הבדלים בין גרסאות בדף "טיוטה:מצווה בו יותר מבשלוחו"
שורה 36: | שורה 36: | ||
הרי שיוצא שלדעת הרא"ש והר"ן שבקידושין אין מצווה ממש אלא הם רק כהכשר מצווה, ומכיוון שהגמרא אמרה את הכלל הזה על קידושין הרי מכל שחל על קידושין אף שהם הכשר מצווה הכלל של מצווה בו יותר מבשלוחו. | הרי שיוצא שלדעת הרא"ש והר"ן שבקידושין אין מצווה ממש אלא הם רק כהכשר מצווה, ומכיוון שהגמרא אמרה את הכלל הזה על קידושין הרי מכל שחל על קידושין אף שהם הכשר מצווה הכלל של מצווה בו יותר מבשלוחו. | ||
==קידושין הם מצווה== | ==קידושין הם מצווה== |
גרסה מ־15:30, 12 באוקטובר 2021
משנה: | קידושין ב א |
בבלי: | קידושין מא א |
רמב"ם: | אישות ג יד. שבת ל ו |
שולחן ערוך: | יורה דעה לה א. אורח חיים רנ א |
סוגיה העוסקת בכלל שראוי לאדם לעסוק במצוות בעצמו מאשר לשלוח שליח לקיים את המצווה.
סוגיית הגמרא
במשנה שנינו (קידושין מא א) שהאיש מקדש בו ובשלוחו, האישה מתקדשת בה ובשלוחה, האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בה ובשלוחה. הכלל נאמר על ידי רב יוסף כתירוץ לשאלת הגמרא שהרי המילה "בו" מיותרת, אלא לומדים מכאן את הכלל ש"מצווה בו יותר מבשלוחו". למסקנת הסוגיה דבר זה אפשר ללמוד רק ממה שכתוב במשנה "בה" בקשר לאישה, שאצלה אין איסור לקדש על יד שליח, מכיוון שטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. ואילו אצל הגבר חל איסור לקדש על ידי שליח.
למסקנה הגמרא דיברה על שני מקרים:
- המקרה עליו דנה הגמרא: מצווה גדולה יותר לאישה להתקדש בעצמה ולא לשלוח שליח קבלה (לקבל את הטבעת או את הגט).
- מקרה שהובא כהוכחה לכלל: רב ספרא ורבא היו נוהגים בעצמם לעשות חלק מההכנות לשבת ולא לשלוח שליחים שיעשו זאת.
מחלוקת הראשונים
יש לדון האם הכלל נאמר רק על מצווה או גם על הכשר מצווה, והאם קידושין הם מצווה או הכשר מצווה.
קידושין הם כהכשר מצווה
דעת הרא"ש
הרא"ש סובר (כתובות א יב) שקידושין היא לא מצווה בפני עצמה, אלא הפרייה ורבייה היא המצווה (בראשית ט ז), והקידושין הן רק הגורם לכך - 'הכשר מצווה'. ואם כן לשיטתו הכלל 'מצווה בו יותר מבשלוחו חל אף על הכשר מצווה.
ואף שבשחיטה הואיל ואי אפשר לאכול ללא שחיטה זה נחשב מצווה ומברכים על השחיטה, הרי אפשר להגיע למצוות פרייה ורבייה גם על ידי פילגש ללא קידושין, ולכן לא מברכים על הקידושין והם לא נחשבים מצווה. לכן גם כתב שם הרא"ש שהברכה שמברכים על האירוסין אינה ברכה על המצווה, אלא ברכת שבח.
אך עדין קשה שהרי אפשר להגיע למצוות פרייה ורבייה ע"י פילגש ואם כך הרי שלכאורה הקידושין הם אפילו לא הכשר מצווה. שהרי אפשר להגיע למצווה גם באופן אחר.
ואף שאפשר לתרץ שלדעת הרא"ש פילגש אסורה, ואזי כוונתו שבכל זאת הואיל וניתן להגיע לפרייה ורבייה באופן אחר אין הקידושין נחשבים למצווה, והם הכשר מצווה, מכל מקום אם נאמר שהרא"ש סובר שפילגש מותרת תחזור קושיתינו. ושמא מכיוון שיש שני אופנים להגיע לפרייה ורבייה והוא מעדיף את האופן של אישה, הרי שהקידושין מהווים כהכשר מצווה למצוות פרייה ורבייה.
דעת הר"ן
הר"ן סובר (מדפי הריף טז ב) אף הוא כמו הרא"ש כפי שמוכח מסוגיתינו, בה כותב הר"ן שאף שהאישה אינה מצווה במצוות פרייה ורבייה מכל מקום בקידושין אלה האישה לא עושה מצווה אלא רק מסייעת לבעל לעשות את מצוות פרייה ורבייה, ויוצא שאף הר"ן סובר שאין בקידושין מצווה ממש אלא הרי הם כהכשר מצווה.
סיכום
הרי שיוצא שלדעת הרא"ש והר"ן שבקידושין אין מצווה ממש אלא הם רק כהכשר מצווה, ומכיוון שהגמרא אמרה את הכלל הזה על קידושין הרי מכל שחל על קידושין אף שהם הכשר מצווה הכלל של מצווה בו יותר מבשלוחו.
קידושין הם מצווה
דעת הרמב"ם
מאידך הרמב"ם סובר (הלכות אישות א ב. ספר המצוות מצוות עשה ריג) שקידושין הם מצווה בפני עצמה. ונראה כי לפי דעתו אין הכלל של מצווה בו כו' חל על הכשרי מצווה אלא רק על מצוות ממש.