מצוות שתייה בפורים

מקורות
בבלי:	מגילה ז ב
רמב"ם:	מגילה ב טו
שולחן ערוך:	אורח חיים תרצה ב

בעניין מצוות השתייה הנהוגה בפורים: גדריה, היקפה ודיניה

גמרא

הגמרא (מגילה ז ב) מביאה את דברי רבא, שחייב אדם לבסומי בפורים עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
ומיד בסמוך מביאה סיפור על רבה (ויש הגורסים רבא) ורבי זירא שסעדו יחד את סעודת הפורים יחד והתבסמו. תוך כדי הדברים, עמד רבה ושחט את רבי זירא, אך לאחר מכן התפלל עליו והחזיר אותו לחיים. בשנה הבאה שב רבה והציע לרבי זירא לחגוג את פורים יחד, אך רבי זירא דחה את בקשתו בטענה שאי אפשר לסמוך על נס שיחזור ויתרחש.
נחלקו הראשונים והפוסקים כיצד יש להבין את היחס בין מימרת רבא, ממנה לכאורה עולה חיוב בשתייה בפורים עד-כדי שכרות, לסיפור אודות רבה ורבי זירא, ממנו עולה כי לשתייה ולשכרות עלולות להיות השלכות שליליות. יש מהפוסקים שפסקו את דברי רבא כפשטם וכלשונם, ויש מהם שראו את הסיפור של רבי זירא כמעשה לסתור וממילא לא פסקו את דברי רבא, וכדלהלן.

האם דברי רבא הם להלכה

שיטת רי"ף ורא"ש וסייעתם

הרי"ף (מגילה ג ב) מצטט מהגמרא את דברי רבא אודות חיוב השתייה ככתבם וכלשונם, אך משמיט את הסיפור המופיע מיד לאחר מכן. כמותו גם הרא"ש (מגילה א ח) ציטט את דברי רבא בלבד, ומשמע שפסק כמותו. וכן צוטטו דברי רבא בלבד בראב"ן (מגילה ד"ה תני רב יוסף), ברוקח (הלכות פורים רלז), בפסקי הרי"ד (ז ב ד"ה אמר רבא), בריא"ז (מגילה א ב ד), באבודרהם (פורים ד"ה ואמר בפרק קמא).
גם מדברי הרמב"ם (מגילה ב טו) מבואר שהלכה כרבא, שכתב 'כיצד חובת סעודה... ושותה יין עד שישתכר וירדם בשכרות'. משמע בדבריו שישנו חיוב לשתות בסעודת פורים ולהשתכר.
הטור (אורח חיים תרצה) כתב שצריך בסעודת פורים להשתכר עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.

שיטות אלו רואות את דברי רבא כחיוב גמור, אמנם גם לשיטות אלו, יש לבאר את משמעות דבריו של רבא, באשר לפרשנויות השונות ישנה השלכה לגבי גדרי דין השתייה והיקפו.

שיטת הראבי"ה

ברם, מדברי הראבי"ה (תקסד) נראה שפוסק פוסק באופן שונה, שהוא מביא כמה הלכות פורים וביניהם גם מימרא דרבא, ומסיים בהם דכל הני צריך למצווה בעלמא ולא לעיכוב. וכן הסכים לדבריו בשו"ת מהרי"ל (נו ט).
והובאו דבריו להלכה בהגהות מיימוניות (מגילה ב טו ב) ובדרכי משה (אורח חיים תרצה א), ובאליה רבה (תרצה א). וכן כתבו להלכה הרב כף החיים (תרצה טו), והביאור הלכה (תרצה ד"ה חייב), וכן הובא בספר מנהגי מהר"ש מנוישטט (קלא).

על שיטתו של הראבי"ה מקשה בעל ערוך השולחן (אורח חיים תרצה ד) מפשט דברי רבא, שהשתמש בביטוי 'מיחייב', עולה בפשטות שמדובר על חיוב ולא על מצווה בעלמא.
קושיה זו ניתנת לתירוץ בשני אופנים:

• ישנם מקומות בהם הניסוח הוא בלשון חיוב אך למעשה מדובר בהנהגה טובה, כגון המימרא "חייב אדם לומר אימתי יגיעו מעשי כמעשה אברהם יצחק ויעקב" (ילקוט שמעוני דברים תתל ד"ה פנים). וכן תירץ הרב שטנרבוך (מועדים וזמנים ד שיז) את קושיית הנודע ביהודה (מהדורא תניינא אורח חיים צד) על השו"ע מדוע לא הזכיר את החיוב להקביל פני רבו בחג חרף האמירה המפורשת של הגמרא (ראש השנה טז:).
• בספר ברכת רפאל (פורים עמוד רמו) מתרץ ע"פ דברי המהרי"ל בשו"ת (נו), שהניסוח של רבא שונה מאוד מניסוח הלכתי חד, כפי שמופיע קצת לאחר מכן בגמרא (מגילה ז ב) "אמר רבא סעודת פורים שעשאה בלילה לא יצא ידי חובתו", ומכאן למד הראבי"ה שמדובר במדרגה נמוכה יותר, של מצווה בלבד.

שיטת רבנו אפרים וסייעתו

הר"ן (ז ב ד"ה מחייב, בדפי הרי"ף ג ב ד"ה מחייב) הביא דברי רבנו אפרים שכתב שמההוא עובדא שרבה קם ושחטיה לר' זירא, נדחתה המימרא של רבא שחייב לשתות עד דלא ידע, ולאו שפיר למעבד הכי. כן העתיק גם בעל המאור (ג ב) ונראה שסובר כן לדינא, וכן הוא בשבולי הלקט (רא), ויש אומרים שכן סובר גם הרמב"ם (מגילה ב טו).
גם ברבנו חננאל על הדף לא הוזכרו דברי רבא.
המאירי (ז ב ד"ה חייב) הביא דברי רבא וכתב בשם הגאונים את דברי רבנו אפרים שדברי רבא נדחו, והסכים לדבריו. בתוך הדברים כתב שאין אנו מצווין להשתכר ולהפחית עצמנו מתוך השמחה שלא נצטוינו על שמחה של הוללות ושל שטות אלא בשמחה של תענוג שנגיע מתוכה לאהבת השם והודאה על הנסים שעשה לנו.

בספר כלבו (מה ד"ה ואחר צאתם) כתוב אמנם שחייב אדם לבסומי בפוריא, אך לא שישתכר, כי השכרות אסזור גמור ואין לך עבירה גדולה מזו שגורמת לגילוי עריות ושפיכות דמים וכמה עבירות, אלא שישתה יותר מלימודו מעט כדי שירבה לשמוח ולשמח האביונים. וכן הוא בארחות חיים לוניל (פורים לח) והובא בבית יוסף (ד"ה כתוב בארחות חיים).

הרב פרי חדש (תרצה ב) הקשה על רבנו אפרים, שאדרבה מדברי הגמרא איפכא משמע, שמההוא עובדא משמע שבגלל שחשש עוד פעם שישחט אותו ולא בכל יומא מתרחש ניסא, לא עשה כמו שוב סעודה. אך היה לו לעשות סעודה ולשתות מעט, אלא על כרחך שכשהיו שותים היו שותים יותר מכדי הרגלם, ואם כן מימרת רבה כשפטה.
אלא שסיים הפרי חדש שזהו בזמנם, אבל היום שהדורות מקולקלים ראוי לתפוס סברת רבנו אפרים, ולא לשתות אלא מעט יותר ממה שמורגל ביום טוב, ובזה יהיה כוונתו לשם שמים.

טעם החיוב לשתות

בספר אבודרהם (פורים ד"ה ואמר בפרק קמא) שאל איך חייבו חכמים להשתכר בפורים, והרי בכמה מקומות בתורה מוזכר דבר זה כמכשול, כגון אצל נח ולוט. ומשיב, מפני שכל הניסים שנעשו לישראל בימי אחשורוש היו על ידי משתה, כגון הריגת ושתי, מלכות אסתר, מפלת המן וכו', ולכן עשו זכר לנס בשתיית היין.
כן העתיקו טעם זה הרב מטה משה (תתריב) והרב אליה רבה (תרצה א) והחיי אדם (ב קנה ל) והבביאור הלכה (ד"ה חייב).

גדר 'עד דלא ידע'

דברי רבא 'עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, אינם ברורים כל הצורך, שהרי להגיע לרמה כזו של שכרות קשה מאוד ואולי בלתי אפשרי. לכן טרחו הראשונים להסביר את דבריו באופנים שונים:

שכרות גמורה

פשט דבריו של רבא, שצריך אדם לשתות עד שלא יבדיל בין רשעותו של המן לצדקותו של מרדכי, כלומר שיתחלף לו המן במרדכי ומרדכי בהמן. שיטה זו מובאת בדברי האבודרהם (פורים ד"ה ואמר בפרק קמא).

המהרש"א (חידושי אגדות ז: ד"ה מיחייב), הב"ח (אורח חיים תרצה ב), בשו"ת דברי יציב (אורח חיים רצו ג) ובתשובות והנהגות (ד קעג)

גימטריה

באגודה (מגילה א ו) מובא ש'ארור המן' עולה בגימטריה ל'ברוך מרדכי' (תק"ב), וצריך אדם לשתות עד שלא יידע לכוון החשבון, כן הוא במהרי"ל (הלכות פורים ד"ה אמר), וכן מובא באבודרהם (פורים ד"ה ואמר בפרק קמא) באחד הפירושים, וכן ברבינו ירוחם (אדם וחוה י א סב ג), וכן כתוב בספר המנהגים דבי מהר"ם (סדר פורים ד"ה נחזור לעניין).
מבין האחרונים, כן הסכימו לפירוש זה המגן אברהם (ג).

שורות הפיוט

בשם בעל המנהגות כתבו הראשונים, שהיה בזמנם פיוט שאחר כל בית היו עונים "ארור המן" או ב"ברוך מרדכי" לסירוגין. וחיוב השתיה הוא עד שלא יידע לכוון מה צריך לענות. שיטה זו מובאת באבודרהם (פורים ד"ה ואמר בפרק קמא) ובדרכי משה (א).

אמירה אחר קריאת המגילה

תוספות (מגילה ז ב ד"ה דלא) הביאו בשם הירושלמי, שאחר המגילה צריך לומר 'ארור המן, ברוך מרדכי, ארורה זרש, ברוכה אסתר, ארורים כל הרשעים, ברוכים כל הצדיקים וגם חרבונה זכור לטוב'. וכן הוא בתוספות רא"ש ובר"ן (דפי הרי"ף ג ב ד"ה דאמרינן). ומשמע בדבריהם שצריך שישתה עד שלא יוכל להבין מהו אומר או שיטעה לומר להיפך. וכן למד הבית חדש (ב) בדבריהם.

שינה

הרמב"ם (מגילה ב טו) כתב שצריך שישתה וירדם בשכרותו. בפשטות אפשר להבין שלמד כן מתוך דברי רבא, שכאשר יישן, ממילא לא יידע להבדיל בין ארור המן לברוך מרדכי, וכןלמד הדרכי משה (א) בדעתו והביא כן גם בשם מהר"י ברין.
אמנם הרב ערוך השלחן (תרצה ג) כתב שאם כן למה היה לו לרבא להביא הדברים בלשון משונה כזה, אלא יותר נראה שהרמב"ם דחה דברי רבא מן ההלכה, וכדעת רבנו אפרים.

להבדיל בין מפלת המן למעלת מרדכי

בטורי זהב (א) כתב לפרש שצריך לתת שבח כפול להשי"ת, אחד על מפלת המן והשניה על מעלת מרדכי, ועל כל אחד בפני עצמו היה ראוי להודות ולשבח. וקאמר שצריך לשתות עד שלא יידע להבחין בשבח בין זה לזה, שקודם ששתה היה נותן על שניהם שבח, ועכשיו כששותה כבר אינו מבחין ביניהם ואז פטור. כן משמע גם מדברי הגר"א בביאורו (ד"ה חייב). וכן העתיק המשנה ברורה (ד).

שלחן ערוך ואחרונים

השלחן ערוך (אורח חיים תרצה ב) העתיק להלכה דברי רבא כלשונם. ומבואר דפוסק כן להלכה.
הרמ"א כתב על דבריו, שיש אומרים שאין צריך להשתכר כל כך, אלא ישתה יותר מלימודו ויישן, ומתוך כך אינו מבחין בין ארור המן לברוך מרדכי. להלן יתבאר גדר החיוב בזה.

הבית חדש (ב) קיבל עקרונית את דברי רבנו אפרים שדברי רבא נדחו, אבל כתב שזהו דווקא לעניין שתיה שמגיע קרוב לשכרותו של לוט, אבל צריך לשתות הרבה יותר מלימודו שייטב לבו במשתה היין, אפילו אינו יכול לדבר לפני המלך, רק שתהיה דעתו מיושבת עליו.

בפרי חדש (תרצה ב) כתב שבזמננו שהדורות מקולקלים ראוי לנהוג כרבנו אפרים ולשתות מעט יותר מלימודו. וכן הסכים הפרי מגדים (משבצות זהב ב), והוסיף שיירדם בשינה ועל ידי כך לא ידע וכו' ושכן ראוי לעשות. וכן הסכים המשנה ברורה (ה) שכן ראוי לעשות כדברי הרמ"א.

הזהירות בדקדוק ההלכה בשעת שכרות

בספר מטה משה (תתריב) אחר שהביא הדעות השונות, כתב שאף אותם שמשתכרים יהיה כל כוונתם לשם שמים, כדי לזכור הנס, ולא כדי למלאות גרונם יין כאותם שעושים שחוק וקלות ראש ואינם חוששים להתפלל, ולא לנטילת ידיים וברכת המוציא וברכת המזון, עד כי נדמה לרוב ההמון שבימים אלו הותר לפרוק עול תורה ומצוות. וכל זה הוא עוון פלילי כי לא הותרה אלא שמחה ולא קלות ראש, ואם ביטל תפילה או מילה מן המגילה הרי זה חוטא ומתחייב בנפשו. וכן היו הראשונים עוסקים בפורים בדברי תורה ומצווה ולא בקלות ראש.
גם בחיי אדם (ב קנה ל) כתב שאם יודע בעצמו שיזלזל במצווה מן המצוות, בברכות או בתפילות, או שינהג קלות ראש מוטב שלא ישתכר וכל מעשיו יהיו לשם שמים. וכן העתיק הביאור הלכה (ד"ה עד דלא).

מיהם החייבים בשתיה

בפשט הסוגיה נראה שכל אדם מחוייב בשתיה, וכן עולה מסתימת רוב הפוסקים ופרשנים. ברם, הכתב סופר (פירוש למגילה אסתר ד"ה ומעתה א"ש) סבר אחרת, והסביר שבמילה 'איניש' בא רבא לצמצמם את החיוב, ולהחילו רק על פשוטי העם ועמי הארצות הנקראים 'איניש', ולא את אנשי המעלה ותלמידי החכמים.
פרשנות דומה עולה גם בביאור דברי המהרש"א. הגמרא בבא מציעא (כג:) מציגה שלושה מצבים בהם מותר לתלמידי חכמים לשקר, כאשר אחד מהם הוא 'פוריא'. בניגוד להסבר המקובל בראשונים, מסביר המהרש"א (חידושי אגדות ד"ה בפוריא) שמשמעות המילה פוריא היא פורים, ושמותר לתמיד חכם לשקר בפורים ולומר ששתה כבר למרות שהוא לא עשה כן. בעל שו"ת יד חנוך (ד) מבאר שכוונתו היא שתלמידי חכמים אינם חייבים להשתכר ואף אסור להם מפני כבוד התורה.