זמן תפילת שחרית

מקורות
משנה:	ברכות ד א
בבלי:	ברכות כו א-ב, כז א
רמב"ם:	תפילה ג א
שולחן ערוך:	אורח חיים פט א,ח

ממתי ועד מתי ביום אפשר להתפלל תפילת שחרית, ואיזה זמן הוא הטוב ביותר.

סוף הזמן

גמרא

במשנה (ברכות ד א) מובאת מחלוקת בין רבי יהודה לחכמים לגבי סוף זמן תפלת השחרית. לדעת חכמים סוף זמן התפילה הוא עד חצות, ואילו ר' יהודה סובר עד ארבע שעות בלבד.
ובגמרא (כו א) מובאת ברייתא האומרת שזמן קריאת שמע הוא עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפילה, ומשמע מזה שזמן תפילה הוא מיד אחר הנץ החמה. אך מבארת הגמרא שזוהי לא חובה אלא שכך נוהגים היו הותיקין, אבל מעיקר הדין זמנה הוא עד חצות או עד ארבע שעות כמובא במשנה.

בהמשך מביאה הגמרא את המשנה במכת עדויות (ו א) שמפרטת מספר הלכות שהעיד עליהן ר' יהודה בן בבא, ואחת מהן היא שתמיד של שחר קרב בארבע שעות.
מזה לומד רב כהנא (כז א) שהלכה כר' יהודה שאמר שתפילת שחרית עד ארבע שעות, שכן תפילת שחרית היא כנגד תמיד של שחר, וכשם שהתמיד לא קרב אחר ארבע שעות, כן הדין גם בתפילה.
וכן פסקו הרמב"ם (תפילה ג א) והשלחן ערוך (אורח חיים פט א) וכל הפוסקים, שהלכה כר' יהודה.

עד ועד בכלל

בדעת ר' יהודה שאמר עד ארבע שעות, מתלבטת הגמרא האם הכוונה עד ועד בכלל, כלומר שיכול להתפלל כל שעה רביעית עד סופה, או עד ולא עד בכלל, כלומר שמתפלל כל שעה שלישית, אבל משהגיע שעה רביעית אינו יכול להתפלל. ולאחר שקלא וטריא מסיקה הגמרא שהדין הוא עד ועד בכלל, כלומר שיכול להתפלל גם כל שעה רביעית.

המתפלל לאחר זמנה

כתב הרי"ף (יח א) שאף שאין הלכה כחכמים שאמרו עד חצות אלא כר' יהודה שאמר עד ארבע שעות, אם טעה והתפלל לאחר ארבע שעות, יש לו שכר תפילה, אך לא שכר תפילה בזמנה. וכן העתיק הרא"ש (ד א).
גם הרמב"ם (תפילה א ג) כתב הלכה זו, אלא שכתב כן לא רק בטעה ואיחר להתפלל, אלא אף אם עבר במזיד והתפלל אחר הזמן.
עוד משמע ברמב"ם שכן הדין רק אם התפלל עד חצות היום אבל אחר חצות אינו יכול להתפלל, ואילו הרי"ף והרא"ש לא הזכירו במפורש עד חצות, ומשמע בדבריהם ששכר תפילה שלא בזמנה יש גם לאחר חצות.

המקור לדין

הגמרא (ברכות כו א) אומרת שאדם שטעה ולא התפלל שחרית, מתפלל מנחה שתיים, ומקשה שם הגמרא שלכאורה מוכח מזה שניתן להתפלל גם לאחר חצות, ולא כדברי המשנה שהגבילה את זמן תפילת שחרית?
ומתרצת שאמנם ניתן להתפלל כל היום, אך עד חצות מקבלים על זה שכר תפילה בזמנה, ואילו אחר חצות לא מקבלים אלא שכר תפילה בלבד.
נמצא שלפי חכמים שזמן תפילה הוא עד חצות, מ"מ גם אחר חצות יש לו שכר תפילה שלא בזמנה.

בית יוסף

הבית יוסף (אורח חיים פט ד"ה ואם עבר) העלה אפשרות שגמרא זו היא מקור לדברי הראשונים בדין זה, שכשם שלדעת חכמים המתפלל אחר חצןת מקבל שכר תפילה שלא בזמנה, כן הדין לר' יהודה לאחר ארבע שעות דקיימא לן כוותיה, ולכן כתבו הראשונים שהמתפלל אחר ארבע שעות מקבל שכר תפילה שלא בזמנה. והוסיף הב"י שלפי זה מה שכתב הרמב"ם 'עד חצות' הוא שלא בדווקא, אלא הוא הדין גם לאחר חצות, והפוסקים לא דקדקו בזה.
אך הבית יוסף דוחה אפשרות זו, מפני שאם כן היה צריך להיות הדין שמותר להתפלל אחר ארבע שעות רק אם טעה או נאנס, אבל הרמב"ם כתב במפורש שדין זה הוא גם בעבר במזיד.
לכן מסיק הבית יוסף שמקור דין זה הוא לא מהגמרא הנ"ל, אלא שהפוסקים רצו למעט במחלוקת התנאים, ולכן אף שהלכה כר' יהודה, מכל מקום המתפלל עד חצות כרבנן, מקבל שכר תפילה שלא בזמנה. ולפי זה חצות הוא בדווקא, ולא עד זמן מנחה.

בית חדש

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה.

טורי זהב

פסקה זו לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיסוגיה והשלימו אותה.

בין חצות לזמן מנחה

דעת הבית חדש שמותר להתפלל אף אחר חצות עד זמן מנחה, אבל המגן אברהם (ה) סובר שאחר חצות אסור כבר להתפלל שחרית, וימתין לזמן מנחה ויתפלל שתים.

תחילת הזמן

קודם הנץ החמה

כתב הרא"ש (ד א) שאף שעיקר זמן תפילת שחרית הוא עם הנץ החמה, כפי שלמדו בגמרא (ברכות ט ב) מהפסוק: "ייראוך עם שמש", מ"מ תחילת זמנה הוא משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח דומיא דתמיד של שחר, ולכן אם התפלל קודם הנץ יצא. והביא מקור לדבריו מהמשנה (יומא ג א), שם מבואר שתמיד של שחר זמנו מעלות השחר כשיאיר פני המזרח.
כעין זה כתב הרמב"ם (תפילה ג ז) שבשעת הדחק אם התפלל שחרית אחר שעלה עמוד השחר יצא (ולא הזכיר האיר פני המזרח).
ובשלחן ערוך (אורח חיים פט א) פסק כדברי הרא"ש שאם התפלל משעלה עמוד השחר והאיר פני המזרח יצא. ובביאור הגר"א (אורח חיים פט א) הזכיר לזה מקור נוסף, שהוא כמו כל המצוות שזמנן ביום, שמבואר במשנה (מגילה ב ה-ו) שדבר שמצוותו ביום כשר כל היום.

עלה השחר או האיר מזרח

המגן אברהם (ג) כתב שאחר עלות השחר יצא, ואין צורך להמתין שיאיר פני המזרח, וכן דעת הפרי חדש ("דה ואם התפלל). אבל המשנה ברורה (ב) למד מדברי המחבר שקודם האיר מזרח לא יצא אף בדיעבד.

ביוצא לדרך

איתא בגמרא (ברכות ל א) שאביו של שמואל וכן האמורא לוי כשהיו צריכים לצאת לדרך היו מקדימים ומתפללים, ולאחר שהגיע זמן קריאת שמע היו קוראים אותה. ומבואר מזה שניתן להתפלל לפני זמן קריאת שמע.
אמנם דין זה נתון במחלוקת התנאים, שיש תנא בברייתא שאומר שמי שהשכים לישב בקרון או בספינה מתפלל, ולאחר מכן כשמגיע זמן קריאת שמע קורא. וסובר התנא הזה שאף שבאופן כזה אין כאן סמיכת גאולה לתפילה, מ"מ עדיף להתפלל מעומד מאשר לסמוך גאולה לתפילה. האמוראים לוי ואביו של שמואל עשו כדעת התנא הזה.
לעומת זאת דעת התנא ר' שמעון בן אלעזר שאף כשצריך לצאת לדרך, עדיף להתפלל בזמנה ולסמוך גאולה לתפילה, ואף שלא יכול להתפלל מעומד.

רש"י (ד"ה וליעביד) כתב שאביו של שמואל ולוי מתפללים קודם היום. והבינו התוספות (ל א ד"ה אבוה) בדבריו שהיו מתפללים קודם עמוד השחר. והתוספות עצמם דחו זאת וכתבו שקודם עמוד השחר אי אפשר להתפלל מפני שהוא עוד לא יום, אלא שהיו מקדימים קודם הנץ החמה, אך אחרי שעלה עמוד השחר, שאף שמותר לעשות כן, זהו לא עיקר זמן תפילה.

בגדר אונס ושעת הדחק

הרשב"א (ח ב ד"ה ולענין) שלא מדובר ביוצא לדרך למקום סכנה (שהרי אם כן גם קריאת שמע היה להם לקרוא משעלה עמוד השחר), אלא ביוצא לדרך בלא סכנה, וכיון שצריך להתפלל בעמידה ובכוונה, ואינו יכול בדרך, מותר להתפלל קודם הנץ החמה.