו, שכתב שקנסו אותו הואיל ועבר על איסור דאורייתא שהשהה בביתו, או שעבר מדרבנן כגון שהפקידו אצל הנכרי (שצריך ביעור מדרבנן). וניתן לדייק לכאורה שכל שאינו עובר לא מדאורייתא ולא מדרבנן מותר. אך ה'''כסף משנה''' כתב שגם כוונת הר"ן היא ש'''ראוי לעבור''' אף שלא עבר. | |||
<BR/>ויש להוכיח כן גם מדברי ה'''ר"ן בחידושים''' (לא ב) לגבי ברייתא דחנות ופועלים, שהעתיק דברי הרמב"ן להסכים לגירסת הר"ח שאזלינן בתר פועלים בין לחומרא בין לקולא, ולא בתר חנות, ולכן אם פועלים ישראל החמץ שלאחר הפסח אסור. וסיים שם שמזה אנו לומדים שאף שהישראל ביטל את החמץ או הפקירו ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, אסור. וזה מוכיח כדברי הכסף משנה<ref>יש להעיר שהר"ן שינה קצת מלשון הרמב"ן, שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס', והר"ן כתב 'ביטל או הפקיר', ולכאורה יש כאן שני דברים שונים, כי שוגג או אנוס הכוונה על הביעור, והיינו שעבר על ב"י וב"י אלא שהיה שוגג או אנוס, ואילו ביטול או הפקר פוטר אותו מלבער עכ"פ מדאורייתא, ואינו עובר על ב"י וב"י כלל. ומ"מ ניכר מדברי הר"ן שאמר כן בעקבות הרמב"ן, וכוונתו לאסור גם כשהיה אנוס על הביעור. וראה להלן בענין דיון האחרונים לגבי היחס בין אנוס על הביעור לבין חובת הביטול.</ref>. | |||
=== האיסור לאחרים === | === האיסור לאחרים === | ||
כתב ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה ודאמרינן קנסא) שהקנס הוא לא רק לבעל החמץ אלא גם לאחרים אסור החמץ בהנאה, והביא לזה ראיה מהגמרא בחולין (ד א) שם כתוב שחמץ של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפים, כלומר שמחליפים את חמצן עם חמץ של גוי, שכיון שיכולים הם לאכול חמץ בהיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא. מוכח מגמרא זו שאם לא היו מחליפים את החמץ בשל גוי, היה אסור לאף אחד להינות מהחמץ שלהם.<BR/> | כפי שהובא לעיל, ה'''רמב"ן''' כתב שהקנס הוא גם לאחרים, והוכיח זאת מן המשנה בבבא קמא האומרת שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לנגזל הרי שלך לפניך, ואף שהנגזל לא עבר על האיסור, אסור לו להינות מן החמץ.<BR/> | ||
כן כתב גם ה'''ר"ן''' (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה ודאמרינן קנסא) שהקנס הוא לא רק לבעל החמץ אלא גם לאחרים אסור החמץ בהנאה, והביא לזה ראיה מהגמרא בחולין (ד א) שם כתוב שחמץ של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפים, כלומר שמחליפים את חמצן עם חמץ של גוי, שכיון שיכולים הם לאכול חמץ בהיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא. מוכח מגמרא זו שאם לא היו מחליפים את החמץ בשל גוי, היה אסור לאף אחד להינות מהחמץ שלהם.<BR/> | |||
גם דעת ה'''ריטב"א''' (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה ברשות ישראל אפילו שעה אחת, אסור לכל העולם ואפילו שלא מדעת בעלים ושלא בהנאתן. | |||
<BR/>כן משמע גם מדברי ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין ה'''כסף משנה''' בדבריו. | <BR/>כן משמע גם מדברי ה'''רמב"ם''' (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין ה'''כסף משנה''' בדבריו. | ||
דעת ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא | לעומת זאת דעת ה'''מאירי''' (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא באכילה, ואמר שכן מוכח מהגמרא בחולין הנ"ל. אך הביא גם ראיה שאסור לאחרים אף בהנאה מהגמרא בבבא קמא (צו ב) שם אמרו לגבי גזל חמץ אומר לו 'הרי שלך לפניך' משמע שאין בזה שום היתר אף לא של הנאה, אבל כתב שהעיקר כדעה הראשונה. | ||
=== שלחן ערוך ואחרונים === | |||
'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2189|תמח ג}} פסק שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה בין אפילו הניחו בשוגג או אנוס. ולהלן פסק (ה) שחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח אסור אפילו ביטל. | |||
לכאורה כוונת להחמיר בכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא שדנו האחרונים מה הדין אם גם ביטל וגם היא אנוס מלבער, האם כל אחד מהסעיפים עומד בפני עצמו או שאפילו ששניהם מתקיימים אסור. | |||
ב'''חק יעקב''' כתב {{היברובוקס טוש"ע|2193|כ}} שבביטל את החמץ אינו אסור אחר הפסח אלא כשהניחו בביתו מרשותו ומדעתו ויודע ממנו כל ימי הפסח, שבזה חיישינן להערמה. אבל כל שלא ידע ממנו כל ימי הפסח או שאירע לו אונס בענין המכירה או הביעור, ורק לאחר הפסח נודע לו שלא היה מכור או שנמצא בביתו, לא חיישינן להערמה ומותר אחר הפסח על כל פנים בהנאה. וכן האריך בתשובה ב'''תורת השלמים''' {{היברובוקס|37906|50|ו}} והביא לזה ראיה מהירושלמי שלגבי נפלה עליו מפולת כתוב שאין חשש להערמה, וזאת מפני שהוא לא עשה שלא כדין, כלומר לא היה צריך לבער, ורק במקום שמוטלת עליו חובה לבער ועשה שלא כדין ולא ביער, בזה קנסינן. | |||
<BR/>כן סובר גם בעל '''ערוך השלחן''' (תמח ח) שממה שחילק השלחן ערוך וכתב אותם בשני דינים נפרדים ולא יחד מוכח שאם ביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר. | |||
לעומת זאת דעת הרב '''אליה רבה''' (יג) וכן הביא דבריו באריכות בשו"ת '''שער אפרים''' (ד) שגם אם ביטל או הפקיר כדין אסור בהנאה. אלא אם כן בהפסד מרובה מאד שאז אפשר לסמוך ולהקל. | |||
<BR/>גם ה'''נודע ביהודה''' {{היברובוקס|1497|21|מהדורא קמא יט ד"ה הנה בזה שלא נודע}} כתב להוכיח שהירושלמי שאסר בביטל משום הערמה, אוסר אף אם היה אנוס על הביעור. וכן הרמב"ם שאסר שוגג או אנוס, מדבר אפילו באדם שביטל, וביאר שכל דברי הרמב"ם לקוחים מהירושלמי ומשם למד דין זה<ref>ודלא כדברי המ"מ והכס"מ שכתבו שלמד כן מישראל שלוה מנכרי על חמצו.</ref>. | |||
ה'''משנה ברורה''' {{היברובוקס|14165|65|כה}} הכריע שאם ביטל ובדק כדין, ורק לאחר הפסח מצא, אפשר לסמוך על המקילין בהפסד מרובה. | |||
== ספק חמץ שעבר עליו הפסח == | |||
לעיל הובאה הברייתא בענין חנות של ישראל ופועלים גויים, וכן חנות של גויים ופועלים ישראל, ונמצא שם חמץ אחר הפסח. והובא שישנה מחלוקת גירסאות. לפי רש"י והרוקח {{היברובוקס|49371|122|רסח}} אזלינן בתר חנות בין לקולא ובין לחומרא, ואילו לפי ר"ח והרמב"ן אזלינן בתר פועלים. | |||
<BR/>ה'''רי"ף''' וה'''רמב"ם''' השמיטו לגמרי ברייתא זו. והאחרונים דנו בטעם הדבר. | |||
<BR/>ה'''טור''' (תמט) לעומת זאת כן הביא את הברייתא, אך לא הכריע בין הגירסאות, וכן העתיק ה'''שלחן ערוך''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|תמט א}} מבלי להכריע. | |||
ה'''בית חדש''' (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה. | |||
<BR/>כדעת הב"ח סובר גם ה'''מגן אברהם''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|ב}} והביא ראיה מה'''גמרא''' בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו '''רש"י''' ו'''תוספות''' שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש ל[[פת נכרי]], שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל {{ראה עוד|ספק חמץ שעבר עליו הפסח}} | |||
<BR/>עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר. | |||
<BR/>גם ה'''מקור חיים''' {{היברובוקס|33985|62|תמט א ביאורים ב}} הסכים עם המגן אברהם לדינא. | |||
<BR/>אבל ה'''חק יעקב''' {{היברובוקס טוש"ע|2194|א}} כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי. | |||
<BR/>ב'''משנה ברורה''' (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע. | |||
== חמץ של הפקר == | |||
ב'''ירושלמי''' (פסחים ב ב) כתוב שגר שנתגייר ומת קודם הפסח, חמצו מותר לאחר הפסח, וכל הקודם אחר הפסח זכה בו, ולזה מסכים גם ר' יוחנן שאוסר בביטל חמצו קודם הפסח. ומבארים המפרשים שהטעם הוא שכיון שמת הגר ואין לו יורשים, החמץ הוא הפקר ואינו שייך לאף ישראל ואין מי שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שנאמר 'לא יראה לך' - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר. | |||
== חמץ של שותפים == | |||
=== שותפות עם גוי === | |||
כתב ה'''חק יעקב''' (תמח ב) שמי שיש לו שותפות עם גוי בחמץ ועבר עליו הפסח, כשחולק אחר הפסח עם הגוי, חלקו של הגוי מותר בהנאה כיון שבדרבנן אמרינן [[יש ברירה]], ודין חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן. אמנם חלקו של ישראל אסור אפילו בהנאה. וכן דעת ה'''אליה רבה''' (א) וכתב שלענין אכילה צ"ע אם חמצו של הגוי מותר. | |||
<BR/>ובעל '''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} חלק וכתב שגם חלקו של ישראל מותר, כיון שמה שאמרינן אין ברירה במלתא דרבנן, זהו רק להקל ולא להחמיר, שקולא הוא שהקלו חכמים בדבריהם. לכן אין לומר דאין ברירה לחומרא ולהחמיר בחלקו של ישראל. | |||
<BR/>ב'''ערוך השלחן''' (תמח ב) חלק על זה מפני שאין ברירה בדרבנן אינו ודאי לקולא אלא עדיין ספק הוא, ואזלינן לקולא מחמת הספק. לכן כאן ממאי נפשך חצי מהחמץ אסור בכל מקום שהוא, ואם התרנו את של הנכרי, היאך נתיר את החלק שנפל ביד ישראל. | |||
=== שותפות עם ישראל === | |||
לגבי שותפות של שני ישראלים, אחד מכר חמצו לגוי קודם החג ואחד לא מכר, כתב ה'''שאגת אריה''' {{היברובוקס|14616|149|ישנות פט-צ}} שחלקו של מי שמכר מותר, וחלקו של מי שלא מכר אסור. שאף שאין ברירה, תלינן את חלקו של מי שלא מכר אצלו, וחלקו של מי שמכר אצלו. וכן הסכים ה'''ערוך השלחן''' (תמח ג). | |||
== על ידי תערובת == | == על ידי תערובת == | ||
| שורה 74: | שורה 157: | ||
[[קטגוריה: חמץ]] | [[קטגוריה: חמץ]] | ||
[[קטגוריה: עירובין סד:]] | |||
[[קטגוריה: פסחים כח.]] | [[קטגוריה: פסחים כח.]] | ||
[[קטגוריה: פסחים כח:]] | [[קטגוריה: פסחים כח:]] | ||
[[קטגוריה: פסחים כט.]] | [[קטגוריה: פסחים כט.]] | ||
[[קטגוריה: פסחים לא:]] | |||
[[קטגוריה: חמץ ומצה פרק א]] | [[קטגוריה: חמץ ומצה פרק א]] | ||
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמח]] | [[קטגוריה: אורח חיים סימן תמח]] | ||
[[קטגוריה: אורח חיים סימן תמט]] | |||
גרסה אחרונה מ־22:36, 7 בנובמבר 2020
|
יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. חלק מן התוכן מובא בצורה לא ערוכה בדף הטיוטה. ייתכן שתמצאו פירוט על כך בדף השיחה. | ||
| הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם. | |||
| משנה: | פסחים ב ב |
| בבלי: | עירובין סד ב; פסחים כח א-כט ב, לא ב |
| ירושלמי: | פסחים ב ב |
| רמב"ם: | חמץ ומצה א ד |
| שולחן ערוך: | אורח חיים תמח א,ג; תמט |
חמץ של ישראל או של נכרי שעבר עליו הפסח, אם מותר באכילה ובהנאה.
סוגיות הבבלי[עריכה | עריכת קוד מקור]
המשנה (פסחים ב ב) אומרת שחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, ואילו חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה, שנאמר: "לא יראה לך שאור".
בפשט המשנה אינו מובן הקשר בין הפסוק לבין דין חמץ שעבר עליו הפסח, שאמנם בפסוק מבואר שיש חילוק בין חמץ של ישראל לחמץ של גוי, אבל אין בו רמז לחמץ שעבר עליו הפסח. ויתבאר בגמרא להלן.
הגמרא (פסחים כח א) בתחילה מנסה להבין לפי איזה תנא שנויה משנה זו, שכן מצאנו בברייתא מחלוקת תנאים משולשת לגבי זמן איסור חמץ:
- ר' יהודה - האוכל חמץ בתוך הפסח עובר על איסור לאו וכרת, ואילו האוכל בערב פסח משש שעות ולמעלה, וכן לאחר הפסח עובר עליו בלאו.
- ר' שמעון - האוכל חמץ לפני הפסח או לאחר שעבר עליו הפסח אינו עובר עליו בלא כלום, ואילו האוכל בפסח עצמו עובר בלאו ובכרת.
- ר' יוסי הגלילי - גם במועד עצמו חמץ מותר בהנאה ואסור באכילה.
שואלת הגמרא שלכאורה משתנינו אינה מסתדרת עם אף אחד מהתנאים הנ"ל שהרי אף אחד מהם לא מחלק בין חמץ של גוי לחמץ של ישראל. לפי ר' יהודה כל חמץ אסור בהנאה אחר הפסח אפילו של נכרי, לפי ר' שמעון כל חמץ מותר בהנאה אחר הפסח אפילו של ישראל, ואילו לפי ר' יוסי הגלילי חמץ מותר בהנאה אפילו בתוך הפסח?!
מביאה הגמרא שני תירוצים:
רב אחא בר יעקב סובר שהמשנה היא אליבא דר' יהודה, ולדעתו סובר הוא שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח[1]. ולומד זאת מאיסור ראיית שאור, שכשם שאיסור 'בל יראה ובל ימצא' הוא רק בחמץ שלך, כך גם איסור האכילה הוא רק בחמץ שלך ולא בשל אחרים. ובאמת צריך היה התנא של משנתינו להשמיענו גם היתר אכילה וגם בתוך הפסח, אלא כיון שרצה לדבר על איסור הנאה בחמץ של ישראל אפילו לאחר זמנו, הזכיר את ההיתר בשל נכרי בהנאה ולאחר זמנו, אבל הוא הדין שאף באכילה מותר ואף בתוך זמנו.
רבא לעומת זאת מעמיד את המשנה אליבא דר' שמעון, שאף שמהתורה אין איסור אכילת חמץ שעבר עליו הפסח, מכל מקום קנס הוא שקנסו חכמים הואיל ועבר על 'בל יראה ובל ימצא', וזהו דווקא בחמץ של ישראל ולא של נכרי.
ממשיכה הגמרא ואומרת שלפי רבא מובן סיום המשנה שמביאה טעם מפסוק: 'לא יראה לך שאור', דהיינו שמשום שעבר על איסור 'לא יראה', קנסו על חמצו לאסרו בהנאה.
אמנם גם לפי רב אחא בר יעקב שעיקר החידוש הוא ההיתר בשל נכרי ולא האיסור בשל ישראל, יש להסביר את דברי סוף המשנה, שהביאה את הפסוק לצורך הדיוק שבו, דהיינו שחמץ של נכרי מותר בהנאה (וקאי על תחילת דברי המשנה) משום שנאמר לא יראה לך - שלך אסור אתה בראייה, אבל של אחרים מותר, וכשם שמותר בראייה מותר באכילה.
בסוף הסוגיה אומרת הגמרא שגם ר' אחא בר יעקב חזר בו והסכים שגם ר' יהודה לא מתיר חמץ שאינו שלו בפסח.
הראשונים כולם פסקו כדברי רבא ואליבא דר' שמעון, שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה מדרבנן משום קנס.
ברייתא דחנות ופועלים[עריכה | עריכת קוד מקור]
הגמרא (לא ב) מביאה ברייתא האומרת שחנות של ישראל ומלאי של ישראל ופועלים נכרים נכנסים לשם, החמץ שנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה וכל שכן באכילה. חנות ומלאי של נכרי ופועלים ישראל נכנסים ויוצאים לשם, חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה וכל שכן בהנאה.
כך שנויה הברייתא לפנינו וכן היא גירסת רש"י שמבאר (ד"ה אסור בהנאה) שאין אנו תולין בפועלים בין לקולא ובין לחומרא, אלא תולים שמן המלאי הוא.
אמנם רבנו חננאל (לא ב ד"ה ת"ר) גורס להיפך, שהולכים אחר הפועלים בין לקולא ובין לחומרא, ולכן אם הפועלים ישראל אסור אפילו המלאי והחנות של גוי, ואם הפועלים גויים מותר אפילו המלאי והחנות של ישראל. לגירסה זו הסכים גם הרמב"ן (לא ב ד"ה ה"ג בעיקר נוסחי) והסביר שחנות של ישראל עשויה להתכבד בערב פסח, ואילו בפסח עצמו אין לישראל חמץ, לכן אנו תולים בפועלים הגויים ומותר לאחר הפסח. לעומת זאת בחנות של גוי ופועלים ישראל, אנו תולים שמיד הפועלים נפל לפני הפסח, והגוי לא מנקה חנותו לפסח, לכן חמץ הנמצא שם לאחר הפסח מסתמא של ישראל הוא ועבר עליו הפסח ואסור בהנאה. ולהלן יתבאר עוד מה לומד הרמב"ן מדין זה.
על גירסת רש"י שבחנות של ישראל ופועלי גוים נכנסין לשם אסור, הקשה הרמב"ן שהרי כל הבתים עשויין להתכבד מחמץ בערב הפסח ויותר יש לתלות בפועלים שמא בתוך הפסח נפל מהם? ותירץ שכל שהוחזק אבוד יש לחוש שמא מזמן מרובה היה אבוד ולא נמצא אלא עכשיו, שכיון שנמצא באבידה שלא מדעת חוששין שמא קודם הפסח אבד ושמא במקום שאין מכניסין לו חמץ היה או שבדק ולא מצא. אך סיים הרמב"ן שהגירסא הראשונה יותר נכונה.
להלן יתבאר הכרעת הפוסקים והשלחן ערוך בדין זה.
חמץ של נכרי מותר בהנאה או באכילה[עריכה | עריכת קוד מקור]
המשנה אמרה שחמץ של נכרי מותר בהנאה אחר הפסח, אמנם הפוסקים כולם אומרים שאין הכוונה דווקא בהנאה, אלא הוא הדין שמותר באכילה, ומה שנקטה המשנה 'הנאה', נאמרו שני תירוצים:
הירושלמי (פסחים ב ב) אומר שבאמת הוא הדין שמותר אף באכילה לאחר הפסח, ומה שאמרה המשנה 'בהנאה' זהו מפני איסור אכילת פת נכרי כל השנה משום גזירת חתנות, ולא מפני החמץ שבו, שאם היתה המשנה אומרת שמותר באכילה היינו אומרים שמותר לגמרי ללא חשש פת נכרי. אמנם באמת במקום שלא נהגו איסור בפת נכרי, הוא הדין כאן שמותר אף באכילה. טעם זה הובא ברמב"ם בפירוש המשניות וברא"ש (ב ד).
בשאילתות דרב אחאי (צו עה) מובא הסבר נוסף שמה שנקטה המשנה 'הנאה' הוא משום הסיפא שבאה להשמיענו באיסור הנאה בחמץ של ישראל, לכן דיברה המשנה כולה על הנאה, אך חמץ של נכרי מותר אף באכילה. והביא לזה ראיה ממה שאמר רבא בגמרא (ל א) שכשהיו עוברים שבעת ימי הפסח, היה אומר להם רב נחמן צאו וקנו חמץ מבני חילא, כלומר מנכרים. הרי שהחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר גם באכילה.
טעם זה המובא בשאילתות מופיע גם בהלכות גדולות (יא פסח קעט) ובתשובת הגאונים (שערי תשובה ער) וברי"ף (ז א).
השלחן ערוך (תמח א) פסק בפשיטות שחמץ של גוי מותר אפילו באכילה לאחר הפסח.
גוי שנותן לישראל חמץ במתנה לפני צאת הפסח[עריכה | עריכת קוד מקור]
בעל העיטור (ביעור חמץ קכו ג) גם הוא כתב שמהגמרא מוכח שחמץ של נכרי מותר גם באכילה לאחר הפסח, והוסיף להביא ראיה מהברייתא לגבי חנות של גוי ופועלים ישראל הנזכרת לעיל, אך הוא כותב שאנו דוחים כל הראיות הללו ומחמירים בזה[2], מפני שאנשים היו מקבלים חמץ מגוי במתנה ביום האחרון של פסח והיו מערימין בזה, לכן עלינו לנדור נדר בזה ולאסור. כדבריו כתב בשבלי הלקט (ז פסח סב ד"ה ובעל הדברות) בשם בעל הדברות.
אבל הרא"ש (פסחים ב ד) כתב לזה עצה שכשבא הגוי לתת לישראל החמץ במתנה יאמר שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. והטור (אורח חיים תמח) הוסיף שגם אם שותק לא קונה לו רשותו לפי שבקנין חצר הכלל הוא שהיתרא ניחא ליה דליקנה, אבל דאיסורא לא ניחא ליה דליקניה, אם לא שעושה מעשה שניכר מתוך מעשיו שחפץ בזה.
בהגהות מיימוניות (חמץ ומצה א ג) הובא מעשה שהיה שנכרי שלח פת לישראל ביום טוב אחרון של פסח, אך הוא לא היה בביתו באותו זמן. כשנודע לו, ציווה להצניע את החמץ בבית הנכרי. למחרת שאלו את ר"י והתיר, משום דאמרינן 'דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא', וכיון שלא היה דעת ישראל לקנות חמץ בפסח עד למחר, לא קרינן ביה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.
כעין זה כתב גם הרשב"א בתשובה (א קעח), והוסיף שאין זה דווקא ביום טוב האחרון שהוא מדרבנן, אלא אפילו ביום טוב ראשון שהוא אסור בהנאה מן התורה, אינו אסור כשהניחו הגוי, לפי שהישראל לא רוצה שתקנה לו חצירו.
השלחן ערוך (ב) פסק שגוי ששלח לישראל חמץ אפילו ביום אחרון של פסח, לא יקבל ממנו הישראל וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו, וטוב גם שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו.
בדברים אלו בעצם דוחה מרן את דעת בעל העיטור מהלכה, ופוסק כדברי הרא"ש והטור, שאין לגזור בגלל זה איסור על כל הנאה מחמץ של גוי שעבר עליו הפסח, אלא אותו אדם שמקבל חמץ מגוי, לא יקבלנו בפסח.
מדברים אלו למדו הפוסקים שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח הוא אפילו אם היה ברשותו רק שעה אחת בתוך הפסח ואפילו ביום טוב האחרון (של גלויות) שהוא רק מדרבנן, אפילו הכי נאסר החמץ בהנאה. וכן הוא להדיא בריטב"א (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה של ישראל אפילו שעה אחת בתוך הפסח הוא בכלל הקנס, שכל חמץ שיש עליו חובת ביעור, אסור אחר הפסח.
כתב המשנה ברורה (תמח ו) שאם הוא שבת או יום טוב, צריך לכפות כלי על החמץ עד הערב, אלא אם כן הביא לו ביום טוב האחרון סמוך לחשיכה, שבשעה מועטת אין חשש שמא ישכח ויאכלנו. ואם הביא לו בחול המועד, צריך לעשות בפניו מחיצה עשרה טפחים.
גדר הקנס[עריכה | עריכת קוד מקור]
לאור דברי רבא בגמרא שטעם הקנס בחמץ שעבר עליו בפסח הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ניתן להבין שרק מי שעבר על האיסור, ולכאורה במזיד, נאסר החמץ שלו, אך מי שלא עבר או שעבר באונס, וכן אחרים שלא עברו על האיסור, אין החמץ נאסר עליהם.
אך הראשונים דנים להוכיח שהקנס הוא רחב יותר, ונאסר גם במצבים שלא עבר על איסור בל יראה ובל ימצא, וכן שהחמץ נאסר גם על אחרים שלא עברו על האיסור.
ירושלמי[עריכה | עריכת קוד מקור]
בירושלמי (פסחים ב ב) מובאת מחלוקת בין ר' יוחנן לריש לקיש, לגבי אדם שהפקיר[3] את חמצו בי"ג בניסן. לדעת ר' יוחנן אסור הוא להינות ממנו לאחר הפסח, ואילו לדעת ריש לקיש מותר.
ומובא שם באמוראים שני ביאורים למחלוקת זו. לפי ביאור אחד (כפי שמבאר הפני משה שם), המחלוקת ביניהם היא האם הפקר חל קודם שיגיע ליד זוכה, כלומר לדעת ר' יוחנן אע"פ שאדם הפקיר נכסיו, אין ההפקר חל עד שיבוא אחר ויזכה בהם, ולכן כאן כיון שלא זכה אחר בחמץ, אלא בא הוא אחר הפסח ורוצה להינות ממנו, הרי שלא חל ההפקר כלל ואסור. לעומת זאת לדעת ר"ל ההפקר חל בעצם אמירתו ולכן יכול הוא לזכות בו לאחר הפסח.
לפי ביאור אחר בסוגיה שם, המחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל היא בהערמה, שלדעת ר' יוחנן חיישינן להערמה שלא באמת יפקיר חמצו כדי לזכות בו לאחר הפסח, ואילו לפי ר"ל אין אנו חוששים לזה. ומבואר שם בירושלמי שיש נפקא מינה בין הטעמים, במקרה של חמץ שנפלה עליו מפולת ואחר כך הפקירו, שהטעם של הערמה אינו שייך כאן ולכן בזה גם ר' יוחנן יודה שמותר, אך לפי הטעם שאין כאן הפקר כל עוד אין זכייה, אז גם במפולת אסור לפי ר' יוחנן.
ומסיים הירושלמי שגר שמת קודם הפסח והשאיר חמץ, כולם מודים שמותר לישראל לזכות בחמצו אחר הפסח, לפי שטעם ההערמה לא שייך כאן, שהרי אינו בחיים, וגם טעם זכייה לא שייך מפני שהחמץ מופקר ועומד מעצמו ויצא מרשות הגר בשעה שמת.
ביטל את חמצו קודם הפסח[עריכה | עריכת קוד מקור]
הרא"ש (ב ד) כותב שישראל שמצא חמץ בביתו אחר הפסח, מן הדין מותר לאכלו, שכיון שביטלו ולא עבר עליו ב'בל יראה ובל ימצא' אין לקנסו. אך מיד הוסיף שבירושלמי נחלקו בזה ר' יוחנן ור"ל, שר' יוחנן אוסר שמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו.
כלומר, הרא"ש לומד מדברי התלמוד הירושלמי המדבר על הפקר, גם לגבי ביטול החמץ. מבואר מדבריו שיש חשש הערמה גם בביטול חמץ ולא רק בהפקר, וגם בחמץ שאינו ידוע לו ומצאו רק לאחר הפסח, ולא רק בחמץ הידוע לו ומכירו. ואמנם נראה מדבריו שדעת הבבלי אינו כן, אך הוא נוטה להכריע כהירושלמי. ובאמת הטור (אורח חיים רמח) פסק לאיסורא על פי הירושלמי הנ"ל, דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אע"פ שלא ביטלו, וכן הוא בקיצור פסקי הרא"ש (ד)[4].
גם בחידושי הר"ן (לא ב ד"ה) סובר שחמץ שעבר עליו הפסח נאסר גם כשביטלו קודם הפסח, והוכיח זאת מברייתא דחנות ופועלים שאף שהפועל שנפל ממנו החמץ ביטלו קודם הפסח, אפילו הכי אסור לאחר הפסח. וגם הוא הטעים את הדבר, כדי שלא יהיה כל אחד מערים להפקיר חמצו[5][6].
כן כתב הרדב"ז בתשובה (א תפו) שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ואפיל ושביטלו.
לעומת זאת מצאנו כמה ראשונים שנראה מדבריהם שחמץ שביטלו קודם הפסח ועבר עליו הפסח מותר על כל פנים בהנאה, כיון שלא עבר על בל יראה ובל ימצא.
רבנו מנוח על הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) כתב שאדם שביטל חמצו ולאחר המועד מצא חמץ, ודאי מותר הוא אחר הפסח כיון שלא עבר על ב"י וב"י, ולא קנס ר' שמעון אלא בעבר. מדבריו נראה שאפילו באכילה מותר.
גם בתוספות הרשב"א משאנץ (לא ב ד"ה חמץ שנמצא) כתוב להדיא שאיסור ההנאה בחמץ שעבר עליו הפסח הוא דווקא בשלא ביטלו. מבואר שאם ביטלו מותר לכל הפחות בהנאה.
בעל העיטור (עשרת הדיברות, ביעור חמץ קכ א) חילק בין הנאה לאכילה וכתב שכיון שביטלו הוי כהפקר, ומסתבר שאסור באכילה אך מותר בהנאה. וכן מחלק התשב"ץ (ב קצט) בין הנאה לאכילה, אבל מתיר רק במקום שגם היה אנוס על הביעור.
הטור (אורח חיים תמח) דחה דברי בעל העיטור, וכתב שאין טעם נכון לחלק בין הנאה לאכילה. אך בבית יוסף (ד"ה ומ"ש בעל העיטור) כתב לבאר טעמו של בעל העיטור, שכיון שהחשש הוא רק משום שמא יערים, אין לחשוש אלא בהנאה מרובה כלומר באכילה, אבל לא בהנאה מועטת. הבית חדש (ג) כתב טעם אחר, שכיון שהקנס הוא מפני שעבר על בל יראה ובל ימצא, ממילא אם ביטל לא עבר על האיסור, אך באכילה על כל פנים אסרו שמא יערים. הנודע ביהודה (מהדורא קמא יט ד"ה והנה בסימן תמח) כתב סברה אחרת, שכיון שהחשש הוא מפני הערמה, אם אינו מותר באכילה אלא רק בהנאה אין חשש להערמה, שהרי בלאו הכי בידו למכרו קודם הפסח, וגם אחר כך לא יוכל לאוכלו. אבל אם היה מותר גם באכילה, יש חשש להערמה מפני שלאכלו קודם פסח לא תמיד יכול אם זה הרבה חמץ וכד'.
המאירי (כח א ד"ה ומכאן הסכימו) כתב בשם חכמי לוניל שאם ביטל את החמץ קודם הפסח, הואיל ולא עבר עליו בבל יראה ובל ימצא מותר בהנאה אם אין שם הערמה, וגם הורו באחד ששכח כיכר אחד ונמצא לאחר הפסח והתירו לו בהנאה, כיון שנתברר שלא היתה שם הערמה אלא שכחה.
והמאירי עצמו כתב שלדעתו יש לאסור הואיל ואילו לא ביטל יש שם בל יראה ובל ימצא, יש כאן צד פשיעה עליו במה ששכח ולא ביער בידיים. ואפילו אם היה אנוס גמור יש לקנוס ולאסור, לפי שזהו חמץ שראוי לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, ורק חמץ של נכרי שאינו ראוי לעבור עליו מותר לאחר הפסח. וכן אם הפקיר חמצו ולא זכה בו אחר, אסור לאחר הפסח, ורק אם נפלה עליו מפולת מותר, כדאיתא בירושלמי.
הפקיר חמצו קודם הפסח[עריכה | עריכת קוד מקור]
לגבי הפקר חמצו קודם הפסח, כותב הרקאנטי (קנז) שמותר להפקיר חמצו קודם פסח ולזכות בו לאחר הפסח, ומה שאמר הירושלמי שחיישינן להערמה זהו שמא לא הפקיר, אבל אם ודאי הפקיר, מותר לאחר הפסח אף באכילה. וכן מובא בהגהות אשרי (ד) בשם האור זרוע שמותר להפקיר חמץ קודם הפסח על מנת לזכות בו אחר הפסח.
הרדב"ז (ג תלו) כותב שאין לסמוך על היתר זה להפקיר חמצו קודם הפסח ולזכות בו לאחר הפסח, שאף שהתירו כן לענין פירות שביעית להפקיר ולזכות מיד, חמץ ואינו דומה לפירות שביעית מפני שצריך להוציאו למקום שאינו משתמר למשך כל ימי הפסח, ואם יסגור עליו את הדלת אין זה הפקר. ואף אם יניחנו במקום שאין בו גויים ואין מי שיזכה בו כל הפסח, אפילו הכי אין להתיר הדבר בפני עם הארץ, שעלול לבוא איסור חמץ, לפי שאינו מפקירו לגמרי מלבו.
בשיירי כנסת הגדולה (בית יוסף ז) הביא שאלה באדם שבא בספינה עם חמצו, ולא הספיק להגיע עד שנכנס הפסח, ורוצה להפקיר חמצו בספינה בפני בית דין, אם יכול לזכות בו לאחר הפסח ולמכרו?
והביא שמהר"ש הלוי לא מלאו ליבו להתיר דבר זה, ותמה עליו ולדעתו מותר הדבר אף באכילה, שמה שאסר ר' יוחנן שמא יערים ולא יפקיר ויאמר שהפקיר, חשש זה לא קיים כשמפקיר בפני בית דין או בפני עדים. והוכיח כן מסוף דברי הירושלמי בנפלה עליו מפולת, שלכולי עלמא מותר אחר הפסח, כי אין כאן הערמה.
אנוס או שוגג[עריכה | עריכת קוד מקור]
הראשונים דנים עוד, מה דין חמץ שלא ביערו ולא מכרו קודם הפסח, אך היה אנוס על כך. האם גם בזה קנסו או לא. ולהלן תובא מחלוקת האחרונים אם דיון זה על הביעור מדבר על אדם שלא ביטל את החמץ, או אפילו על אדם שביטל.
הרמב"ן (לא ב ד"ה ה"ג) כותב שאיסור חמץ שעבר עליו הפסח הוא גם כשעבר על בל יראה ובל ימצא באונס או בשוגג, והביא לזה שתי ראיות:
א. מן הברייתא הנזכרת לעיל לגבי חנות של גויים ופועלים ישראל נכנסים לשם, חמץ הנמצא שם אחר הפסח אסור בהנאה, לפי שתולים שנפל מפועל ישראל קודם הפסח, והרי ודאי שאין הוא עובר על איסור בל יראה ובל ימצא, שהרי זה החמץ אבד ממנו והרי הוא של מוצאו, אלא מוכח שהקנס הוא אפילו אם לא עבר על האיסור אלא אנוס הוא.
ב. מהמשנה (בבא קמא צו ב) גזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך, הרי שאסור בהנאה אפילו לנגזל שלא עבר על בלי יראה ובל ימצא[7].
הריטב"א (כט א ד"ה רבא אמר) הביא דברים דומים בשם הרא"ה בשם הרמב"ן, והגדיר שכל שראוי לעבור עליו קנסו בו, אף שלא עבר ממש, כלומר כל שהחמץ ברשות ישראל, אף שאינו עובר על האיסור.
מלבד הראיה שהביא הרמב"ן מגזל חמץ, הביא הוא עוד ראיה מהגמרא להלן (ל ב) לגבי נכרי שהלוה את ישראל על חמצו והחמץ עומד בבית הגוי, שאם לא הרהינו אצלו אסור בהנאה אחר הפסח, אף שאין הישראל עובר עליו בבל יראה ובל ימצא.
לבסוף הוסיף שיוצא מכך שישנם פעמים שישראל עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ מותר בהנאה אחר הפסח, (כגון שהלוה לגוי על חמצו והוא ברשות ובאחריות הישראל, ולבסוף פודהו הנכרי, הרי שהחמץ מותר אף שישראל עבר עליו), וישנם פעמים שאינו עובר על בל יראה ואעפ"כ החמץ אסור, כגון נכרי שהלוה ישראל על חמצו וכנ"ל.
גם דעת הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) שחכמים קנסו איסור הנאה לעולם כל שעבר על בל יראה ובל ימצא, ואפילו היה שוגג או אנוס.
המגיד משנה כתב בדעת הרמב"ם כדברי הריטב"א, שהקנס הוא לאו דווקא בעבר על האיסור בפועל, אלא כל שראוי לעבור עליו ואפילו לא עבר, ולאפוקי מחמץ של נכרי. וכתב שההוכחה לזה היא מנכרי שהלוה את ישראל על חמצו.
בכסף משנה הסביר שהראיה היא מכך שאם לא הרהינו אסור, אף שלא עבר על בל יראה ובל ימצא (וכמו שכתב הריטב"א), וכן ביאר הגר"א[8].
מדברי הר"ן (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה קנסא) היה נראה לכאורה שכל שאינו עובר על האיסור מדאורייתא או מדרבנן לא גזרו עליו, שכתב שקנסו אותו הואיל ועבר על איסור דאורייתא שהשהה בביתו, או שעבר מדרבנן כגון שהפקידו אצל הנכרי (שצריך ביעור מדרבנן). וניתן לדייק לכאורה שכל שאינו עובר לא מדאורייתא ולא מדרבנן מותר. אך הכסף משנה כתב שגם כוונת הר"ן היא שראוי לעבור אף שלא עבר.
ויש להוכיח כן גם מדברי הר"ן בחידושים (לא ב) לגבי ברייתא דחנות ופועלים, שהעתיק דברי הרמב"ן להסכים לגירסת הר"ח שאזלינן בתר פועלים בין לחומרא בין לקולא, ולא בתר חנות, ולכן אם פועלים ישראל החמץ שלאחר הפסח אסור. וסיים שם שמזה אנו לומדים שאף שהישראל ביטל את החמץ או הפקירו ולא עבר על בל יראה ובל ימצא, אסור. וזה מוכיח כדברי הכסף משנה[9].
האיסור לאחרים[עריכה | עריכת קוד מקור]
כפי שהובא לעיל, הרמב"ן כתב שהקנס הוא גם לאחרים, והוכיח זאת מן המשנה בבבא קמא האומרת שהגוזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לנגזל הרי שלך לפניך, ואף שהנגזל לא עבר על האיסור, אסור לו להינות מן החמץ.
כן כתב גם הר"ן (בדפי הרי"ף ז ב ד"ה ודאמרינן קנסא) שהקנס הוא לא רק לבעל החמץ אלא גם לאחרים אסור החמץ בהנאה, והביא לזה ראיה מהגמרא בחולין (ד א) שם כתוב שחמץ של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפים, כלומר שמחליפים את חמצן עם חמץ של גוי, שכיון שיכולים הם לאכול חמץ בהיתר לא שביק היתרא ואכיל איסורא. מוכח מגמרא זו שאם לא היו מחליפים את החמץ בשל גוי, היה אסור לאף אחד להינות מהחמץ שלהם.
גם דעת הריטב"א (כח א ד"ה ושל ישראל) שכל שהיה ברשות ישראל אפילו שעה אחת, אסור לכל העולם ואפילו שלא מדעת בעלים ושלא בהנאתן.
כן משמע גם מדברי הרמב"ם (חמץ ומצה א ד) שכתב שחמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם, ומשמע אפילו לאחרים. וכן נראה שהבין הכסף משנה בדבריו.
לעומת זאת דעת המאירי (כח א ד"ה ולישראל) שלאותו ישראל שעבר על האיסור קנסו גם בהנאה ואילו לשאר ישראל אינו אסור אלא באכילה, ואמר שכן מוכח מהגמרא בחולין הנ"ל. אך הביא גם ראיה שאסור לאחרים אף בהנאה מהגמרא בבבא קמא (צו ב) שם אמרו לגבי גזל חמץ אומר לו 'הרי שלך לפניך' משמע שאין בזה שום היתר אף לא של הנאה, אבל כתב שהעיקר כדעה הראשונה.
שלחן ערוך ואחרונים[עריכה | עריכת קוד מקור]
שלחן ערוך (תמח ג) פסק שחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה בין אפילו הניחו בשוגג או אנוס. ולהלן פסק (ה) שחמץ שנמצא בבית ישראל לאחר הפסח אסור אפילו ביטל.
לכאורה כוונת להחמיר בכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אלא שדנו האחרונים מה הדין אם גם ביטל וגם היא אנוס מלבער, האם כל אחד מהסעיפים עומד בפני עצמו או שאפילו ששניהם מתקיימים אסור.
בחק יעקב כתב (כ) שבביטל את החמץ אינו אסור אחר הפסח אלא כשהניחו בביתו מרשותו ומדעתו ויודע ממנו כל ימי הפסח, שבזה חיישינן להערמה. אבל כל שלא ידע ממנו כל ימי הפסח או שאירע לו אונס בענין המכירה או הביעור, ורק לאחר הפסח נודע לו שלא היה מכור או שנמצא בביתו, לא חיישינן להערמה ומותר אחר הפסח על כל פנים בהנאה. וכן האריך בתשובה בתורת השלמים (ו) והביא לזה ראיה מהירושלמי שלגבי נפלה עליו מפולת כתוב שאין חשש להערמה, וזאת מפני שהוא לא עשה שלא כדין, כלומר לא היה צריך לבער, ורק במקום שמוטלת עליו חובה לבער ועשה שלא כדין ולא ביער, בזה קנסינן.
כן סובר גם בעל ערוך השלחן (תמח ח) שממה שחילק השלחן ערוך וכתב אותם בשני דינים נפרדים ולא יחד מוכח שאם ביטל והיה שוגג או אנוס על הביעור מותר.
לעומת זאת דעת הרב אליה רבה (יג) וכן הביא דבריו באריכות בשו"ת שער אפרים (ד) שגם אם ביטל או הפקיר כדין אסור בהנאה. אלא אם כן בהפסד מרובה מאד שאז אפשר לסמוך ולהקל.
גם הנודע ביהודה (מהדורא קמא יט ד"ה הנה בזה שלא נודע) כתב להוכיח שהירושלמי שאסר בביטל משום הערמה, אוסר אף אם היה אנוס על הביעור. וכן הרמב"ם שאסר שוגג או אנוס, מדבר אפילו באדם שביטל, וביאר שכל דברי הרמב"ם לקוחים מהירושלמי ומשם למד דין זה[10].
המשנה ברורה (כה) הכריע שאם ביטל ובדק כדין, ורק לאחר הפסח מצא, אפשר לסמוך על המקילין בהפסד מרובה.
ספק חמץ שעבר עליו הפסח[עריכה | עריכת קוד מקור]
לעיל הובאה הברייתא בענין חנות של ישראל ופועלים גויים, וכן חנות של גויים ופועלים ישראל, ונמצא שם חמץ אחר הפסח. והובא שישנה מחלוקת גירסאות. לפי רש"י והרוקח (רסח) אזלינן בתר חנות בין לקולא ובין לחומרא, ואילו לפי ר"ח והרמב"ן אזלינן בתר פועלים.
הרי"ף והרמב"ם השמיטו לגמרי ברייתא זו. והאחרונים דנו בטעם הדבר.
הטור (תמט) לעומת זאת כן הביא את הברייתא, אך לא הכריע בין הגירסאות, וכן העתיק השלחן ערוך (תמט א) מבלי להכריע.
הבית חדש (א) כתב לדקדק מדוע פירטה הברייתא לומר 'מותר באכילה וכל שכן בהנאה' וכן 'אסור בהנאה וכל שכן באכילה', והרי בכל מקום כתוב סתם 'אסור' ו'מותר' ואנו יודעים שהכוונה בין באכילה בין בהנאה? והשיב, שכיון שכאן זהו ספק בלבד, שהרי אין אנו יודעים באמת אם הוא חמץ של ישראל או לא, היינו סבורים לומר שההיתר הוא רק בהנאה ולא באכילה, קמ"ל הברייתא שההיתר הוא היתר ודאי וגם האיסור הוא איסור ודאי. ומדבריו יוצא שבמקום שאין ודאות אלא יש ספק האם החמץ שעבר עליו הפסח הוא של ישראל או של גוי, יש לאסור באכילה ולהתיר בהנאה.
כדעת הב"ח סובר גם המגן אברהם (ב) והביא ראיה מהגמרא בעירובין (סד ב) שם מובא מעשה ברבן גמליאל שהיה רוכב על החמור ורבי עילאי מהלך אחריו. מצא גלוסקין בדרך, הורה רבן גמליאן לר' עילאי ליטלו. בהמשך פגשו נכרי אחד, הורה ר"ג לר' עילאי לתת לו את הגלוסקין. ואומרת שם הגמרא שממעשה זה של רבן גמליאל למדנו שלושה דברים: א. שאין מעבירין על האוכלין. ב. שהולכים אחר רוב הולכי דרכים. ג. שחמצו של נכרי מותר בהנאה. וביארו רש"י ותוספות שם, שהולכים אחר רוב דרכים נלמד מכך שר"ג לא התיר לר' עילאי לאוכלו אלא חשש לפת נכרי, שהם היו רוב העוברים שם, ותולים שמהם נפל. וכתב המג"א שמכאן ראיה שספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה, שהרי אם לא היינו הולכים אחר רוב לתלות שזהו פת נכרי, משמע מרש"י ותוספות שהיה מותר בהנאה, אף שזהו חמץ שעבר עליו הפסח, והיינו מחמת הספק אם זהו חמץ של גוי או של ישראל (ראה עוד)
עוד כתב המג"א שאם אפשר לתלות שנעשה אחר הפסח, אפילו במקום שרוב ישראל מצויים מותר.
גם המקור חיים (תמט א ביאורים ב) הסכים עם המגן אברהם לדינא.
אבל החק יעקב (א) כתב דשרי אף באכילה, והסביר שזה הטעם שהשמיטו הרי"ף והרמב"ם את כל הסוגיה, לפי שיש בזה מחלוקת גירסאות והוי ספיקא דדינא, וכיון שהוא ספק דרבנן אזלינן בזה לקולא, שהרי אם היה בזה איזה נדנוד איסור, היה להם להרמב"ם והרי"ף להזכירו. ואת דברי התוספות בעירובין כתב לבאר באופן אחר מהמג"א, וגם ממנו הוכיח שבספק מותר באכילה לגמרי.
במשנה ברורה (תמט ה) הביא שתי הדעות ולא הכריע.
חמץ של הפקר[עריכה | עריכת קוד מקור]
בירושלמי (פסחים ב ב) כתוב שגר שנתגייר ומת קודם הפסח, חמצו מותר לאחר הפסח, וכל הקודם אחר הפסח זכה בו, ולזה מסכים גם ר' יוחנן שאוסר בביטל חמצו קודם הפסח. ומבארים המפרשים שהטעם הוא שכיון שמת הגר ואין לו יורשים, החמץ הוא הפקר ואינו שייך לאף ישראל ואין מי שיעבור עליו בבל יראה ובל ימצא, שנאמר 'לא יראה לך' - שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר.
חמץ של שותפים[עריכה | עריכת קוד מקור]
שותפות עם גוי[עריכה | עריכת קוד מקור]
כתב החק יעקב (תמח ב) שמי שיש לו שותפות עם גוי בחמץ ועבר עליו הפסח, כשחולק אחר הפסח עם הגוי, חלקו של הגוי מותר בהנאה כיון שבדרבנן אמרינן יש ברירה, ודין חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן. אמנם חלקו של ישראל אסור אפילו בהנאה. וכן דעת האליה רבה (א) וכתב שלענין אכילה צ"ע אם חמצו של הגוי מותר.
ובעל שאגת אריה (ישנות פט-צ) חלק וכתב שגם חלקו של ישראל מותר, כיון שמה שאמרינן אין ברירה במלתא דרבנן, זהו רק להקל ולא להחמיר, שקולא הוא שהקלו חכמים בדבריהם. לכן אין לומר דאין ברירה לחומרא ולהחמיר בחלקו של ישראל.
בערוך השלחן (תמח ב) חלק על זה מפני שאין ברירה בדרבנן אינו ודאי לקולא אלא עדיין ספק הוא, ואזלינן לקולא מחמת הספק. לכן כאן ממאי נפשך חצי מהחמץ אסור בכל מקום שהוא, ואם התרנו את של הנכרי, היאך נתיר את החלק שנפל ביד ישראל.
שותפות עם ישראל[עריכה | עריכת קוד מקור]
לגבי שותפות של שני ישראלים, אחד מכר חמצו לגוי קודם החג ואחד לא מכר, כתב השאגת אריה (ישנות פט-צ) שחלקו של מי שמכר מותר, וחלקו של מי שלא מכר אסור. שאף שאין ברירה, תלינן את חלקו של מי שלא מכר אצלו, וחלקו של מי שמכר אצלו. וכן הסכים הערוך השלחן (תמח ג).
על ידי תערובת[עריכה | עריכת קוד מקור]
הגמרא (ל א) מביאה דברי רבא שתערובת חמץ אינה אסורה לאחר הפסח, לפי שכל האיסור הוא מטעם קנס ואליבא דר' שמעון, אך על ידי תערובת לא קנסו.
לסוגיה זו בהרחבה, ראו תערובת חמץ קודם זמנו ולאחר זמנו
הערות שוליים[עריכה | עריכת קוד מקור]
- ^ ובתוך הפסח לשיטת רש"י מותר אף באכילה, ולתוס' ושאר ראשונים מותר רק בהנאה.
- ^ הב"ח (א) והפרי חדש שתמהו על בעל העיטור מגמרות מפורשות, לא ראו דבריו בפנים, שהרי העיטור בעצמו הביא ראיות אלו, אלא שכתב שאעפ"כ אנו מחמירים בזה מפני המערימין. ועיין בחק יעקב (תמח ג).
- ^ יש גורסים 'הפקיד' את חמצו.
- ^ הרא"ש והטור שאינם מחלקים בין חמץ ידוע לחמץ שאינו ידוע, אלא אדרבה לומדים מחמת ידוע לחמץ שאינו ידוע, אף שלא ידע בו עד אחר הפסח, סוברים לכאורה שלעולם קנסינן אף שאין בו חשש הערמה. וזה לכאורה שלא כדברי החק יעקב המובא להלן.
- ^ לכאורה מקורו בירושלמי, אך הר"ן עצמו (כט א) גורס בירושלמי 'המפקיד חמצו' ולא 'המפקיר'.
- ^ לכאורה דברי הר"ן הללו לקוחים מדברי הרמב"ן שיובא להלן, אלא שבעוד שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס' שזה לכאורה מתייחס לביעור, הר"ן כותב 'הפקיר או ביטל' שזה מתייחס לביטול. אמנם נראה שגם כוונת הרמב"ן היא על הביטול וההפקר, שהרי מיד בסמוך מביא דברי הירושלמי לראיה, והרי הירושלמי אינו מדבר על אונס בביעור אלא על הפקר. וייתכן שהרמב"ן לא ראה כל הבדל בין ביטול והפקר לבין ביעור לענין זה, שבשניהם אמרינן שאף שלא עבר על האיסור, מ"מ גוף החמץ נאסר.
- ^ בפרי מגדים (תמח אשל אברהם ג ד"ה מ"ש המחבר אנוס) כתב לדחות ראיה זו, שיש לומר שכיון שגזל את החמץ, קנאו הגזלן, ולכן אסור לכולי עלמא. ואין זה שייך לאונס של הנגזל.
- ^ בשו"ת ר' עקיבא איגר (כג) האריך לבאר את ראית המ"מ באופן אחר, וכנראה לא ראה דברי הריטב"א המפורשים.
- ^ יש להעיר שהר"ן שינה קצת מלשון הרמב"ן, שהרמב"ן כתב 'שוגג או אנוס', והר"ן כתב 'ביטל או הפקיר', ולכאורה יש כאן שני דברים שונים, כי שוגג או אנוס הכוונה על הביעור, והיינו שעבר על ב"י וב"י אלא שהיה שוגג או אנוס, ואילו ביטול או הפקר פוטר אותו מלבער עכ"פ מדאורייתא, ואינו עובר על ב"י וב"י כלל. ומ"מ ניכר מדברי הר"ן שאמר כן בעקבות הרמב"ן, וכוונתו לאסור גם כשהיה אנוס על הביעור. וראה להלן בענין דיון האחרונים לגבי היחס בין אנוס על הביעור לבין חובת הביטול.
- ^ ודלא כדברי המ"מ והכס"מ שכתבו שלמד כן מישראל שלוה מנכרי על חמצו.