איסור חמץ בערב פסח

מקורות
משנה:	פסחים א ד
בבלי:	פסחים ד ב, כח ב
רמב"ם:	חמץ ומצה א ח
שולחן ערוך:	אורח חיים תמג א

גדר איסור אכילה והנאה מחמץ בערב פסח, וזמן התחלתו.

המקורות בגמרא

מחלוקת התנאים

בברייתא בגמרא (פסחים כח א) מובאות שתי דעות תנאים לענין איסור אכילת חמץ בערב פסח. דעת ר' יהודה שלפני זמנו, כלומר ביום י"ד משש שעות ולמעלה ועד הערב עובר עליו בלאו, אך אין בו כרת באכילתו. דעת ר' שמעון לעומת זאת, שלפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום, כלומר אין בו לא כרת ולא לאו.
ומבאר ר' יהודה את טעמו, שישנם שלושה פסוקים שונים האוסרים אכילת חמץ, שנים בפרשת בא: "לא יאכל חמץ", "וכל מחמצת לא תאכלו". ואחד בפרשת ראה: "לא תאכל עליו חמץ". ובאה התורה ללמד בזה שלושה איסורים שונים - איסור אחד לפני זמנו, כלומר בערב פסח משעה שישית והלאה, איסור אחד לשבעת ימי הפסח עצמו, ואיסור אחד לאחרי פסח בחמץ שעבר עליו הפסח.
ר' שמעון חולק וסובר שמבחינת זמן יש כאן רק איסור אחד שהוא תוך זמנו, כלומר בימי הפסח עצמו. ואילו הפסוק "כל מחמצת לא תאכלו" בא לרבות שנתחמץ מחמת דבר אחר. והפסוק: "לא יאכל חמץ" בא ללמד שפסח מצרים לא נהג בו איסור חמץ אלא יום אחד בלבד.
נמצא על כל פנים שישנה מחלוקת תנאים האם יש איסור לאו של אכילת חמץ בערב פסח.

מצות עשה של השבתת חמץ

כל המחלוקת לעיל היא לענין איסור לאו, אבל מצות השבתה לכולי עלמא יש כבר בשעה שישית של ערב פסח, שכן משנה מפורשת היא (פסחים א ד) שצריך לשרוף את החמץ בתחילת שעה שישית.
ובגמרא (ד ב) מבארים האמוראים שחובה זו נלמדת מן הפסוק "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם", כלומר יש מצות עשה להשבית את החמץ בערב פסח מבעוד יום.

איסור הנאה מחמץ בערב פסח

במשנה (פסחים ב א) כתוב שחמץ משעה שאסור לאוכלו אסור הוא גם בהנאה. הגמרא (כא ב) מבארת שכל החידוש בזה אינו אלא לשעות דרבנן, כלומר שלא רק בפסח עצמו אסור הוא בהנאה, אלא גם בערב פסח משעה שישית ולמעלה, למרות שאין איסור אלא מדרבנן, אפילו הכי אסור בהנאה. וכפי שאמר רב גידל בשם רב, שהמקדש אשה בערב פסח משש שעות ומעלה בחיטים שיש בהם חשש חמץ, אין חוששין לקידושין כלל, כי החמץ כבר אינו ברשותו לקדש בו.
הראשונים נחלקו במשמעות כוונתו של רב באומרו 'משש שעות ולמעלה' וכן מהו גדר האיסור בזמן זה ומנין שאסור אף בהנאה, ובשאלת היחס בין דבריו לבין מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בענין איסור חמץ קודם זמנו.

מחלוקת הראשונים

שיטת רש"י

רש"י (כא ב ד"ה משש) מפרש שרב באומרו 'שש שעות' כוונתו היא לתחילת שעה שישית, כלומר בין שעה חמישית לשעה שישית שאז האיסור הוא רק מדרבנן, שכן מסוף שעה שישית והלאה החמץ אסור כבר מהתורה, ופשיטא שאין חוששין לקידושיו, שהרי אין מקדשין באיסורי הנאה.
לעיל (ז א ד"ה אפילו) פירש רש"י באותו אופן, והרחיב להסביר שאף שהאיסור הוא רק מדרבנן וקידושין הם מדאורייתא, יש לנו כלל שכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש, ולכן יש כח לחכמים להפקיע את קידושיו. מבואר על כל פנים מדברי רש"י שמחצות והלאה ישנו איסור תורה של הנאה מחמץ, ומשעה חמישית יש איסור מדרבנן. רש"י לא פירש מה המקור לאיסור זה והיכן הוא מוזכר, האם זוהי מצות ההשבתה או שזהו איסור בפני עצמו. ראשונים אחרים התייחסו לכך יותר כדלהלן.

שיטת הרמב"ם

כדברי רש"י אפשר ללמוד גם מלשון הרמב"ם (חמץ ומצה א ח) שאומר במפורש שישנו איסור לאו ומלקות לאוכל חמץ מחצות היום והלאה, שנאמר: "לא תאכל עליו חמץ". דברי הרמב"ם ברורים שפוסק הוא כר' יהודה במחלוקתו עם ר' שמעון, שיש איסור חמץ גם קודם זמנו מלבד מצות עשה דהשבתה, ולכן לוקה עליו מהתורה. בהמשך כתב (ט) שמתחילת שעה שישית החמץ אסור מדרבנן, שעשו חכמים הרחקה שלא יגע באיסור תורה. נמצא שמחילת שעה שישית אסור החמץ באכילה ובהנאה. כן פירש הוא את דעתו זו גם בספר המצוות (לא תעשה קצט).
יש להעיר שהרמב"ם הזכיר מקור לאיסור האכילה, אך לא הזכיר מהו המקור לאיסור ההנאה.

שיטת התוספות

רבנו תם בתוספות (ו ב ד"ה משש) מסכים עקרונית לדברי רש"י שמסוף שעה שישית והלאה ישנו איסור תורה, אלא שחולק עליו בהסבר פשט דברי רב מה כוונתו 'משש שעות ולמעלה', לומר שאין הכוונה מתחילת שעה שישית כמו שרוצה רש"י לומר, אלא מסוף שעה שישית, שכן לשון הגמרא בכמה מקומות. לכן מפרש ר"ת שאף שמסוף שעה שישית האיסור הוא מהתורה, מ"מ הראיה שמביאים מדברי רב היא מהחמץ שהוא אסור מדרבנן, כיון שרב דיבר על חיטי קורדינייתא, שהם חמץ נוקשה שאינו אסור אלא מדרבנן. ומביאים ראיה משעות דאורייתא בחמץ דרבנן לשעות דרבנן בחמץ דאורייתא.

שיטת בעל המאור

לבעל המאור (ג א בדפי הרי"ף) שיטה מיוחדת בזה, שסובר הוא שדברי רב הללו אינם להלכה כלל, מכיוון שהם בשיטת ר' יהודה, ואנן קיימא לן כר' שמעון שחמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אין בו איסור מהתורה. לכן המקדש בחמץ משעה שישית והלאה חוששין לקידושיו, כיון שאין בהם איסור הנאה.
עוד הוסיף בעל המאור וכתב, שגם ר' שמעון מודה שמשעה שישית יש מצות עשה דהשבתה מהתורה, אלא שאפשר להשבית את החמץ על ידי אכילתו, שאין לך השבתה גדולה מזו, אבל לכתחילה אין לשהותו משנכנסה שעה שישית, ולכן לכתחילה לא מתירים לאכול ולהנות ממנו.

שיטת הרמב"ן וסייעתו

הרמב"ן במלחמות ה' משיג על דברי המאור, שהרי לא מצאנו מעולם דבר הצריך השבתה ומותר באכילה. ושיטתו היא שדברי רב מתייחסים לסוף שעה שישית (כפירוש ר"ת), ואליבא דר' שמעון הם הסובר שאמנם אין איסור אכילה מהתורה, אך יש מצוות השבתה מהתורה, ולכן מדרבנן אסור באכילה והנאה, שמא ישהה ולא יבער ויאכל.
כדבריו נראה גם מדברי הראב"ד בהשגות על בעה"מ, שכתב שגם ר' שמעון מודה שיש איסור הנאה אלא שאין בזה לאו, אלא רק איסור מדבריהם.

גם בעל העיטור (זמן השבתה ואיסור אכילה) סובר שדברי רב הם אליבא דר' שמעון שלשיטתו אמנם אין איסור מהתורה אך יש איסור מדרבנן משעה שישית ומעלה, כשם שיש קנס מדרבנן לאחר זמנו. וכיון שאסרוהו חכמים בהנאה, אין חוששין לקידושין.

הרא"ש (ב ב) הביא דברי רבנו תם, והביא גם דעת בעל העיטור הנ"ל ותמה על דעה זו מנא ליה לבעל העיטור שלר' שמעון אסור מדרבנן, שדבר זה לא נזכר בגמרא. והביא הרא"ש גם את דעת ר"י שלפי ר' שמעון מותר החמץ בהנאה כל יום י"ד עד הלילה. והרא"ש לא הרחיב לבאר שיטתו, וצריך לומר לשיטה זו שדברי רב אינם אליבא דר' שמעון. ואם סובר ר"י שדברי רב הם להלכה, צ"ל שסובר הוא כהרמב"ם שהלכה כר' יהודה בחמץ קודם זמנו. ובאמת הרא"ש כך סובר כפי שכותב בסוף דבריו, ומרחיב בזה להלן (ד) בסוגית חמץ שעבר עליו הפסח, וכתב שכן היא גם דעת ר"י אבן גיאות.

סיכום מחלוקת הראשונים

נמצא דעת הרמב"ם, הרא"ש, ור"י אבן גיאות שיש איסור לאו באכילת חמץ מחצות והלאה. לפי הרמב"ן, הראב"ד, רבנו תם, בעל העיטור, וכ"נ דעת רש"י אין איסור תורה אלא מצות עשה דהשבתה ואיסור דרבנן. לפי בעה"מ (וכן דעת ר"י אליבא דר' שמעון, אך לא בהכרח שסוסר כן להלכה) אין לא איסור תורה ולא איסור דרבנן אלא מותר לאכול ולהינות מהחמץ בערב פסח אחר חצות, רק עדיף לכתחילה להשביתו קודם לכן.

טור ושלחן ערוך

הטור (אורח חיים תמג) פסק כדברי הרמב"ם והרא"ש שישנו לאו מהתורה משעה שישית להלאה והאוכלו לוקה. מתחילת שעה שישית אסור מדרבנן אף בהנאה והמקדש בו אישה אינה מקודשת.
בשלחן ערוך פסק גם כן שאסור באכילה מחצות, אבל לא כתב להדיא אם מדאורייתא או מדרבנן. ובבית יוסף רק הדגיש שאין לנהוג כבעל המאור ולבער את החמץ באמצעות אכילתו, אבל לא ציין אם לוקים על זה או לא.