גידול בהמה דקה בארץ ישראל

טעם האיסור

שיטת רש"י

שנו במשנה ב"ק (עט ע"ב): "אין מגדלין בהמה דקה בא"י, אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של א"י". ופרש"י: "אין מגדלין בהמה דקה בא"י-משום יישוב א"י שמבעיר את השדות, וכל שדות א"י סתמן דישראל. אבל מגדלין בסוריא- ארם צובא דוד כיבשה, וקסבר דלא שמיה כיבוש והויא כחו"ל, ובחו"ל מותר לגדל דלא חיישינן ליישוב, ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה". ומריש דבריו- "משום יישוב א"י", משמע שזה דין דוקא בא"י משום יישוב א"י. וכן משמע ממה שכתב אח"כ שמותר לגדל בסוריא, דאין לחוש שם משום יישוב א"י. [ונראה שיישוב א"י הכוונה היא שלא להזיק לקרקע כדי לשמור על יופיה של א"י, ולא לישיבה בארץ. וכן נראה מדברי ה'כפתור ופרח' המובא לקמן. וכיו"ב מצינו ברש"י במס' בבא בתרא כד: ד"ה "לא חמימא" שכתב "ונמצא האילן עומד והעיר מגונה ואין זו תפארת א"י". ואפשר שגם זה נכלל במצוות יישוב הארץ-עי' בלש' הרמב"ן בהשמטות לסה"מ מצוות עשה ד' ודו"ק.] וא"כ צ"ב למה הוסיף אח"כ "וכל שדות א"י סתמן דישראל", דמשמע מיניה דלא תלוי ביישוב הארץ בלבד אלא בכך שהשדה הזו שייכת לישראל, דאז יש בזה גזל? [וכבר העירו בזה בספר פאת השולחן (סימן א ס"ק מז), והנצי"ב בהעמק שאלה [לב, ו]).

ובדוחק י"ל דלעולם ס"ל לרש"י דטעמא משום יישוב א"י, ומה שכתב "וכל שדות א"י סתמן דישראל" ר"ל דיש לשדות בעלים, דבלא"ה הוו כשדות ומדבריות, שמותר לגדל שם בהמה דקה. או שכוונת רש"י לומר שרק כשהשדות של ישראל אסור מטעם יישוב א"י לשמור על יופיה של הארץ, אבל כשהשדות אינם של ישראל לא חיישינן בכך שהבהמות מובירות את השדות. ועי' לקמן.

הסבר הגר"א ברש"י

ובשו"ע (חו"מ סי' תט סע"א) כתב: "והאידנא שאין מצוי שיהיו לישראל בא"י שדות, נראה דשרי". וכתב בביאור הגר"א (סק"א) על דבריו: "דברי המחבר שזה לא תלוי בא"י, רק ביישוב ישראל, ועיין רש"י ותוס' ד"ה מכי אתא וכו'". והיינו שמבואר בדברי רש"י ותוס' שהדבר תלוי ביישוב ישראל, שכתב רש"י מכי אתא רב לבבל- רבו המתיישבים שם, מפני ישיבתו. ל"א... למדנו להיזהר בכך שראה שם רוב ישראל ויישוב קבוע". וכן עולה מדברי תוס' שם.

ולפי דברי הגר"א יוצא שטעם האיסור הוא משום 'יישוב ישראל', דהיינו גזל, ומה שכתב רש"י בתחילת דבריו "משום יישוב א"י", צ"ל שלאו דוקא קאמר.

אך יש להקשות ממה שכתב רש"י בתר הכי שבסוריא מותר לגדל משום דקסבר דכיבוש דוד לא שמיה כיבוש, דמשמע מיניה דמש"ה סוריא אין לה דין קדושת א"י ויישובה, ומשמע דבישוב א"י תליא מילתא?

והעיר בזה כבר הקובץ שיעורים (אות פז), וכתב לבאר שאם הוה ס"ל לתנא דכיבוש דוד שמיה כיבוש, א"כ היה לנו לאסור גם בסוריא משום לא פלוג, כמו בא"י.

ובס' 'מנחת שלמה' (ב"ק עט:) כתב לבאר דכוונת רש"י לומר, דכיוון דקסבר דכיבוש דוד בסוריא לא שמיה כיבוש, א"כ מסתמא לא ישבו שם הרבה ישראל, וליתא להאי תקנתא. ואע"פ שבמקומות שנכבשו בא"י שייכת התקנה אע"פ שלא יושבים שם ישראל, שם הוא משום דלא פלוג בתוך א"י גופא, אבל בסוריא שאינה א"י לא תיקנו אא"כ יש שם ישוב יהודי גדול.

עכ"פ יוצא בדעת רש"י ע"פ באור הגר"א שאין הטעם משום ישוב א"י, אלא משום ישוב ישראל, דהיינו גזל.

שיטת הרמב"ם

וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ה מהלכות נז"מ הל' א- ב) שכתב: "מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק, אפילו לגרום הנזק אסור, ולפיכך אסרו חכמים לגדל בהמה דקה בא"י במקום השדות וכרמים, אלא ביערים ובמדברות שבא"י. ומגדלין בסוריא בכל מקום". ומבואר מדבריו שהאיסור לגדל הוא מפני "שאסור לאדם להזיק ואפילו לגרום הנזק" כלומר גזל, ולא הזכיר מאומה מטעם ישוב א"י.

שוב מצאתי שהדברים מפורשים בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות על מס' דמאי (ב,ג) וז"ל: "ואסור לנו לרעות המקנה בא"י מפני שישתלחו על השדות לרעות והוא גזל". וכ"כ בפיה"מ במס' בכורות (ד,ד) "שלא יגדלו בהמה דקה בא"י מפני שהוא אסור כמו שידעת משום גזל". וכן נראה במאירי (דף פ ע"א ד"ה אמר המאירי) ובטור סי' תט ע"ש, וכ"כ רבינו ברוך- הובא בקובץ שיטות קמאי.

שיטת ה'כפתור ופרח'

מיהו בספר כפתור ופרח (פ"י) כתב: "מכל זה נלמוד דפשיטא לן שנוהגים היום בא"י אלו הדינין דאין מגדלין, וכ"ש דאין רועין. דהא רב גמר מינה לבבל שנתיישבה ישראל... וכ"ש שהרי א"י נאסרו בה אלו הדינין מצד עצמה שהוזהרנו בהפסדה, ונצטווינו ביישובה כל הימים ואע"פ שאין הארץ בידינו. ולזה פרש"י ז"ל אין מגדלין בהמה דקה בא"י משום יישוב א"י, שמובירות את השדות,וכל שדות א"י סתמן דישראל. אבל מגדלין בסוריא- ארם צובא דוד כבשה וקסבר לא שמיה כיבוש והויא כחו"ל, ובחו"ל מותר דל"ח ליישובה, ואם יפסידו שדות אחרים ישלמו".עכ"ל.

והביא ראיה לדבריו אלו שהאיסור הוא אפילו כשאין הארץ בידינו מהא דאמרינן (דף פ ע"א) מעשה בחסיד אחד דהביאו לו עז וקשרו בכרעי המיטה, ובשעת מיתתו אמר אין בי אלא עוון אותה העז. וקי"ל (עיין רש"י שבת קכז:) דכל היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד זה או ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה בר עילאי. וזה המעשה היה בימי חורבן בית שני, בזמן שאין הארץ ביד ישראל.

וכן נראה מהא דאיתא בגמ' אח"כ "אמר ר' ישמעאל (ס"א: ר' שמעון שזורי) מבעלי בתים שבגליל העליון היו בית אבא, ומפני מה חרבו? מפני שהיו מרעין בחורשין וכו'" ור' ישמעאל הוא ר' ישמעאל בן אלישע כ"ג שהיה אחר החורבן (כדאיתא בשבת דף יב ע"ב "כשיבנה ביהמ"ק אביא חטאת שמינה") בזמן שאין הארץ בידינו ומעשרה הרוגי מלכות הוה, עכ"ד. (וע"ע בירושלמי דמאי פ"ה הלכה א').

הרי שכתב להדיא אף בדעת רש"י דטעם האיסור הוא משום יישוב הארץ. ולפ"ז יוצא לנו שלוש שיטות בדעת רש"י: א. הגר"א-יישוב ישראל דהיינו גזל. ב. ה'כפתור ופרח'-יישוב ארץ ישראל והיינו יופיה של הארץ ואפי' כשאין הארץ ביד ישראל. ג. פשט דברי רש"י- יישוב א"י וכנ"ל, ודווקא כשהשדות שייכות לישראל.

וכדעת ה'כפתור ופרח' כתבו תוס' בסנהדרין (כה:ד"ה 'מגדלי איתמר' )"בהמה דקה אסור לגדל אפי' בבית משום ישוב א"י דילמא אתי לרעות בשדות".

וכ"נ מדברי הגאון בשטמ"ק (דף עט ע"ב ד"ה וכתב הגאון) ז"ל: "שמא יתיר הקשר ותצא ותרעה, והוי הפסד דא"י". וכ"כ בפסקי הרי"ד "שרועות בשדות ומחריבות א"י". וכ"כ בפסקי ריא"ז "ומחריבות את הארץ".

ולדבריהם צ"ב מאי טעמא אסר רב גם בבבל, והרי התם לא שייך הטעם של ישוב א"י?

והכפתור ופרח כתב שם שהוא "משום שלמדה מא"י לבבל שנתיישבה ונתמלאה ישראל ותורה ממה שנתרוקנה א"י וכל התורה כולה מלמדת ולמדה". וצ"ב בכוונתו. ואפשר שמודה שטעם הדבר הוא גם משום גזל כדמייתי בתר הכי (ע"מ רטז) להאי טעמא, ובבבל אסרו מטעם גזל, אע"פ שלא שייך שם טעם דיישוב א"י . או שנאמר שלא אסרו בבבל מכח התקנה אלא שנהגו האיסור וצ"ע.

שו"ר בשו"ת שבט הלוי (ח"ד חו"מ סימן רכז) שכ' לפרש שבזה נחלקו רב הונא ורב (דף פ ע"א) האם האיסור שייך גם בבבל, דרב דס"ל דהאיסור שייך גם בבבל הוא משום שסובר שהטעם הוא גם משום גזל, ורב הונא שסובר דהאיסור לא שייך בבבל ס"ל דהטעם הוא משום א"י בלבד.

הדין בזה"ז

כתב השו"ע (חו"מ סימן תט, א): "אין מגדלין בהמה דקה בא"י מפני שדרכה לרעות בשדות של אחרים והיזקה מצוי, אבל מגדלין בסוריא ובמדברות שבא"י. והאידנא שאין מצוי שיהיו לישראל בא"י שדות נראה דשרי".

ומבואר דס"ל שטעם האיסור הוא משום גזל כמו שכתב הרמב"ם ורש"י כנ"ל, וכיוון שאין השדות בא"י שייכים לישראל לא שייך גזל. ודלא כדברי הכפתור ופרח שכתב טעם עצמי "שהוזהרנו בהפסדה ונצטווינו בישובה כל הימים, ואע"פ שאין הארץ בידינו". וכך כתב הגר"א בדעת השו"ע שס"ל כרש"י.

[אך לפי מה שכתבנו לעיל בדברי רש"י שכ' "וכל שדות א"י סתמן דישראל" שרק כשהשדות של ישראל שייך הטעם של יישוב א"י וכמ"ש בב"י בסי' תקסא', י"ל שזה ג"כ טעמו של השו"ע להתיר בזמנו. אך כאמור בדברי ה'כפתור ופרח' לא משמע הכי בדברי רש"י].

ולפי"ז בזמנינו שבעזה"י נתחדש הישוב היהודי בא"י, יש לאסור לגדל בהמה דקה בא"י. וכ"כ הראי"ה קוק זצ"ל בס' הלכה ברורה: "ובימינו שב"ה התחיל יישוב ישראל בא"י, נראה פשוט שאסור בכל מרחב מקום היישוב, כדין המשנה". וכ"כ באגרות הראי"ה (א, לג): "ומה טוב היה אם ישימו לב לתקן את כל המעוות שבגידול בהמה דקה בא"י, כ"א ע"פ אופן המותר" (-כלומר במדבריות). וכן מסיק להלכה בשו"ת 'יביע אומר' (ח"ג חו"מ סי' ז).

טעם המתירים

מחילה- אמנם לפי הנ"ל לכאורה יש מקום להתיר, שכיוון שכל טעם האיסור הוא משום גזל-לדעת רש"י והרמב"ם וכ"נ בשו"ע- א"כ אם ימחלו בעלי ההיזק על הנזק, שוב אין איסור לגדל. וכ"כ הגרי"א הרצוג (תשובות ופסקים חו"מ סי' קד) ובספר עמוד הימיני (סי' כג) והגרז"נ גולדברג זצ"ל (תחומין יז' עמ' 61) דכיוון שנתבאר שהטעם אינו משום יישוב א"י אלא משום יישוב ישראל. א"כ הדבר תלוי בהסכמת הניזקין, ויכולים למחול ע"כ. וא"כ בימינו שנתיישבו ביישובים החדשים אדעתא דהכי ויש הסכמה כללית לכך, הרי מחלו זה לזה מראש במידה ויזיקו. והמדובר בגמ' לאיסור הוא כשכל אחד לבדד ישכון, ובאין סדר והסכמה כללית לגידול הבהמה דקה.

אמנם נראה שיש בזה חידוש לומר שאפשר למחול על הנזק ובכך יבטל האיסור והתקנה? והגרז"נ גולדברג זצ"ל (שם עמ' 62) כתב שאכן ודאי שאם בעלי השדות ימחלו על התקנה לא מועילה מחילם. כיוון שזו תקנה כללית משום חשש גזל אין ביד אדם למחול על גזירות חכמים ולבטלם. אלא רק על תקנות שנעשו עבורו (עי' כתובות פג.). אבל אם בעלי הגינות ימחלו לבעלי הבהמות על הנזק שיזיקו בהמותיו יש להתיר ששוב אין איסור מזיק. ע"ש.

אמנם נראה שעדיין יש בזה חידוש דסוף סוף נמצאת התקנה בטלה. וכנראה משום כך הגר"ע יוסף זצ"ל לא רצה להתיר אלא לצורך חולים וילדים וכד' (יבי"א ח"ד חו"מ סי' ו'). וגם בשו"ת שו"ת ציץ אליעזר (ח"ז :סי' כד, ג. וסי' כה', ג') שכתב להתיר ע"פ הסברא הנ"ל צירף את הסברות המובאות לקמן להיתר. [וגם מדבריו נראה להתיר רק במקום צורך ע"ש.].

מקום שאין חשש היזק- אכן יש לעיין על עיקר דינו של השו"ע דהא קיי"ל בביצה (ה.) דכל דבר שנגזר במנין צריך מנין אחר להתירו. ואע"פ שבטל הטעם (רא"ש שם סי' ג'). וא"כ מה בכך שאין השדות של ישראל, עדיין התקנה במקומה עומדת?

ובשו"ת יביע אומר שם תי' ע"פ מ"ש בשו"ת הרא"ש (כלל ב' סי' ח') שהיכא שטעם האיסור ידוע , אם בטל הטעם בטל האיסור ממילא. ע"ש.

ובס' 'עמוד הימיני' (שם) וכן הגרז"נ גולדברג זצ"ל (תחומין, כרך יז' עמ' 61-65) תירצו שמעיקרא כך היתה התקנה, שכל האיסור לגדל בהמה דקה הוא במקום שיש חשש שתזיק לאחרים. ולכן בכל מקום שאין חשש היזק כגון בחורשות ובמדבריות, אין את התקנה. וממילא גם בזמן שאין את החשש הזה, משום שהשדות בא"י אינן שייכות לישראל,אין איסור לגדל. והתקנה איננה קיימת באותו זמן [ולכן כ' השו"ע להתיר בזמנו].

וכיוון שגדר התקנה הוא לא לגדל בהמות באופן שיזיקו, א"כ במקום שאין חשש כזה כגון שמגדלים אותם במקומות מגודרים וכד', אין איסור. עכ"ד. וכ"כ בשו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סי' שכב'). ועי' ב'קובץ שיעורים' ח"א (ב"ק אות פז') ע"ש.

וכן נראה בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' פה ד"ה שנית) שכתב שכל האיסור של גידול בהמה דקה בא"י הוא דוקא בשילוח הרגל, אך במכניס לה מזונות במקום שמור לא גזרו, דאי הכי תכבד העבודה על לשכת הטלאים, ועוד דהו"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בה. והחיד"א בספר כיסא רחמים (אבות דר' נתן פל"ה) כתב להקשות על דבריו דהרי אמרו בגמ' (דף פ ע"א ) מעשה באותו חסיד שקשר את העז בכרעי המיטה והקפידו עליו חבריו ובשעת מיתתו אמר אין בי אלא עוון אותה העז שעברתי על דברי חברי.

אכן בהגהות לשו"ת הרמ"ע מפאנו מביא הגהה מאת המחבר לתרץ, שאותו חסיד לפי חסידותו דקדקו עימו כ"כ.

אמנם נראה שעצם דברי הרמ"ע מפאנו מחודשים, דלא מצינו היתר כזה בגמ', ולא התירו אלא במדבריות וכו'. וגם אם נאמר שמעיקרא כך היתה התקנה צ"ע דא"כ למה לא אמרו באופן יותר כללי שכל מקום שאין חשש היזק אין איסור לגדל?!.

וכן מצאתי למהרש"א במהדו"ב שכתב דס"ל לגמ' דכיוון דסתם איתמר האיסור הינו בכל מקום, בלי שום צד היתר. והיינו אפילו בביתו, דאל"כ מה מקשה הגמ' וכו' עיי"ש. וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ג שם) שג"כ העיר בזה.

ועי' ב'מנחת שלמה' (ב"ק עט:) שכתב: "צ"ע בזמנינו, דאמנם באותם שנים שלא היה יישוב יהודי בא"י לא היה שייך כלל טעם התקנה. אבל האידנא דמצוי שיש לישראל שדות, חזר הדין דאסור לגדל בהמה דקה. ואולי כיוון שנשתנו כל סדרי החיים באופן גידול בהמות וסדרי המרעה שלהן, לא שייך האי תקנה, וצ"ע" עכ"ל.

אכן, כל זה לדעת רש"י והרמב"ם , והגר"א כתב שכן דעת השו"ע. אבל לדעת הכפתור ופרח [בדעת רש"י] שהטעם הוא משום יישוב א"י מצד עצמה "שהוזהרנו בהפסידה ונצטוינו ביישובה כל הימים", א"כ לא תועיל בזה מחילה.

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ד חו"מ סי' רכז) כתב דמ"ש השו"ע שהאידנא שאין שדות לישראל בא"י שרי. הוא דעת עצמו של הב"י. אבל בדברי הכפתור ופרח מבואר לאיסור גם בזה"ז. ואילו היה רואה מרן הב"י דברי הכפתור ופרח לא היה מיקל בזה בפשטות. וגם סתימת כל הראשונים בהלכה שלא חילקו בין לזמן לזמן משמע דנוהג בכל זמן. וצ"ע על מה סומכים להקל בזמנינו. עכ"ד.

אך לפי מה שנתבאר לעיל דעת השו"ע כרמב"ם ורש"י , שהטעם אינו משום ישוב א"י כדעת הכפתור ופרח, אלא משום גזל. וא"כ למה לומר שהיה חוזר בו ופוסק לאסור אף בזמן שאין השדות בא"י של ישראל. וידוע שדרכו של מרן הב"י ללכת אחרי הרמב"ם .

תקנה שבטלה כשבטל הטעם, ושוב חזר הטעם לאיסור

והנה הגאון הרב צבי פסח פראנק (בהערה על הטור סי' תט, והובא בספר הר צבי על הש"ס בסוגיין) יצא לדון בזה בדבר חדש. דכיוון שנתבטל האיסור בזמן שאינו מצוי שיהיו לישראל שדות בא"י, שוב אין הדבר חוזר לאיסורו, דכיוון שנתבטל, פקע לעולם עד שיעמדו מחדש לאסור. וכ"ז שלא נאסר שוב הרי זה גזירה חדשה שאין עושין בעצמינו גזירות חדשות (כמ"ש הרא"ש בשבת פ"ב סי' לה'). והביא ראיה לזה מהירושלמי סנהדרין (פ"ג ה"ה) דאמרינן התם: "טייב בזמן זה מהו רבי ירמיה סבר מימר בטל הדין בטלה גזירתא רבי יוסי סבר מימר לעולם הגזירה במקומה עד שיעמוד בית דין אחר ויבטלה". ופירש 'קרבן העדה' שם דקאי אמתני' דשביעית שאם טייב השדה בשביעית לא תיזרע למוצאי שביעית, אבל משום ארנונת המלך התירו לזורעה מוצאי שביעית, ומבע"ל עכשיו שבטל האונס האם מותר לזורעה מוצאי שביעית. ר' ירמיה סבר שאע"פ שבטל האונס מותר לזורעה משום דבטלה התקנה, או משום דכיוון שבטלה פעם אחת, בטלה לעולם. ור' יוסי סבר דלעולם הגזירה אינה מתבטלת עד שתתבטל ע"י ב"ד אחר, אבל זו לא נתבטלה ע"י ב"ד אלא ע"י אונס. וא"כ ה"נ בנידון דידן דלר' ירמיה אמרינן דכיוון דנתבטלה הגזירה של גידול בהמה דקה, לעולם אינה חוזרת מעצמה דמשהותרה הותרה. ואף לר' יוסי דלא אמרינן שהגזירה מתבטלת, י"ל דהוא דוקא התם שהקלו משום הכרח דאונס, משא"כ הכא דנתבטלה הגזירה משום דנתבטל הטעם, יודה שיבטל לעולם ואינה חוזרת מעצמה. ואפי' את"ל שר' יוסי פליג בנ"ד, מ"מ כיוון דהוי פלוגתא דאמוראי ולא הוכרעה הלכה, הו"ל ספק בתקנה דרבנן לקולא.ע"כ. ובשו"ת יבי"א (ח"ג חו"מ סי' ז) כתב להשיב על דבריו. דמנלן לומר שכיון שבטל הטעם לאיסור בטלה התקנה לגמרי עד שנאמר ש'הותרה'? וגם מ"ש שלא הוכרעה הלכה וספיקא לקולא אינו. שהרי הרמב"ם (פ"א משמיטה ויובל יא, יג) פסק כדעת ר' יוסי שהגזירה חוזרת למקומה לאחר שבטל האונס. ועוד דבירושלמי שביעית (פ"ד ה"ב) מייתי לדר' ירמיה ומסיים "ולא שמיע ליה לר' ירמיה שהוא לוקה ופסול לעדות? ומשני: אין, שמיע ליה, אלא כאיניש דשמע מילתא ומקשי עלה". ופי' הפני משה שם שאף ר' ירמיה רק תמיה אבל לא ס"ל להתיר. וכן פי' הר"ש סיריליאו שם. וא"כ מסקנת הירושלמי שר' ירמיה מודה לאיסור, ע"ש. ועי' גם בדברי ה'מנחת שלמה' שהובא לעיל דמשמע מדבריו דהוה פשיטא ליה שבזמן הזה התקנה חוזרת למקומה. ועיין בספר עמוד הימיני (סי' כג, ב-ג) מ"ש לתרץ דברי הגרצ"פ פראנק. ואכמ"ל.

והגר"ש ישראלי בס' עמוד הימיני (שם) כתב להביא ראיה מש"ס דילן דס"ל כר' ירמיה בירושלמי הנ"ל, שאם בטלה התקנה לשעתה, שוב בטלה לעולם. מדאמרינן בכתובות (דף ג ע"ב) "וליעקריה! (לתק"ח שבתולה נישאת ליום הרביעי, ופרש"י: הואיל וזמנין דאיכא סכנה) ומשני גזירה עבידא דבטלא, ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן". ומדהוצרך לשנויי דהטעם שלא עקרו התקנה הוא כיוון שהגזירה תתבטל ותקנתא דרבנן מקמי גזירה לא עקרינן. ש"מ שאם היו מבטלים תקנתם, לעולם לא הייתה חוזרת אע"פ שבטלה שעת השמד. והיינו מפני שאין ביטול לשעה, ואם יבטלו הוא ביטול עולם. ומש"ה לא רצו לבטלה כדי שלא יצטרכו מניין אחר לחדשה. ע"כ. ויש לדחות ראייתו לפי מ"ש השטמ"ק שם (ד"ה 'ולדרוש להו דאונס שרי' בשם הרא"ש) שכתב וז"ל: "והילכך מאי דמצינא לתקוני לשעה מתקנים, ואין לנו לעקור התקנה לגמרי שלא יהא שום יום קבוע, דהא אפשר דיתבטל השמד קודם דידעו היום שקבענו. ומיהו יש לעקור יום ד' כיוון דזימנין אתי לידי סכנה (כלומר- ויקבעו יום אחר) וכדכתבינן. ומשני הואיל וליכא סכנה בהדיא דזימנין הוא דאתי לידי סכנה לא עקרינן תקנה כלל דשמדא עבידא דבטלה". וא"כ י"ל דלא רצו לבטל התקנה לגמרי משום "דהא אפשר דיתבטל השמד קודם שידעו היום שקבענו". וכיו"ב כ' ה'שלטי גיבורים' (סנהדרין דף יז ע"ב מדפי הרי"ף) על דברי הגמ' בכתובות שם: "ומיהו כל כמה דאפשר למעט בביטול התקנה ממעטין. דאם אפשר להינצל מן הסכנה ומן האונס מבלי שיבטל כל התקנה, יש לו להקל ולמעט בביטולה כפי האפשר, דהא אמרינן התם דאי אתי שר צבא וחלף מעכבים עד יום ד' אחר או מכניסין בשלישי אם אפשר להינצל בהכי מן האונס וכן מן הסכנה". וא"כ לפי"ז י"ל דמה שלא רצו לבטל התקנה לגמרי אינו משום דא"כ יצטרכו מניין אחר כדי לחדשה, אלא משום שיש לנו למעט בביטול תקנת חכמים עד כמה שאפשר. ואפשר שהטעם הוא כדי שלא יבואו לזלזל בתקנות חכמים ולבטלם בקל, לכן כל כמה דאפשר למעט בביטול התקנה ולא לבטלה כולה, עבדינן הכי. ואפשר שגם לפי' לתוס' שם בסוגיא שפי' כוונת הגמ' "וליעקרוה" שנעקור התקנה לגמרי, כי משני דלא עקרינן משום דגזירה עבידא דבטלה ותקנתא מקמי גזירה לא עקרינן, י"ל דאע"פ שתחזור התקנה לקדמותה לאחר שיבטל השמד, מ"מ לא רצו לבטל התקנה לגמרי משום דגזירה עבידא דבטלה, ואפשר שהיום או מחר תחזור התקנה ויבטל השמד, וא"כ יש לנו למעט בביטולה וכנ"ל. ויל"ע בזה.

ובהמשך דבריו כתב השלט"ג: "וגם משמע התם דכי עבר הסכנה והאונס חוזר קיום התקנה למקומה ולא אמר כיוון דהותרה הותרה. דהא לא הותרה ממחמת שנעשה לה היתר, אלא שאירע בה אונס וסכנה. וכי עבר האונס והסכנה התקנה במקומה עומדת". ומשמע דס"ל שהלכה כדברי ר' יוסי בירושלמי, שכשבטל האונס חוזרת התקנה למקומה ולא אמרינן דכיוון שבטלה בטלה. ויש להביא ראיה לדבר מדין נר חנוכה. דבגמ' אמרו "מדליקה על פתח ביתו, ובשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו". ובזמן הזה שאין סכנה כתב האור זרוע (הל' חנוכה) "והאידנא שאין סכנה תמה אני למה אין מדליקין בחצרות בחוץ. ובעל הדיברות כתב שאחר שנהגו כך, אחר הסכנה נשארו כמנהגם. ומ"מ מי שיכול להניחה מבחוץ, מניחה מבחוץ ואם לאו, על פיתחו". מבואר מדבריהם דאע"פ שבזמן הסכנה אמרו מניחה על שולחנו ודיו, מ"מ כשבטלה הסכנה חוזר הדין הרגיל כמו שהיה פעם. ומעיקר הדין צריך להדליק בחוץ על פתח ביתו. [ועיין קובץ תשובות (ח"א סי' סו) וב'חזון עובדיה' (חנוכה) מש"כ לדון בזה ואכמ"ל.] וגם מזה משמע דלאחר שבטל האונס חוזר הדין למקומו כמו דברי ר' יוסי בירושלמי. וכ"ש בעניינו שהתקנה מעולם לא בטלה אלא שלא נהגה כשלא היה הטעם לאיסור. ולכאו' הדברים סותרים את דברי הגרצ"פ פראנק הנ"ל?! ושו"ר בס' מקראי קודש להגרצ"פ פראנק (הל' חנוכה סי' טז) שכ' דברי הראשונים הנ"ל בדין נ"ח, שעכשיו שבטלה הסכנה יש להניח נ"ח בחוץ. והרב המגיה שם כתב דיש לחלק מההוא דגידול בהמה דקה בזה"ז, דשאני התם, שכיוון שבטל הטעם של הגזירה, נתבטלה הגזירה לגמרי ושוב אינה חוזרת מעצמה. ו"משהותרה הותרה". משא"כ בדין הדלקת נ"ח בחוץ שלא נתבטל ע"י ב"ד אלא ע"י אונס, וזה דומה לההיא דירושלמי שהתירו לזורעה במוצאי שביעית ולא בטל לדעת ר' יוסי משום ש"לא התירו אלא מפני אונס, ואין זה קרוי ביטול ב"ד" כמו שכתב קרבן העדה שם. ועוד דשאני דין נ"ח דמלכתחילה כך היתה התקנה, שבזמן הסכנה יהיה אפשר להדליק בפנים. כמו שנראה בלשון הברייתא בשבת דף כא ע"ב. עכת"ד. [וע"ע מ"ש הראשל"צ הרב יצחק יוסף שליט"א בס' שולחן המערכת ח"א עמ' תלה' לדון בתקנות שבטלו מחמת שבטל הטעם. ואכמ"ל.]

אכן העיר הגר"ש ישראלי שאם נאמר שמעיקרא כך היתה התקנה שלא נאסר לגדל בהמה דקה אלא במקום שיש חשש שתזיק וכנ"ל, א"כ א"צ להגיע כלל לדון בדיני תקנות שבטלו משום שבטל הטעם, ושוב חזר הטעם לאיסור. דהכא מעולם לא בטלה התקנה אלא שלא נהגה כשליכא לטעמא. וא"כ בזה"ז אין להתיר מטעמו של הגרצ"פ פראנק אלא מטעם מחילה וכנ"ל. אמנם כבר כתבנו לעיל שיש חידוש בדרך זו, שהרי במשנה ובגמ' אמרו שאסור באופן כללי ורק במדבריות ובחורשות מותר.

סיכום

נחלקו הראשונים בטעם האיסור. דעת הרמב"ם שהטעם הוא משום חשש גזל. ודעת הכפתור ופרח שהטעם הוא משום ישוב א"י שהוזהרנו בהפסדה כל הימים ואע"פ שאין הארץ בידנו. ובדעת רש"י-הגר"א כתב שס"ל דהטעם הוא משום יישוב ישראל. כלומר גזל. אך הכפתור ופרח כ' שרש"י ס"ל הטעם של ישוב א"י. השו"ע פסק שבזמן הזה שאין שדות לישראל בא"י מותר לגדל בהמה דקה בא"י. ומזה נראה שפסק כדעת רש"י והרמב"ם שטעם האיסור הוא משום גזל. וכ"כ הגר"א. ולפ"ז בימינו אנו שנתחדש הישוב היהודי בארץ ישראל והשדות שיכות לישראל יש לאסור משום גזל. וכן דעת הראי"ה קוק והגר"ע יוסף זצ"ל. [וה'שבט הלוי' כ' לאסור מטעם יישוב א"י]. אמנם יש אחרונים שדנו להיתר, דכיוון שהטעם הוא משום גזל יש ביד בעלי השדות למחול על הנזק שנעשה. ובנוסף לזה אותם שמגדלין בזמנינו, יש להם שדות מרעה משלהם ואין חשש גזל. והגרצ"פ פראנק כתב להתיר דכיוון שבטלה התקנה בזמנו של השו"ע משום שלא היה אז חשש גזל. בטלה התקנה לגמרי אף בזמן הזה שחזר הטעם לאיסור. אמנם נתבאר לעיל שיש לדון בדבריו מכמה דוכתי, דמשמע שתקנה שבטלה מטעם אונס וכ"ש במקום שלא נהגה רק משום שלא היה שייך טעם האיסור. תחזור התקנה כשבטל האונס או כשיחזור הטעם לאיסור.