בישול אחר בישול

		יש להשלים סוגיה זו: בסוגיה זו חסר מידע בסיסי או הרחבות נוספות מעבר למידע שכתוב. וכן דרוש סידור פיסקאות. ייתכן שתמצאו פירוט על כך בדף השיחה.
		הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.	עריכה

מקורות
משנה:	משנה שבת פרק ב'
בבלי:	בבלי כ.
רמב"ם:	רמב"ם פ"ט ה"ג
שולחן ערוך:	שלחן ערוך שי"ח ד, ה', טז

הסוגיא עוסקת בהלכות בישול בשבת, בשאלה האם יש בישול אחר בישול בשבת. דהיינו, האם עוברים איסור בישול על דבר שכבר התבשל? ראשית נעסוק בנושא מהו יבש ומהו לח, נדון מה דין דבר שהופך מיבש ללח. לבסוף נעסוק בשאלה האם יש בישול אחר אפיה ולהפך.

בישול אחר בישול

הגמרא בשבת קמה: אומרת שמותר לשרות בחמין דבר שבא בחמין בערב שבת, כלומר דבר שנתבשל אין בו עוד משום בישול. וכן מובא בגמרא כ. מצינו מספר שיטות בראשונים הדנות מתי יש בישול אחר בישול ומתי אין. תחילה יובאו הדברים בסיכומם, ולאחר מכן יוסברו:

("בן דורסאי" = שליש או חצי בישול (מחלוקת ראשונים) )

בן דרוסאי לח קר-

כל הראשונים-אסור

רשב"א –מותר

בן דורסאי לח חם-

טור(רש"י)-אסור

רא"ש- מותר רמב"ם-אסור רשב"א-מותר תוס' -אסור מדרבנן

בן דורסאי יבש קר

טור (רש"י)– אסור

רא"ש- מותר רמב"ם-אסור רשב"א- מותר תוס'-אסור מדרבנן

בן דורסאי יבש חם

טור(רש"י)-אסור

רא"ש- מותר רמב"ם-אסור רשב"א-מותר תוס'-אסור מדרבנן

כל צרכו לח קר

טור(רש"י)-אסור

רא"ש-אסור רמב"ם-מותר רשב"א ותוס'-מותר

כל צרכו לח חם

לכו"ע מותר- כיוון שזה מבושל

כל צרכו יבש קר

לכו"ע מותר

כל צרכו יבש חם

לכו"ע מותר

א"כ כשהאוכל מבושל כל צרכו ועדיין חם, ודאי שמותר להמשיך לחמם לכו"ע- כי זה נקרא מבושל. וכן כשזה מבושל בן דרוסאי והצטנן לכו"ע אסור כיון שהוא מבשל. כמו כן כולם מסכימים שכאשר האוכל יבש ומבושל כל צרכו- גם אם הצטנן, מותר לחממו ואין זה נקרא בישול כי גם כשהוא מקורר יש עליו שם מבושל. המחלוקת הם כאשר א. המאכל לח והגיע לכל צרכו והצטנן, האם זה כיבש ומותר או שאסור. (האם המאכל שהצטנן נקרא מבושל או לא). ב. כאשר המאכל התחמם בשיעור של בן דרוסאי והוא חם בין בלח ובין ביבש, האם מותר להוסיף עד כל צרכו או אסור. (המח' היא האם בן דרוסאי הוא מקסימום הבישול ומעבר אליו אין בישול).

מצינו א"כ שתי שיטות המקבילות בין תוספת בישול בב"ד לח חם, לבין חימום לח שנצטנן (טור ורשב"א) ומאידך שני שיטות המחלקות ביניהם (רא"ש ורמב"ם).

	|לח שהיצטנן	יבש
מאכל בן דורסאי	רשב"א אין בישול רמב""ם רא"ש רש"י יש בישול	רשב"א רא"ש אין בישול רמב"ם רש"י יש תוס' מדרבנן
מבושל כל צורכו	רמב"ם ורשב"א אין בישול רא"ש רש"י יש בישול	אין בישול לכו"ע

א) הטור והב"י (שי"ח, ד') וכן נראה שיטת רש"י אוסר בשני המקרים הנ"ל שמאחר שיש תוספת תיקון בבישול מתחייב, אמנם לא כל שיפור מחייב שהרי מצטמק ויפה לו מותר, אלא רק תיקון משמעותי.

הרשב"א(לט "כל שבא בחמין") לעומת זאת מתיר בשני המקרים. ואפשר להסבירו בשני דרכים:1) אע"פ שיש בישול אחר בישול, צריך תיקון משמעותי. וחימום לח וכן תוספת בישול בב"ד אינה נחשבת בישול משמעותי. 2) המנחת חינוך רוצה להסביר ולומר שלשיטת הרשב"א אין בישול בדבר שכבר נתבשל ורק בישול ראשוני אסור, ואע"פ שודאי יש תיקון בתוספת בישול מ"מ לא שייך בכך בישול וע"כ בין בלח ובין ביבש אין בישול אחר בישול. לפ"ז אומר המנ"ח, שלרשב"א אין בישול במים ובמתכת שכמו שבלח אין בישול אחר בישול אע"פ שהצטנן ולא ניכר בו בישולו, כך גם במים ובמתכת שהצטננו יהיה מותר אע"פ שלא ניכר בישולם הראשון. אמנם לגבי חימום מים שנתבשלו, החזון איש חולק ואומר- שכאשר לא ניכר הבישול הקודם כלל, יהיה אסור. ולכן אוסר מים שהתקררו, וכ"ש במתכת שהתקררה יהיה אסור לכו"ע כיון שכבר אין ניכר הבישול הראשוני כלל. האג"ט אומר שהרשב"א יתיר גם במים משום שכבר נעשה בהם בישול ושוב אין בהם בישול, אך יאסור במתכת שבושלה והתקררה כיון שלא ניכר כלל בישולה הקודם. הפמ"ג רוצה לומר שגם לשיטות שיש בישול אחר בישול (כטור) בלח שהצטנן, כל זה במים יין ושמן שהם נאכלין חיין וחימומם זה עיקר הבישול, אך ברוטב וכד' שנאכל רק אחרי שבישלוהו, אחרי בישול ראשוני כבר יהיה מותר.

ב) הרמב"ם(פ"ט הל' ה) מתיר לח שנצטנן בכל צרכו ואוסר ב"ד חם, הסבר הוא החילוק כך שבעקרון הוא מסכים לטור שיש תוספת בישול בדבר מבושל (גם כאשר היה בישול ראשוני), אלא שסובר שחימום לח אינו נחשב תיקון משמעותי, ואילו תוספת בישול ממב"ד לכל צרכו נחשבת תיקון מאכל משמעותי. כך גם משמע מלשונו של הרמב"ם שכתב את ההיתר של מבושל כל צרכו עם ההיתר של דבר שנאכל חי וכמו ששם הסברא היא שאין תיקון משמעותי, כך גם בדבר המבושל כל צרכו אין תיקון משמעותי בחימומו. (עיין בביאור דברי הרמב"ם בערוך השולחן סי' שיח סע' יט)

הרא"ש(פ"ג ס' י, יא') פוסק הפוך מהרמב"ם וסובר שחימום לח קר אע"פ שמבושל כל צרכו אסור, ואילו תוספת בישול בב"ד חם מותרת. לכאורה אמרנו מסברא ששיש יותר תיקון בב"ד חם מאשר חימום לח, אלא צריך לומר כפי שהסביר המנחת חינוך ברשב"א שאין בישול בדבר שנתבשל, וע"כ מאכל שבושל לב"ד אין בו עוד משום בישול, אמנם בחימום דבר לח יש משום בישול כיוון שברגע שנצטנן לא ניכר בו הבישול הקודם, וע"כ נחשב כאילו עוד לא בושל והחימום עכשיו הוא בישולו הראשוני. אמנם הרא"ש מחייב דווקא בלח מאחר שביבש קר עדיין ניכר בו בישולו הקודם.

נראה מהרא"ש שהנקודה המרכזית בבישול אחר בישול היא לא התיקון של המאכל, שהרי בב"ד יש תיקון ומותר, אלא הנקודה היא שלא יהיה זכר לבישול הקודם, ואז שייך לומר שחייב בבישול אחר בישול. ראיה לכך היא מבישול צבע שאומר הרא"ש שיש בו בישול לעולם כאשר נצטנן, ואם עדיין חם אין בו בישול אע"פ שאין תיקון בבישול צבע קר יותר מאשר צבע חם אלא ודאי שבקר לא ניכר הבישול הקודם ולכן אסור.

ר' ירוחם ור' יונה(מובא בב"י) כותבים שלח שנצטנן, אם מצטמק ויפה לו יש בו משום בישול, ואם מצטמק ורע לו מותר ובב"ד חם אין בו בישול. לכאורה יש לשאול אם נאמר שהחימום של הלח יוצר את החיוב, א"כ למה יש חילוק בין מצטמק וטוב לו לבין מצטמק ורע לו, הרי סוף סוף החימום הוא הבישול? אלא צריך לומר שלא החימום עצמו הוא הבישול, אלא שיש חילוק בין תבשיל שניכר בישולו לבין תבשיל שלא ניכר בישולו, שכאשר ניכר בישולו הקודם אנו לא מתייחסים לתיקון שנוצר מאחר שאין זה תיקון ראשוני, אבל כאשר לא ניכר הבישול הקודם במאכל אז יש משמעות לתיקון שנוצר, שמאחר שאין זכר לבישול הקודם, התיקון הנוסף נחשב בישול. ע"כ במאכל שמצטמק ויפה לו שלא ניכר בו בישולו הקודם חייב ואילו במצטמק ורע לו שאין כלל תיקון ודאי שיהיה פטור.

הלכה למעשה

'בשו"ע' בסי' שי"ח סעיף ד' נפסק כטור ורש"י- יבש כל צרכו שהצטנן מותר לחמם. לח כל צרכו שהצטנן אסור לחמם. בין יבש ובין לח בן דרוסאי חם אסור לחמם לכל צרכו.

בסע' טו' אומר השו"ע לגבי לח שהצטנן שאסור אפי' מבושל כל צרכו (ויבש מותר).

אומנם בסעי' ח הביא את לשון ר' ירוחם שמצוי"ל אסור להחזירו ונחלקו באחרונים בביאור דבריו. הגר"א יישב שהעיקר כמו שכתב בסעיף ד כדעת רש"י והטור ומה שכתב את לשון ר' ירוחם זה כיוון שהתחיל לצטט את דבריו. המג"א חולק שהעיקר בשו"ע כסעיף ח אלא שכיוון שסמך על דבריו כאן לא טרח להביא את דין מצוי"ל בסעיף ד. בעגלי טל מחלק בין בישול לחימום, שבסעיף ד דיבר על חימום מים ושם עיקר אם מתחמם או לא כי אין משמעות לבישול שלהם לאחר שהצטננו ובסעיף ח דיבר על בישול תבשיל שאז משנה האם מצטמק ויפה לו או לא.

ומביא הרמ"א(שי"ח טו) את הדעות המובאות לעיל (רמב"ם רשב"א) שמותר לחמם גם לח שהצטנן. ומסיים הרמ"א- "ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי". ויש להבין מהו הפסק הזה של הרמ"א. לכאורה מסברא היינו אומרים ששיעור יד סולדת שהוא שיעור בישול דאורייתא, ברגע שהתבשיל הצטנן פחות משיעור זה מיד נכנסים למח' רא"ש רמב"ם, האם מותר לחמם אפי' שנצטנן לגמרי, או שכשירד מיד סולדת אסור, מהו א"כ הגדר שאומר הרמ"א שכל עוד לא הצטנן לגמרי מותר לחמם? הרי למתירים מותר גם לאחר שהצטנן לגמרי, ולאוסרים כבר ביד סולדת אסור?

::ישנם שני כיוונים מרכזים באחרונים ובתוכם מס' דרכים-

א. הרמ"א פוסק להלכה כדעות המקלות שמותר לחמם לח שהצטנן ואפי' נצטנן לגמרי, אולם-

1. מחצית השקל-(שם) ישנה החמרה מדרבנן כשנצטנן לגמרי מדיני החזרה בשבת, כיון שנראה כבישול לכתחילה שאסור לשים מאכל קר על האש בשבת (מיחזי כמבשל), וע"כ הדין הזה נכון גם ביבש שהצטנן שצריך שלא יצטנן לגמרי ע"מ שלא יהיה איסור החזרה. (אמנם קשה לומר כך שהרי הרמ"א דיבר על מקום שאין איסור החזרה דרבנן שהרי כותב מפורש שמדובר סמוך לאש?).

2. פמ"ג (שם)- אסור כשהצטנן לגמרי כי זה נראה כתיקון קצת, כלומר אע"פ שאין בישול כלל בכ"ז ישנה קבלה של עמ"י לא לשים על האש כי זה קצת תיקון. וזה כמובן רק בלח ולא ביבש כי רק לח נראה תיקון קצת.

3. חזו"א- גזרה כי לא רואים שזה מבושל ויבאו לשים גם דבר שאינו מבושל כמו במים שאין רואים שהם רתוחים.

ב. הרמ"א פוסק להלכה כשו"ע וכדעות האוסרות לחמם לח שהצטנן. ובכ"ז דיבר על "לא נצטנן לגמרי" כי-

1. אגלי טל-(יח' השמטה ב') האג"ט מחדש שני חידושים- 1. מאכל בן דרוסאי הינו גם פחות מיד"ס עד שיעור של "לא נצטנן לגמרי" דהיינו שכל עוד שאפשר לשתות ע"י הדחק גם אם זה פחות מיד"ס זה עדיין נחשב בן דרוסאי. 2. לדעת האג"ט גם האוסרים לחמם מבן דורסאי ועד כל צרכו זהו רק איסור דרבנן, וכך רוצה לומר ברש"י וכו'. והצירוף של שני החידושים דהיינו שבן דרוסאי זה נאכל ע"י הדחק, וכן שמדובר רק באיסור דרבנן ויש שיטות ראשונים שמתירות לגמרי, הצירוף של כל זה מביא את הרמ"א להתיר מלא נצטנן לגמרי ומעלה. שבזה יש מתירים וזה רק דרבנן שזה עדיין בן דרוסאי. אמנם פחות משיעור זה, זה כבר איסור דאורייתא ואסור. ולשו"ע שאוסר מיד"ס- כי מבן דרוסאי לכל צרכו זה דאורייתא ולכן אין לו את החשבון הזה.

ואמנם יש לשאול והרי כתוב שבישול זה ביד סולדת? ת: לבשל בתחילה זה רק ביד"ס, אך אם מבושל וכעת הצטנן גם כשנאכל ע"י הדחק יש לזה שם מבושל כי לבטל שם מבושל צריך שלא יהיה ראוי כלל לאכילה. (וכן מצינו בטומאה ובפסחים). (והאחרונים דלעיל לא מקבלים את הגדר הזה של נאכל ע"י הדחק, אלא הם מבינים שזה שיעור פחות יותר- י"א שזהו שיעור של טמפרטורת החדר)

2.תהל"ד- באמת נצטנן זה איסור מדאורייתא כדעות האוסרות. אולם מתיר בלא נצטנן לגמרי ע"פ הסברא המובאת לעיל, שהדיון בסוגיא הוא האם הבישול הראשון מינכר ואז אין אחריו בישול או לא מינכר ויהיה בישול אחריו. ואם זו הסברא הרי שיש מקום לגדר ביניים. באמת יש בישול אחר בישול בלח שהצטנן כי זה אינו מספיק ניכר, אך אם לא הצטנן לגמרי זה עדיין נחשב ניכר. א"כ כיון שהנקודה אינה הבישול שהוא ביד"ס אלא הניכרות, זה עדיין ניכר ואפי' הרא"ש יודה בזה. מה אומר על כך השו"ע האוסר כבר ביד"ס? היה אפשר לומר שהשו"ע סובר שהנקודה היא בישול ולא ניכרות ולכן כבר פחות מיד"ס אסור. אך מצאנו בשו"ע בלח שהצטנן שהגדר הוא יד"ס ורק פחות מכך אסור להחזיר ליד"ס, אך מעל יד"ס מותר להעלות. ולמרות שלח בן דרוסאי אסור להעלות לכל צרכו. ועולה מכאן- שלכתחילה זה קו אדום, אך אם בושל וירד אז ניכר ויש זכר שזה מבושל ולכן מותר להעלות. וא"כ רואים שגם לשו"ע יש עניין של ניכרות, שפחות מיד"ס לא ניכר, ויותר מיד"ס כן ניכר. ולכן צריך להסביר שהמח' בין השו"ע לרמ"א היא איפה זה נקרא ניכר, לשו"ע עד יד"ס. ולרמ"א בלא נצטנן לגמרי.

3. משנה ברורה- (שם) דעה אמצעית: הרמ"א חושש לשני הצדדים ועל כן מתיר מתחת יד"ס שאין בישול אחר בישול, אך אוסר מתחת נצטנן לגמרי שיש בישול אחר בישול.

יבש שמפשיר ונעשה לח

הגמרא בנא: אומרת שאין מרסקין את השלג ואת הברד כיון שיש איסור דרבנן של מוליד. אך מותר לשים בתוך כוס של יין שמפשיר מעצמו ואין בזה מוליד. רש"י על המשנה מסביר את האיסור של מוליד שאסור משום שדמי למלאכה. הסבר נוסף הוא גזרה משקין שזבו שמא יסחוט.

דנו הראשונים לגבי אינפנד"א דהיינו פשטידה עם שומן קרוש שכאשר מחמם אותה השומן מפשיר ונעשה נוזל, האם יש בזה מוליד או שלא.

ספר התרומה לרבינו ברוך-(מובא בב"י שי"ח טז) אוסר בפשטידה משום מוליד כיון שהשומן מפשיר ונעשה נוזל. ואמנם הרי לגבי קרח בכוס התרנו לכאורה משום שלא עושה בידיים וא"כ גם כאן שאינו עושה בידים אלא האש עושה נתיר? אלא שבכוס הותר כיון שאין ניכרת ההולדה כיון שנבלע בתוך הכוס, ואילו בפשטידא השומן הנוזל ניכר .

רבינו יחיאל מפריס, רמב"ם, רמב"ן-(שם) התירו בפשטידה ואין בזה מוליד כמו בקרח שהותר בכוס כיון שאינו עושה בידיים ממילא א"א לומר שהוא עושה מלאכה, וכן אין שייך גזירת משקין שזבו כי שומן קרוש הוא מאכל ולא משקה. רבינו יחיאל הביא ראיה לדבריו משמן, שכתוב שסכה אשה ידה בשמן (קרוש) ומחממתו כנגד האור וסכה לבנה. ומכאן מסיק רבינו יחיאל שאין איסור מוליד בשמן קרוש וכן בפשטידה שהרי מותר לעשות זאת בשבת.

המרדכי (שם)- מסתייג מההיתר של ר' יחיאל ואומר שראוי להחמיר כבעה"ת במקום שהיד סולדת בו ששם יש איסור נולד.

בית יוסף- הבין שהמרדכי לגבי פשטידה פסק כבעל התרומה לגמרי שתמיד אסור מוליד. לעומת זאת לענין שמן פסק שמותר רק במקום שאין היד סולדת. ועל כך הקשה שני קושיות- 1. הרי אם יש איסור מוליד בשמן הרי שצריך לאסור גם במקום שאין היד סולדת? 2. יוצא מהמרדכי שלרבינו יחיאל מותר בפשטידה גם במקום שהיד סולדת, והרי יש בעיה של מבשל?

השולחן ערוך

שו"ע שי"ח טז- פשטידה מותרת תמיד גם במקום שהיד סולדת בו. ואין בזה איסור נולד כר' יחיאל. אמנם צריך להבין מדוע אין איסור מבשל כפי שפסק בב"י לעניין שמן?

ישנם 3 דרכים בהבנת השו"ע-

1.לבוש- צריך לתקן ולומר שמותר רק במקום שאין היד"ס כיוון שביד"ס יש איסור בישול שהשומן לא נחשב יבש מאחר שנעשה לח לאחר שמפשיר (והלבוש הבין שהבית יוסף הקשה גם לגבי פשטידה ולא רק לגבי שמן).

2.מג"א-(ס"ק לט') דווקא בשמן יש איסור כיוון שהוא חי אבל השומן המבושל נחשב יבש וע"כ אין בו איסור בישול וע"כ לא קשה על המרדכי, מאחר שהמרדכי לא דיבר כלל על שמן אלא על פשטידה ובאמת בשמן אסור תמיד משום בישול אבל בפשטידה אין כלל איסור בישול והחילוק בין יד"ס ללא יד"ס הוא שביד"ס יש ודאי איסור מוליד ששם השומן יפשיר אבל במקום שאין היד"ס ספק אם יפשיר וע"כ מיקל.

3.ט"ז-(ס"ק כ') באמת יש איסור בישול בפשטידה שהשומן נחשב לח אלא שההיתר של השו"ע הוא דווקא במקום שהיד"ס בתנאי שלא יגיע בפועל ליד"ס, שאז אסור מדרבנן. ומאחר שהשומן מתבשל בתוך הפשטידה, אין זה נחשב דרך בישול ומותר. כמו כן צריך להסביר את ההיתר של אשה שסכה ידה אפי' במקום שהיד"ס, ומותר כיוון שעושה בשינוי. כלומר כיוון שזה גם דרבנן וגם שינוי מותר תמיד.

יוצא א"כ שהט"ז והלבוש סוברים שיבש שמפשיר ונעשה לח נחשב לח ויש בו בישול, ואילו למג"א נחשב יבש ואין בו בישול וכך נפסק להלכה.

עירוי על דבר יבש שהופך ללח

המג"א בסימן רנ"ג (ס"ק מא) פוסק שאסור לערות מים חמים על שומן שעל הכלים משום נולד, אבל מותר לשרות את הכלים במים חמים. ומכאן שמצד איסור בישול אין בעיה בעירוי המים על השומן, וזה כשיטת המג"א בפשטידה שיבש שנעשה לח דינו כיבש.

רעק"א-(שם) מקשה לכאורה שעירוי אינו דומה לפשטידה, שהרי בעירוי מים חמים ישנם שני שלבים, בתחילה השומן נעשה לח ולאח"מ מתבשל וא"כ יש בישול של לח מבושל שהצטנן שיש בו בישול אחר בישול? אמנם השרייה יהיה מותר כיון שזו פעולה אחת שבה היבש נעשה לח ומתבשל. מנסה לתרץ הרעק"א- שכאשר השומן נעשה לח, הוא אינו צונן לגמרי וע"כ אין בו איסור בישול, ע"פ דברי הרמ"א שכל עוד לא הצטנן לגמרי מותר.

אך קשה- שהרי כל מה שהתרנו בלח שחם קצת, זה דווקא שזה החום המקורי של המאכל, אבל כאן בשומן שזה חום חדש בוודאי יהיה אסור. נראה להסביר- שרעק"א מצריך שיהיה למאכל שם מבושל ברציפות, וכאן כאשר הוא יבש יש עליו שם מבושל שלא מתבטל הניכרות של הבישול ממנו, וכאשר הוא נעשה לח יש עליו שם מבושל כי הוא לא קר לגמרי, ורק לח קר לגמרי מאבד את הניכרות ממנו. אמנם קשה שעוד לפני שהמאכל נעשה יבש, הוא מתקרר ומאבד את ניכרות הבישול שלו? ואם אנו מחפשים שיהיה רצף כעת אין כבר רצף? ובאמת רעק"א נשאר בצ"ע לדינא.

הלכה למעשה-

אסור לערות מים חמים מכלי ראשון על קפה נמס (מבושל) וכן סוכר ומלח (מבושלים) וחלב (מפוסטר) כיון שזה נעשה לח והוא מבשל. (משנ"ב והשש"כ א, נה). ואמנם גם להשרות במים חמים בכלי ראשון אסור משום מיחזי כמבשל.

הגדרת יבש ולח

מהי ההגדרה לדבר לח ומה ההגדרה לדבר יבש?

הגדרות בין נוזל למוצק יש נ"מ בהרבה מקומות כגון בהלכות ברכות לעניין מה מוגדר בלילה רכה לברכת מזונות או לעניין ממרח ועוד הרבה

הנודע ביהודה סובר שאם מושכים את המאכל מצד אחד נמשך כל אותו מאכל אחריו זה יבש

באג"מ (או"ח חלק ד סימן עד בישול אות ה) מגדיר שכל שניצוק מכלי לכלי ואינו מדובק בכלי הקודם נחשב לח (הוא דן לגבי קטשופ שלדבריו נחשב לח ולכן אסור להניחו על שניצל חם בשבת).

הרב ליאור מחלק אם ששופכים אותו לכלי הוא מקבל את צורת הכלי שבו הוא נמצא או שומר על צורתו העצמית (כך שמעתי ממנו בשיעור. הגדרה זו קרובה להגדרה המדעית בין מוצק לנוזל כפי שמצאתי בויקיפדיה. מוצק- מצב בחומר בעל צורה מוגדרת (להבדיל מנוזל ומגז שלהם אין צורה מוגדרת - הם מקבלים את צורת הכלי שבו הם נמצאים) ונפח מוגדר.

מג"א (סימן ר"ח אות ח לעניין ברכות) מחלק האם זה דבר שאוכלים אותו או דבר ששותים אותו.

לח מעורב בנוזל

אם ישנו תבשיל המעורב בלח ויבש יחד, כיצד נדון אותו? מסברא היינו אומרים שנדון כל דבר בפני עצמו, ביבש לא יהיה בישול, ובלח יהיה בישול.

[הבית יוסף] בסימן רנ"ג (א) מצטט את הרבינו ירוחם- "כל שרובו רוטב ומצטמק ויפה לו והוא צונן כשהחזירו ע"ג כירה ומצטמק הוי מבשל גמור" עולה מדבריו שאם יש רוב יבש למרות שיש נוזלים זה נחשב יבש ומותר לכתחילה לחמם את הלח . וכן אם הרוב לח אע"פ שיש גם יבש יש בזה בישול.

לכאורה קשה מדוע ללכת ע"פ הרוב הרי גם המיעוט הלח מתבשל ויש בו בישול אחר בישול?

1. הפמ"ג (רנג , יג') מסביר- הנקודה של הרוב היא החילוק בין מצטמק ורע לו לבין מצטמק ויפה לו שלשיטת ר' ירוחם בלח שהצטנן פטור אם מצטמק ורע לו, וחייב דווקא במצטמק ויפה לו, והרוב מעיד האם התבשיל נחשב מצטמק ויפה לו או רע לו וע"כ אם הרוב יבש שבד"כ הוא מצטמק ורע לו אז כל התבשיל נחשב מצטמק ורע לו אך אם הרוב לח שבד"כ הוא מצטמק ויפה לו כל התבשיל נחשב מצטמק ויפה לו. החיסרון במצטמק ורע לו הוא שבשביל להתחייב צריך מלאכת מחשבת אך כאשר מצטמק ורע לו האדם הולך מראש לעשות פעולה לא מוצלחת ועל פעולה כזאת לא מתחייבים.

ישנם שני בעיות בשיטת הפמ"ג: 1. יכול להיות גם מקרה שהיבש מצטמק ויפה לו ואין בהכרח עדות שכאשר הרוב יבש התבשיל נחשב מצטמק ויפה לו. 2. השו"ע עצמו לא מזכיר את הר' ירוחם לגבי מצטמק ורע לו וחילוק זה נזכר רק ברמ"א וכן נפסק בט"ז. אבל הב"ח והגר"א כתבו שלשו"ע אסור לחמם מצטמק ורע לו. לפי שיטות אלה לא יועיל שהרוב מצטמק ורע לו ויהיה אסור בכל מקרה, וצריך הסבר אחר לב"י שהתיר כאשר הרוב יבש. אמנם המג"א מסביר שגם השו"ע מודה לרמ"א ומתיר במצטמק ורע לו. ופוסק הגר"מ פיינשטיין שאפשר לסמוך על החילוק של ר' ירוחם במקום צורך גדול ולפ"ז אפשר לסמוך על הפמ"ג בשעת הדחק ולחמם בתבשיל שרובו יבש כשהוא מצטמק ויפה לו.

2. הסבר נוסף בשיטת ר' ירוחם המובאת בב"י- אומר המנחת כהן- תבשיל שרובו יבש נחשב יבש וכשרובו לח נחשב לח שאם לא כן נתת דבריך לשיעורין. כלומר חייבים לקבוע קו ברור מה נחשב יבש ומה לא וע"כ מגדירים שדבר שרובו יבש נחשב יבש .

אמנם עדיין לא מובנת הסברא, מה מועילה הגדרת התבשיל כיבש, הרי סוף סוף יש כאן מיעוט לח שמתבשל, הרי בלא היבש היה אסור לבשל את הלח? הגרצ"פ פרנק מסביר- מצינו דין שהמוציא מת על מיטה מהבית בשבת פטור, על המת כיוון שזו מלשצ"ג ועל המיטה כיוון שזו הוצאה נספחת ובטילה למת. וכן לגבי הוצאת חי על מיטה, שהחי נושא את עצמו והמיטה טפילה לו ופטור המוציא. וע"כ גם אצלנו הרוטב שהוא מיעוט, בטל ליבש ואין בישולו נחשב כלל בישול. אמנם לפ"ז החילוק הוא לא בין רוב למיעוט אלא בין עיקר וטפל, אך לא מצינו מי שכותב זאת .

3. הסבר נוסף בדברי ר' ירוחם- על פי הסברא שהובאה לעיל בענין בישול. שהנקודה בבישול אחר בישול בלח שהצטנן, אינה קידום המאכל שכבר אינו מבושל, אלא המאכל כן מבושל אלא שחזותו אין בה היכר שנעשה בה בישול, ולכן אסור לבשל. עפ"ז כאשר ישנו תבשיל שרובו יבש ע"כ התבשיל כתבשיל ניכר בו הבישול ולכן גם ברוטב ניכר הבישול, ויהיה מותר בא"ב. שכיון שהנושא אינו הבישול אלא הניכרות הרי שכאן הבישול ניכר.

נפק"מ בין הסבר זה להסבר של הרב פרנק- א. כאשר הרוטב היה נפרד מהעוף, וכעת הוא מחברם על מנת לחמם- לרב פרנק מותר כיון שזה מיעוט ובטל, ולהסבר זה יהיה אסור כיון שהרוטב כבר איבד את חזות הבישול. ב. חימום ביצים מבושלות במים- להסבר זה אלו מים חיים וודאי שאינם ניכרים ולכן יהיה אסור, אולם לרב פרנק אולי יותר כי המים נטפלים לביצים.

להלכה-

רוב האחרונים אינם מקבלים את החילוק של רוב ומעט ( או שסוברים שהציטוט מרבינו ירוחם הינו טעות בגרסא או לפמ"ג שראינו שלפי הסברו זה לא להלכה) , אולם הגר"מ פיינשטין מתיר במקום צורך גדול.

לשיטות שלא מקבלות את החילוק בין רוב למעט- מה כן נחשב דבר יבש? הרב אלישיב- יבש לגמרי ובעיקר מבחוץ, וי"א שגם מבפנים. רש"ז- שלא יהיה טופח ע"מ להטפיח. משנ"ב- צריך להריק את הרוטב שלא יראה בעין.

בישול אחר אפיה

בטור(שי"ח, ה') מובאת דעתו של היראים הסובר שאע"פ שאין בישול אחר בישול ביבש, אך יש בישול אחר אפיה (וצלייה) ואפי' בכלי שני, וכן להפך יש אפיה אחר בישול. ואמנם מוסיף שאין אפיה אחר אפיה וצליה אחר צליה. הב"י מביא דעת הראבי"ה החולק וסובר שאין בישול אחר אפיה (וצלייה), ואין אפיה אחר בישול.

המקור לדבריו הוא הגמ' בפסחים(מא. הדנה לגבי קרבן פסח שיש בו איסור אכילת פסח מבושל. ואומרת הגמ' שבשלו ואח"כ צלאו פשיטא שחייב, צלאו ואח"כ בשלו- תולה הגמ' במח' ר"מ ורבי יוסי לגבי מצה, האם יוצאים יד"ח ברקיק מבושל או לא, לר"מ כן, ולר"י לא יוצאים כיון שהבישול הרס את האפייה, ולכן אין על זה שם מצה, ומכאן לפסח שהבישול הורס את הצלייה ולכן חייב. ופוסקים כרבי יוסי ומכאן שהפעולה החדש משכיח את הדבר הקודם. ומכאן מסיק שגם בשבת יש בישול אחר אפייה.

אמנם קשה בגמ', הרי שם לגמ' בפסחים היה פשוט שבישלו ואח"כ צלאו חייב, וזה אפי' לא היה תלוי במח'. ורק לגבי צלייה ואח"כ בישול הוזכרה המח'. והרי לכאורה רצינו לומר שזה אותה שאלה, האם הפעולה השניה מבטל את הראשונה, למה הרישא אינה במח'?

אלא צ"ל שהפעולה השנייה אינה מבטלת את הראשונה, אלא מצטרפת אליה, ואז נראה להסביר את הגמ'- בישול ואחריו צלייה- הדבר הראשון ודאי משמעותי ולכן ברור שיש שם של בישול ויהיה חייב, והצלייה אולי מצטרפת ואולי לא זה אינו משנה. אך צליה ואחריה בישול- צלייה ודאי יש, ולגבי הבישול בזה יש מח' האם יש מקום לבישול להיכנס גם בשם הקרבן או שלא, לר"י- יש מקום לבישול ולכן חייב, ולר"מ אין מקום ולכן פטור. וכמו בפסח כך הדיון לגבי מצה שאולי הבישול אחר האפייה- אפוי מבושל- אינו יוצא בזה יד"ח.

הבה"ל דן האם ניתן לחזור למקור, כלומר האם מותר לאפות מאכל שהוא אפוי מבושל, האם זה נחשב אפייה אחר בישול או אפייה אחר אפייה?

ואומר שתמיד הפעולה האחרונה היא הדומיננטית והפעולה הראשונה רק מצטרפת אליה וע"כ אסור לאפות דבר שנאפה והתבשל, ולפי דבריו יוצא הפוך ממה שאמרנו עד כה, ולא ברור מהלך הגמ' עפ"י דבריו.

ובאמת הפמ"ג לא מקבל דין זה ואומר שהפעולה הראשונה היא הדומיננטית והשנייה רק מצטרפת אליה, ולדבריו לא יועיל לבשל דבר אפוי ע"מ לבשלו עוד בשבת כיוון שיש עליו שם אפוי. ולפי דברים אלו יש להסביר שמה שאומר היראים שהתבטל השם הראשון, אין הכונה לגמרי, אלא שהצטרף דבר שכלל לא היה קודם, לעומת בישול אחר בישול בו יש רק המשך.

הראבי"ה הקשה על היראים מגמ' בברכות, שבה הגמ' דנה לגבי שלקות (ירק מבושל) מה ברכתו האם אדמה כי הוא עדיין ירק, או שהבישול עקר ממנו שם ירק ויברך שהכול, ומנסה ללמוד ממח' ר"מ ור"י במצה, ודוחה שאין ללמוד ממצה כיון שבמצה בעינן טעם מצה, וא"כ קשה על היראים שאין לדמות את מצה לשבת ולהוכיח שיש בישול אחר אפייה, כי מצה היא שונה?

מתרץ הב"ח(ד"ה "בית יוסף")-: 1. שבאמת הבישול מבטל את האפייה במצה, וזה הטעם שלרבי יוסי לא יוצאים יד"ח, ומה שאמרה הגמ' בברכות שלא יוצאים יד"ח כי טעם מצה בעינן, זה רק לרווחא דמילתא, כלומר אומרת הגמ' שגם אם תרצה לומר שבישול לא מבטל את האפייה מ"מ וודאי שאת הטעם הוא משנה ולא יצא יד"ח כי טעם מצה בעינן. אך באמת גם הגמ' שם סוברת שהבישול מבטל את האפייה.

2. עולא הוא זה שמחלק בין ברכות למצה, וגם בפסחים הוא מחלק בהמשך בין פסח למצה (ואומר שבפסח חייב כיון שכתוב "ובשל מבושל מ"מ), ואמנם אנו איננו סוברים כעולא, אלא סוברים שאין חילוק בין מצה לכל השאר ולכן גם בשאר תהיה מח', וניתן ללמוד אף לשבת. וא"כ לומדים מהב"ח שהטעם אינו מספק, אלא צריך שינוי משמעותי.

3. הט"ז מתרץ- שאף אם נקבל את החילוק בין מצה לברכות שבמצה בעינן טעם מצה, עדיין ניתן ללמוד לשבת, כיון שגם בשבת אזלינן בתר טעם, האם מצטמק ויפה לו או רע לו, ולכן ניתן ללמוד ממצה לשבת, ויהיה בזה מח'.

להלכה-

השו"ע (שי"ח, ה') כתב שאין בישול אחר בישול ביבש, ואפיה אחר בישול הביא שיש אוסרין ויש מתירין וא"כ נראה שלהלכה הוא מתיר. אך הרמ"א הביא שיש בישול אחר אפיה (וצלייה) ולהפך, ויהיה אסור כשיטת היראים ואפי' בכלי שני, ובכלי שלישי יהיה מותר(וכפי שאמרנו לעיל אין צליה אחר צליה ואפיה אחר אפיה).

יוצא מדברינו אלו שלשיטת הרמ"א אסור לשים על הפלטה דבר מבושל כגון אורז ותפו"א מבושלים כיון שכעת הם ניצלים, ולכאורה מצינו שהעולם מתיר בכך?

שני דרכים- 1. הבה"ל בסעי' טו' מקשה על השו"ע שדן לגבי בא"ב וכותב כדבר פשוט- שדבר שנתבשל מתר להניחו כנגד המדורה, והרי זהו צלייה אחר בישול ויש שאוסרים? ומתרץ המאמר מרדכי- שלשים ליד האש בתוך קדרה זה נקרא בישול ואפי' שאין נוזלים. ולכן במקרה של השו"ע הוא שם ליד האש בקדרה ולכן זהו בישול אחר בישול. לפ"ז נוכל להסיק מהמאמר מרדכי שבכל מקום שבו שמים על הפלטה ביחד עם הסיר דברים מבושלים, לא יחשב צלייה אלא בישול ויהיה מותר .

2. החזו"א והשולחן שלמה- כותבים שכל מה שאסרנו בישול אחר צליה ולהפך, כל זה כאשר נעשה שינוי משמעותי על ידי הצלייה, אולם אם אין נעשה שינוי משמעותי זה יהיה מותר.ודבר זה מובן מסברא כיון שהצלייה יכולה לבטל ולפעול שם חדש רק אם היא עושה משהו משמעותי. לפ"ז כל מאכל מבושל שנרצה להניחו על הפלטה לצלייה נצטרך לבדוק אם הצלייה תשנה אותו באופן מהותי כגון תפו"א מבושלים ויהיה אסור. או שלא ישתנה באופן משמעותי כגון אורז ויהיה מותר.

השש"כ מביא שאסור לשים דבר מבושל על האש או הפלטה, ואמנם בהערות מביא את הדברים שהבאנו כעת. עוד מביא השש"כ שלשים שקדי מרק בתוך המרק מותר אפי' בכלי ראשון, כיוון שהשקדי מרק בושלו בשמן עמוק הנחשב לבישול (צלי קידר) ואין בישלו אחר בישול. קרוטונים ולחם שרק נאפו יהיה אסור לשימם בתוך המרק כיון שזהו בישול אחר אפייה. ומסיים השש"כ שאין לשים לחם ליד האש ולעשותו לצנימים, כיון שהלחם מתקשה בכך. ונראה שצריך להסביר איסור זה שיש צלייה אחר אפיה ואסור.

קפה שחור

קפה שחור שנקלה ונטחן לכעורה דינו כבישול אחר אפיה ובמיוחד שאינו ראוי למאכל אחר הקליה והבישול הוא גמר הכנתו אלא שיש שני סברות להתיר א. הרב עובדיה[חזו"ע ח"ד עמ' שיד] כתב שאין צריך שיהיה ראוי לאכילה אלא שיהיה עומד לאכילה ועוד שיש רבים מהאחרונים שסוברים שהוא ראוי לאכילה בשעת הדחק[ מנ"א פרק י אות מג, ]. ב. האג"מ[ אור"ח חלק ד סימן עד מלאכת אופה אות יח] סובר להקל בקפה כיוון שהוא בא רק ליתן טעם והרי הוא כתבלין ומה שהגמ' אומרת שתבלין לא מתבשל בכלי שני הכוונה כל דבר שבא רק ליתן טעם ואינו מעיקר האוכל אין בו בישול בכ"ש.

ובערוך השולחן כתב שעיננו הרואות שקפה מתבשל אפילו בכלי שלישי ולכן יהיה אסור להכין כלל קפה שחור בשבת.