תערובת חמץ

חמץ שמעורב עם דבר אחר, מה דינו בפסח לענין אכילה ולענין איסור בל יראה ובל ימצא.

מקורות
משנה:	פסחים ג א
בבלי:	פסחים מב א-מג ב
ירושלמי:	פסחים ג א
רמב"ם:	חמץ ומצה א ו; ד ח
שולחן ערוך:	אורח חיים תמב א

מקור הדין

(א) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה: ... (טו) שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד-יוֹם הַשְּׁבִעִי: ... (יט) שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ: (כ) כָּל-מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת:

שמות יב

איתא במכילתא דרשב"י (יב כ) על הפסוק "כל מחמצת לא תאכלו" שהוא בא לרבות איסור אכילה לדברים שאינן עיקרם חמץ גמור, אך מעורב בהם חמץ, כגון כותח הבבלי, שכר המדי, חומץ האדומי וזיתום המצרי. אבל מ"מ עונש כרת אין בהם לפי שלא נאמר כרת אלא בחמץ גמור, "כי כל אוכל חמץ ונכרתה", אבל אלו שאינם מין חמץ גמור, יש בהם איסור לאו בלבד.
דין זה מובא גם בברייתא בבבלי (פסחים מג א) בשינויי לשון, וכן היא סתמות המשנה שם (פסחים ג א), שעל אכילת מינים אלו אין עונש כרת אלא אזהרה בלבד.

סוגית הגמרא

בגמרא שם מובאת ברייתא נוספת שממנה מתבאר שדין זה הוא רק אליבא דר' אליעזר, ואילו חכמים סוברים שעל עירוב חמץ אין אפילו לאו.

עוד מתבאר שם בגמרא בביאור דעת ר' אליעזר, שהפסוק הנוסף שממדבר על מחמצת ואף מזכיר בו עונש כרת: "כי כל אוכל מחמצת ונכרתה" (יב יט), מדבר על חמץ גמור שנתחמץ מחמת דבר אחר ולא על תערובת חמץ.
ומתוך כך מדייקת הגמרא ואומרת שהריבוי לאיסור תערובת חמץ לדעת ר' אליעזר הוא מן המילה כל מחמצת לא תאכלו ולא מן המילה מחמצת שיכולה להתפרש גם על איסור לאו בנתחמץ מחמת דבר אחר.
מכל מקום חכמים החולקים על ר' אליעזר לא דורשים את המילה 'כל', ולכן לשיטתם אין ריבוי בפסוק לתערובת חמץ.

על פי הברייתא הזו סובר רב נחמן שגם סתם המשנה (פסחים ג א) האומרת שמיני תערובת חמץ הם באזהרה ואין בה משום כרת, היא דעת ר' אליעזר. ואף שהמשנה מזכירה גם מינים של חמץ נוקשה, שאף בהם יש לאו, סובר רב נחמן שכל שכן הוא, שכן חמץ נוקשה חמור הוא מתערובת חמץ, ואם בזה יש לאו כל שכן בחמץ נוקשה.
לעומת זאת דעת רב יהודה שחמץ נוקשה קל הוא מתערובת חמץ, ולכן ר' אליעזר שאסר תערובת חמץ אינו אוסר חמץ נוקשה. וסובר הוא שסתם המשנה היא דעת ר' מאיר, שלדעתו יש לאו בחמץ נוקשה וכל שכן לתערובת חמץ (ראה עוד).

טעם הדין

הגמרא אומרת שדין תערובת חמץ שלומד ר' אליעזר מן הפסוק מתבסס על הכלל שהיתר מצטרף לאיסור, כלומר שלמרות שהחתיכה הנאכלת מעורבת מחמץ ומדבר המותר, מתוך ריבוי הפסוק אנו מחשיבים גם את ההיתר כחלק משיעור האיסור, ולכן אם אכל מן התערובת כזית חייב, אף שבאיסור עצמו לא היה כזית.
עוד מבואר בגמרא שדין זה של היתר מצטרף לאיסור הוא ייחודי לאיסורים מסויימים (כמו יין לנזיר וכד'), וכמו כן הוא אינו מוסכם על כלל התנאים.
לדעת ר' אליעזר הוא יסוד הדין באיסור תערובת חמץ בפסח, ולכן גם אם אין כזית חמץ בתערובת, כל שיש בה ממשות חמץ, האוכלה חייב.

לסוגיה זו בהרחבה, ראו היתר מצטרף לאיסור

אם יש בתערובת כזית בכדי אכילת פרס

הגמרא (מד א) מביאה דין ודברים בין רב דימי לאביי בעניין היתר מצטרף לאיסור, ובתוך הדברים אומר רב דימי לאביי שאם יש בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס, גם חכמים מודים לר' אליעזר.
הסיבה שהם חולקים עליו בכותח הבבלי (ובשאר הדוגמאות שבמשנה) היא מפני שאין בו כזית בכדי אכילת פרס, ואין הם סוברים שההיתר יצטרף לאיסור להתחייב על התערובת, אך לדעת ר' אליעזר כיוון שאוכל כזית מן התערובת אפילו מן ההיתר שבה, חייב כיוון שההיתר מצטרף לאיסור להתחייב עליו.

שיטות הראשונים

שיטת רש"י

רש"י מסביר שמודים חכמים לר' אליעזר כאשר ישנו בתערובת של כדי אכילת פרס, שהיא כמות של ארבע ביצים, כזית אחד של חמץ. ושאם אוכל את כל ארבע הביצים בזמן של כדי אכילת פרס, הרי שבוודאי אכל כזית חמץ ולכן חייב מן התורה גם לדעת חכמים.
אלא שבכותח הבבלי אין דרך לאוכלו במהירות של כדי אכילת פרס, לפי שהוא עשוי לטיבול. לכן גם אם אכל אותו מהר, בטלה דעתו אצל כל אדם ופטור לדעת חכמים. ואם אכל אותו כדרך אכילתו, הרי שלא אכל כזית בכדי אכילת פרס.
לעומת זאת לדעת ר' אליעזר לוקה מפני שההיתר מצטרף לאיסור, ודי בכך שאכל כזית שמעורב בו חמץ.

בתערובת שאין בה כזית בכדי אכילת פרס, משמע ברש"י שלדעת חכמים מהתורה אין איסור כלל, שכתב (מה א ד"ה ור' עקיבא) שחכמים החולקים על ר' אליעזר סוברים שטעם כעיקר אינו דאורייתא. כלומר, משמע מדבריו שלדעת חכמים כותח הבבלי וכיוצא בו המוזכרים במשנה מותרים הם באכילה לכתחילה מהתורה, ולכן הוכרח לפרש שסוברים הם שדין טעם כעיקר אינו מהתורה.

שיטת הרי"ף

הרי"ף (יג ב) העתיק להלכה את דברי רב דימי וכתב שכל מחלוקת התנאים היא רק בתערובת שאין בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס וכגון כותח הבבלי. אבל תערובת שיש בה כזית חמץ בכדי אכילת פרס, כלומר שאם יאכל את התערובת בזמן של אכילת פרס, יהיה בה כזית חמץ, גם לדעת חכמים לוקה על זה.
עוד אומר הרי"ף שמה שחלקו חכמים על ר' אליעזר בתערובת שאין בה כזית בכדי אכילת פרס, הוא רק לענין מלקות, אבל מ"מ מודים הם שאסורה התערובת באכילה.
משמע מדברי הרי"ף לכאורה שהוא פוסק כדעת חכמים וסובר שתערובת חמץאסורה היא באכילה, אלא שלא לוקים עליה אלא אם כן אכל מן החמץ כזית בכדי אכילת פרס. וכותח הבבלי אין בו כזית בכדי אכילת פרס להתחייב עליו, ולכן פטור אבל אסור.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם (חמץ ומצה א ו) פסק להלכה שאין עונש כרת בתערובת חמץ, וגם איסור לאו אינו אלא בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס, אבל אם אין כזית בכדי אכילת פרס, אינו לוקה מהתורה אלא מכת מרדות מדרבנן.
לכאורה דברי הרמב"ם מתאימים לרבו הרי"ף, אלא שהרמב"ם ציין את כותח הבבלי ושכר המדי כדוגמאות לדברים שיש בהם כזית בכדי אכילת פרס ושלוקה עליהם, ודלא כמבואר בגמרא וברי"ף שאין בכותב כזית בכדא"פ.
ובאמת הראב"ד השיג עליו בזה והעיר שאין בדברים אלו כזית בכדי אכילת פרס, ולכן עליהם אינו לוקה והיינו כחכמים.

אמנם בספר המצוות (לא תעשה קצח) מנה הרמב"ם מצוות לא תעשה לאכול דברים שיש בהם תערובת חמץ אע"פ שאינם לחם. ולראייה הביא את דברי המכילתא דרשב"י שלומד זאת מן הפסוק 'כל מחמצת לא תאכלו', אלא שאין חייב כרת אלא על חמץ גמור, וזה לכאורה כדברי ר' אליעזר בגמרא דידן.
ועוד הוסיף הרמב"ם שחיוב המלקות באלו המינים הוא דווקא אם היה בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס, אבל בפחות משיעור זה אין חייבים על אכילתן מלקות, אף שמכל מקום אסורים הם.
מכך נראה לכאורה שדעת הרמב"ם לפסוק כר' אליעזר, שהרי דרשת הכתוב 'כל מחמצת לא תאכלו' נאמר בגמרא לשיטתו.

המפרשים על הרמב"ם

בדעת הרמב"ם נחלקו המפרשים האם הוא פוסק כחכמים וכדעת הרי"ף או כר' אליעזר. ולכל אחת מהדרכים ישנן קושיות וכפי שסיכם הכסף משנה בסוף דבריו (ד"ה ולפי שהארכתי).
לפי דרך ראשונה הרמב"ם פסק כחכמים. אך אם כן קשה:
א. מדוע בשיש בו כזית בכדי אכילת פרס חייב רק מלקות ולא כרת, והרי מיעוט הפסוק 'כל מחמצת לא תאכלו' שלמדה הגמרא שהוא בלאו ולא בכרת, הוא דווקא בכותח הבבלי וכיוצא בו שאין בו כזית בכדא"פ, אבל אם יש כזית בכדא"פ שבזה גם חכמים מודים לחיובא, לא מצאנו פסוק שימעטו מעונש כרת, והרי זה כמו כל תערובת איסור (למשל חלב או דם) שחייב אם אכל ממנו כזית אפילו בתערובת (קושיית המגיד משנה).
ב. למה מביא הרמב"ם את הפסוק 'כל מחמצת לא תאכלו' שבא למעט תערובת חמץ, והרי בגמרא מבואר שהדרשה מהפסוק היא רק אליבא דר' אליעזר ולא אליבא דחכמים?
ג. משמע מדברי הרמב"ם שהפסוק 'כל מחמצת לא תאכלו' קאי על תערובת שיש בה כזית בכדא"פ ולא כדמשמע בגמרא שזה קאי על תערובת שאין בה כזית בכדא"פ?

האפשרות השניה היא שהרמב"ם פוסק כר' אליעזר, ולדעתו אם אין בו כזית בכדי אכילת פרס פטור ממלקות, ודווקא בשיש בו כזית סבירא ליה לר' אליעזר שחייב, וחכמים פוטרים.
ולדרך זו קשה:
א. למה לחכמים פטור בכזית בכדי אכילת פרס בשונה מכל שאר האיסורים?
ב. הרי בגמרא מבואר שבכותח הבבלי אין בו כזית בכדי אכילת פרס, ועל זה אומר ר' אליעזר דחייב, וא"כ איך פוטר הרמב"ם באין בו כזית בכדא"פ?

האם יש איסור בל יראה ובל ימצא

נחלקו הראשונים האם בתערובת חמץ ישנו רק איסור אכילה, או שיש גם איסור 'בל יראה ובל ימצא'.
המשנה (ג א) כותבת 'ואלו עוברין בפסח', ובפירוש המילה 'עוברין' נחלקו הדעות.
לדעת רש"י (מב א ד"ה ואלו) הכוונה שעוברים עליהם בבל יראה ובל ימצא, ולפי זה אסור להשהותם בפסח כלל.
וכן היא דעת הרמב"ם (חמץ ומצה ד ח), אך הוסיף שזה דווקא בתערובת חמץ שראוי הוא לאכילה, אבל דבר שיש בו תערובת חמץ שאינו ראוי לאכילה, מותר לקיימו בפסח.