החייבים בהדלקת נר שבת

מקורות
משנה:	שבת ב ו
רמב"ם:	שבת ה א,ג
שולחן ערוך:	אורח חיים רסג ב,ג,ו,ז

מי הם החייבים בהדלקת נר שבת, ומי יוצא בהדלקת אחרים.

הכל חייבים בהדלקה

כתב הרמב"ם (שבת ה א) שגם האנשים וגם הנשים מחוייבים שיהיה להם נר דלוק בבית, ובהמשך כתב (ה ג) שמצווה זו מוטלת על הנשים יותר מן האנשים, ומקורו מהמשנה (שבת ב ו) שתלתה את מיתתן בעוון זה. וכדברי הרמב"ם כתבו גם הטור (אורח חיים רסג) והשלחן ערוך (רסג ב-ג).
ומדקדוק לשון הרמב"ם נראה שהחובה שיהיה נר דלוק היא שווה באנשים כבנשים, אבל ההדלקה עצמה מוטלת על הנשים יותר. אלא שאם אין אשה עמו בבית, כגון רווק או גרוש או אלמן, חייב האיש להדליק בעצמו, וכן הוא להדיא בשלטי הגיבורים (יא ב ב).

כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (מג ו) שגם אשה שגרה לבדה, רווקה, אלמנה או גרושה, חייבת בהדלקת נרות, ומשמע בברכה, וכ"כ הרב ילקוט יוסף (שבת א עמ' קמד), ופשוט הוא.

קדימת הנשים במצווה

כתב הרמב"ם (ה ג) שהסיבה שנשים מצוות בדבר זה יותר מן האנשים היא לפי שהן מצויות בבית ועסוקות במלאכת הבית.
והטור כתב טעם נוסף על פי המדרש (בראשית רבה יז) והירושלמי (שבת ב ו), לפי שהיא כבתה נרו של עולם ע"י שגרמה מיתה לאדם הראשון.
וברש"י (שבת לב א ד"ה הריני) שהביא שני הטעמים. אבל השלחן ערוך (ג) העתיק טעמו של הרמב"ם בלבד. וראה בשו"ת חמדת צבי (א יט ז) נפקא מינה בין הטעמים.

כתב הבית חדש (רסג ב) שאין ביד האיש לדחות את אשתו ממצווה זו מטעם מצוה בו יותר מבשלוחו, כיון שהנשים מוזהרות בו יותר, וכן העתיקו המגן אברהם (ו) והמשנה ברורה (יא).

ובמחזיק ברכה לחיד"א (רסג ג) הביא בשם היעב"ץ בספר לחם שמים שכתב שאם קדם הבעל והפריש חלה, חייב לשלם לאשתו כדין החוטף מצוה מחבירו, ולכא' הוא הדין להדלקת הנר. אבל החיד"א שם חלק על דבריו וכתב דאף שהאשה קודמת, מ"מ אין האיש מחוייב לשלם אם חטף, ואין לאשתו עליו אלא תרעומת, שהרי המצוה גם שלו היא, והנר והבית שלו. והביאו כף החיים(כב) ושמירת שבת כהלכתה (מג ו). ובשלחן ערוך הרב (קונטרס אחרון ב) כתב דהאשה אינה אלא שלוחה של הבעל, וכן מבואר מתוך דברי הב"ח הנ"ל.

כתב בספר שמירת שבת כהלכתה (מג [מו]) שאם אין האשה בבית, ידליק האיש ולא הבת הגדולה, כיון שעיקר החיוב מוטל עליו ואשתו אינה אלא שלוחה שלו, וכ"כ הרב ילקוט יוסף (שבת א עמ' קמד). (ראה עוד)

חיוב לשאר בני הבית

ראה בספר אשל אברהם בוצ'ץ' (ו) שמסתפק אם יש לאיש חיוב בפני עצמו להדליק (בחדר שמשתמש בו) מעבר לחיוב של האישה להדליק במקום האכילה, והוא עצמו היה נוהג להדליק ואף לברך כשהדליק לפני אשתו. אלא שכתב שראה בספר שלחן עצי שטים חעלמא (ד) שאין לבעל לברך, אלא אשתו מדלקת ומברכת והוא יוצא בברכתה, וע"ש שלא הכריע בזה.
אבל בשו"ת רב פעלים (ב נ) כתב להדיא דיש חיוב על הבעל בחדרו, בנוסף על החיוב העיקרי של האשה להדליק, ואף שאר בני הבית חייבים כל אחד בחדרו. וכתב כן על פי דברי המגן אברהם (יד) שדייק מהשלחן ערוך שצריך להדליק גם בשאר החדרים. ואף שבספר בן איש חי (נח ב) כתב שהאיש לא יברך על מה שמדליק במקום השינה, כיון שאשתו מברכת על הנרות שבשולחן, אין הכרח שחזר בו, שבבא"ח מדובר שמדליק אחריה, ובזה אינו מברך, אבל אה"נ דחיובא יש לכל אחד להדליק בחדרו, כמ"ש ברב פעלים. וראה גם בספר דברי חנוך ושאול (ח ובהשמטות שם) שמצדד לומר שיש חיוב בפנ"ע לכל אחד מבני הבית, אלא שנתנו קדימה לנשים מהטעמים הנזכרים.

אבל הרבה פוסקים חולקים על זה תבנית:לוקה בחסר

איש שאינו יוצא בהדלקת אשתו

כתב המרדכי (רצד) בשם מהר"ם, שבחורים שהולכים לשבות חוץ לביתם, חייבים בהדלקה במקום שישנים שם, וכן הוא בתשב"ץ קטן (ו) והובא להלכה בשלחן ערוך (אורח חיים רסג ו). וראה במשנה ברורה (כט) שכתב שאפילו אם החדר מיוחד להם ללון בלבד ואוכלים בבית אחר שיש שם כבר אור, חייבים בהדלקה בברכה במקום שישנים שם.
ופשט דברי המהר"ם איירי באנשים נשואים ששובתים שלא עם נשותיהם, שיש עליהם חיוב בפני עצמו להדליק נר שבת במקום שישנים בו, ואף לברך עליו. כ"כ בבאור הלכה (ד"ה בחורים) בשם העולת שבת (ג) ותוספת שבת (טז) ופרי מגדים (אשל אברהם יג) וחיי אדם (י), ודלא כסדור דרך החיים (יד), שכתב שנשואים לא יברכו אלא ידליקו בחדרם בלא ברכה. ובאמת שכדברי האחרונים מפורש בתשב"ץ הנ"ל.
וביאר בבאור הלכה שם שמלבד החיוב שיש על כל איש ישראל להדליק נר, יש חיוב שתהיה אורה בבית ששובת שם, ולכן אינו יכול להיפטר בברכת אשתו אא"כ שובת עמה בבית, שברכתה בחדר האכילה פוטרת את שאר החדרים, וכמו בבדיקת חמץ, אבל אין הברכה של אשתו יכולה לפטור הדלקה בבית אחר.
ובספר שמירת שבת כהלכתה (מג ז) למד מזה לכל מי שאין אשתו מדליקה מפני שאינה בבית או מאיזו סיבה, שחייב להדליק נרות בעצמו ולברך עליהם.

רווקים ורווקות

בחורים רווקים ובנות רווקות הסמוכים על שלחן הוריהם ושובתים בבתיהם, אינם צריכים להדליק נר שבת, לפי שיוצאים בהדלקת אימם.
ואם שובתים במקום אחר, דינם כאיש השובת שלא עם אשתו, שאם יש להם מקום מיוחד ללון שם, צריכים להדליק בחדרם בברכה, לפי שאין הם נפטרים בהדלקת אמם בביתה. כן הוא במשנה ברורה (כח). ואם הם שובתים במקום שמדליקים שם נרות בברכה, דינם כדין אורח דלהלן, שאם מדליקים עליהם בביתם, הרי הם יוצאים בזה ידי חובה, ואם לא, צריכים להשתתף בפרוטות.
וכל זה דווקא כאשר הם גרים בבתיהם יחד עם ההורים אלא שהולכים לשבות באופן חד פעמי במקום אחר, אבל אם הרווקים גרים שלא עם הוריהם, כגון בפנימייה וכד', אינם יוצאים בהדלקת הוריהם, וצריכים להדליק במקומם בברכה, אף אם אין להם מקום מיוחד.

אורח

אדם שמתארח בבית אחרים, ואין לו חדר מיוחד לאכול ולא חדר מיוחד ללינה, אם יש לו אשה שמדלקת עליו בביתו, הרי הוא יוצא בהדלקתה, וגם משום שלום בית אין לחייבו שידליק בחדרו, שהרי יש שם אורה ממה שמדליקים מארחיו. אבל אם אין אשתו מדלקת עליו בביתו, כתב ההגהות מרדכי (שבת תנו) בשם ראבי"ה (קצט) שצריך להשתתף בפרוטות עם בעל הבית, כמו שמצאנו לגבי נר חנוכה, כדי לצאת ידי חובה בהדלקתו, והובא להלכה בבית יוסף (רסג) ובשלחן ערוך (ז).
ולפי מה שנתבאר בבאור הלכה הנ"ל הוא מפני החיוב שיש על כל איש ישראל להדליק נר, ובזה אינו נפטר במה שמדליק בעל הבית עד שיהיה שותף בהדלקה, אבל כתב המשנה ברורה (לד) בשם אחרונים, שאם מקנה לו בעל הבית חלק בנרות, סגי בהכי, וא"צ דווקא להשתתף בפריטי.

אדם שאין לו בית

כתב בספר מגילת ספר איזנטל (לח ח) שהנמצא בליל שבת ברחוב או בשטח פתוח ואינו ישן כלל בבית, חייב בהדלקה במקום שנמצא בו, וכן העתיק להלכה בספר כי בו שבת (עמ' רלו) וכתב שכן הורה לו הרב נסים קרליץ שליט"א. וכן הביא גם בתחילת הספר תשובה מהרב אפרים גרינבלאט זצ"ל בעל שו"ת רבבות אפרים.
אבל ראה עוד שם בשם הרב אשר וייס שליט"א שכתב שבכה"ג פטור כמו בנר חנוכה.

סומא

כתב המגן אברהם (ט) שאישה סומא תדליק נר שבת בברכה שהרי גם היא נהנית מהאור, כמו שכתוב בסימן ס"ט ס"ב שסומא יכול לברך יוצר המאורות כיון שהוא נהנה מהאור ע"י שאחרים מורים לו את הדרך, וכמו שמצאנו גם לגבי נר חנוכה, וה"ה הכא. וסיים המג"א דמ"מ אם יש לה בעל פיקח, הוא יברך (ראה עוד). ואם היא מדליקה במקום שאחרים כבר הדליקו, אינה יכולה לברך, כיוון שכל הברכה היא על ריבוי אורה, ובזה אין לה הנאה. ומביא כל זה לדינא המשנה ברורה (יד), וכן העתיק בשמירת שבת כהלכתה (מג י), והוסיף דבאופן זה שאינה מברכת, טוב שתשמע הברכה ממי שמכוון להוציאה.
אבל בעל ערוך השלחן (ט) כתב דאין לאשה סומא לברך, שהרי אינה נהנית מהאור, ולא דמי לחנוכה ששם המצווה היא פרסומי ניסא והשימוש בנרות אסור, מה שאין כן הכא, וגם ברכת יוצר המאורות היא על אור העולם, שגם לסומא יש טובה בזה שמצילים אותו מן המכשולים, אל בבית לא שייך מכשולים, לפי שבקי הוא בביתו. וכעין זה כתב להסתפק גם בספר תורת שבת וייל (ד) וסיים דספק ברכות להקל. ובשמירת שבת כהלכתה שם ([נג]) כתב ליישב בשם הגרשז"א שגם בנרות חנוכה בעינן שהמדליק עצמו יראה את הנר בשעת ברכה, שהרי מצינו ברכת שעשה נסים על הראיה, וסיים שם דמ"מ אם הסומא נמצאת בבית לבד ואין מי שיראה לה את הדרך, לא תברך על ההדלקה, וכן הדין אם יש בדירה אור חשמל אין לה לברך.
והרב ילקוט יוסף (שבת א עמ' קנ) הכריע כהמג"א.

שיעורים, מאמרים וכתבי עת

הדלקת נרות לכלה המתארחת אצל חמותה - הרב רזיאל כהן, אתר ישיבת 'כסא רחמים'.